51 אחות גדולה מילדותה המורכבת בשכונת מצוקה בלוד, דרך החיפוש אחר הזהות העצמית בבגרותה, ועד לראשות ועד העובדים בבית חולים אסותא רמת החייל – דרכה של מגי מור הייתה רצופת אתגרים. כיום, אחרי שש שנים מלאות עשייה בתפקיד, היא יכולה להביט לאחור בסיפוק ולהתכונן לאתגרים הבאים: "אני מסתכלת דורות קדימה לעתיד של ילדי העובדים, ואפעל לקידום ניידות חברתית" דני ואזנה א )46( ת דרכה כאחות החלה מגי מור לפני כשני עשורים, עוד בימים שאסותא, כיום רשת בתי החולים הפרטית הגדולה בארץ, הייתה ממוקמת בבניין המיתולוגי ברחוב ז'בוטינסקי בתל אביב. אז היה זה מרכז רפואי קטן בן שלוש קומות, אליו הגיעה מור לאחר שסיימה את לימודי התואר הראשון באחיות באסף הרופא. המקום היה אז, כפי שהיא נזכרת בגעגוע, "כמו קיבוץ קטן שבו כולם הכירו את כולם". שנה לאחר שעזבה לאפריקה הרחוקה לטובת פרויקט ערכי חשוב בגינאה המשוונית, שם שמשה כאחראית כירורגיה בבית חולים חדש שהוקם במקום, היא כבר חזרה היישר לבניין החדש של אסותא ברמת החייל – מרכז רפואי גדול שנרכש על ידי "מכבי" ושינה את פניו במרוצת השנים עם שורה ארוכה של רכישות של בתי חולים פרטיים בכל רחבי הארץ. לצד ההתרחבות המרשימה שהפכה את אסותא לשם דבר במערכת הבריאות, הרי שבכל הקשור ליחסי עבודה, נותרו רבים מעובדי רשת בתי החולים תחת חוזים אישיים, כשבאסותא רמת החייל, כך מסבירה מור, נוצרו למעשה שני דורות; דור א' הוותיק שנהנה מתנאי עבודה ראויים בהצמדה לבתי החולים הציבוריים – דור שהלך והצטמק; ולצידו דור ב' שהלך והתרחב, בעוד שתנאי העבודה הלכו והורעו. מתוך הוואקום הזה שנוצר צמחה מור כמנהיגת עובדים סוחפת: "ועד העובדים פה לא הורגש", אומרת מור. "חוץ מלחלק מתנות לעובדים, לא היה פה כלום. לא היו אירועים, לא נחתם פה הסכם שנים, לא היו פה בחירות 14 קיבוצי במשך לוועד העובדים במשך עשר שנים, ההנהלה עשתה פה מה שהיא רוצה. הם פיטרו את מי שהם רצו. בצחוק קראו לוועד הזה ועד של טוסטרים כי הם היו מחלקים טוסטרים כמתנות בראש השנה ובפסח, וזהו. העובדים עצמם פחדו והרגישו נטושים, פשוט לא הייתה פה נוכחות של ועד עובדים". מפתיע, בכל זאת מדובר בבית חולים פרטי ומצליח? "אנשים חושבים שאם אתה עובד בבית חולים פרטי אז השכר שלך גבוה יותר, אבל זה לא נכון, זה בדיוק הפוך. בבית חולים ציבורי אפשר להיכנס לגירעון כי המדינה מכסה עליהם, אבל אנחנו לא יכולים – אסותא תמיד אומרת 'אנחנו לא יכולים להיות בגירעון'. בבית חולים ציבורי כל תזוזה בהסכם שנחתם במגזר הציבורי חלה עליהם, פה לא. אין ספק שעבור המטופלים והמשפחות התנאים והשירות פה הם יותר טובים, אין מה להשוות בכלל. אפילו לרופאים שבאים לנתח פה יש תנאים באמת מטורפים, אבל העובדים לא מרוויחים פה יותר". בכל זאת, סביבת העבודה נוחה יותר ביחס למערכת הבריאות הציבורית? "הרבה שנים ההנהלה התהדרה בכך שהעבודה באסותא לא כזו קשה כמו בבית חולים ציבורי. אין פה חולים סיעודיים ואין פה חולים במסדרונות, אנחנו שומרים על סטנדרט גבוה, לא תראה פה את הדברים האלה. לא תראה פה מחסור בציוד, כמו בבתי חולים ציבוריים, שבהם תמיד חסר משהו ואתה צריך להחביא מגבת כדי שיהיה לך לבוקר למקלחות של המטופלים. פה זה אסותא, אין דבר כזה שמטופל רוצה משהו ואין. פה אתה נותן חוויה אחרת גם למטופל וגם למשפחה. מצד אחד הם הרוויחו פה מלא כסף, הם גדלו וגדלו, אבל מצד שני העובדים נשארו מאחור. עם הזמן העובדים כבר התחילו להתמרמר, אבל עדיין, אף אחד לא דיבר, כי לא היה כאן ועד שהיה אפשר לפנות אליו. המשרד של הוועד היה תמיד סגור, חצי ממנו שימש כמחסן. לא היה פה לא טלפון, לא מחשב, לא היה פה כלום, עשר שנים לא התקיימו בחירות לוועד, והמרמור של העובדים רק הלך וגבר". על הבחירות לוועד: "היה פה טירוף במסדרונות. זה נתן לעובדים זווית אחרת של מה זה מאבק על זכויות, דבר שלא היה פה לפני כן. אני חושבת שהעובדה שנלחמתי ולא ויתרתי גם חשפה את קווי האישיות שלי ואת היכולות שלי להוביל את העובדים"
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=