52 2024 ספטמבר | עמיתים מה עשית כדי לשנות את המצב? "הרגשתי שמה שקורה פה לא תקין. דיברתי על זה עם חברה שלי לעבודה, והחלטנו שאנחנו הולכות להסתדרות ומבקשות שיתקיימו בחירות לוועד, כי לא סביר שעשר שנים לא היו פה בחירות. עובדים 500 החתמנו בערך ושלחנו את זה להסתדרות. בהתחלה ענו לנו שזה לא אפשרי כי הוועד נמצא במשא ומתן על הסכם קיבוצי, אז הלכנו לרשות השיפוט של ההסתדרות והסברנו להם שלוועד הזה אין תוקף חוקי כי לא היו בחירות. העובדים לא ידעו בכלל מה זה הסתדרות, בחיים לא דרכה פה כף רגלו של נציג הסתדרות. ובאמת, בסוף הוחלט לקיים בחירות". אלא שכאן רק החל האתגר הגדול של מור במסע להחלפת הוועד הקיים. "פתאום קוראים לי לשימוע", היא משחזרת את המפנה שהתחולל. "ומודיעים לי שאיזו מטופלת התלוננה עלי שהזרקתי לה רעל עכברים לאינפוזיה. הייתי בהלם. אתה לא יודע איך להתמודד עם הדבר הזה, התלונה הייתה מופרכת, לא הבנתי בכלל מאיפה זה בא". מוכת תדהמה ומשוכנעת שמקור התלונה בניסיון לפגוע במאמציה לכבוש את ראשות הוועד, יצאה מור לשלוש שנים ארוכות וקשות של מאבק עיקש הן על שמה הטוב והן על המשך דרכה המקצועית כאחות וכמי שמבקשת לשקם את ועד העובדים באסותא. "אלה היו שלוש שנים קשות, קשות, קשות", משחזרת מור את ההתמודדות לאורך הדרך, שכללה הליך בוררות תקדימי באסותא. "כל בית החולים דיבר על מאגי. דוד וגוליית, מגי מול ההנהלה". את תעצומות הנפש הדרושות להתמודדות עם הסחרור שאליו נקלעה, שאבה מור בעיקר מהתמיכה הרחבה לה זכתה מהעובדים, שעה שלא ויתרה והעמידה את מועמדותה לראשות הוועד במערכת הבחירות, שעל קיומה נאבקה כל כך. "גיבשתי לי חבורה שרצה איתי בבחירות", היא משחזרת. "ההנהלה לחצה על העובדים לא לבחור בי ובחברה שלי, אלא בוועד הקיים. האווירה פה בבית החולים הייתה של התקוממות. פתאום אתה רואה שעומדת מאחוריך כמות מדהימה של אנשים. כולם דחפו ועודדו, כאילו הרגישו שהמלחמה שלי זו המלחמה שלהם. "היה פה חשמל באוויר, כאילו העובדים חיכו כל השנים שזה יתפוצץ. היה פה טירוף במסדרונות. זה גם נתן לעובדים זווית אחרת של מה זה מאבק על זכויות, דבר שלא היה פה לפני כן. אני חושבת שהעובדה שנלחמתי ולא ויתרתי גם חשפה את קווי אישיות שלי ואת היכולות שלי להוביל את העובדים". כבר שמעתי על הרבה מקרים של התנכלות ופגיעה בראשי ועדים, אבל זה מקרה קיצוני. "ההנהלה עשתה קמפיין על הראש שלי כדי שלא אבחר. היא הלכה וקראה לאחיות שאחראיות על כל מחלקה וביקשה שיגידו לעובדים לא לבחור בי. עשו פה הפרד ומשול, השתמשו בכל השיטות האפשריות, אבל אנשים באו אליי ואמרו לי תמשיכי, אנחנו נצביע לך. באמת היה פה טירוף. אמרו לי שמבחינת ההנהלה, הם בכלל לא רצו שאגיע ליום הבחירות, הם רצו שיהיו פיטורים לפני כן". אלא שיום הבחירות הגיע ועמו שתי בשורות ששינו את חייה של מור. "היה 80% פה טירוף. אני חושבת שהיו פה מעל הצבעה, אנשים שהיו במחלה באו מהבית כדי להצביע. בערב, כשנסגרו הקלפיות, כשהייתי ממש כבר מותשת לפני משמרת לילה ואחרי היום הקשה, יו"ר המרחב גרשון גרמן, קרא לי ואמר 'תקשיבי, יש פסק בורר, אין פיטורים – סוגרים את התיק, ובאותו ערב, כשסיימו לספור את הקולות, התקשרו ואמרו לי 'מברוק, לקחת את הבחירות לוועד'". החלום: ניידות חברתית המאבק העיקש שניהלה בדרך לכיבוש ראשות הוועד באסותא לא הפתיע כלל את מי שמכיר מקרוב את מור. היה זה רק מקטע חשוב נוסף בדרך הארוכה ורצופת האתגרים שאותה פילסה מילדותה המאתגרת בשכונת מצוקה בלוד ודרך היציאה מהארון. "אני באה מבית שמרן יחסית", אומרת מור. "גדלתי בלוד, בת למהגרים מגרוזיה, שעלו בשנות השבעים לארץ. תחשוב מה זה להיות ילדה בשנות השמונים באיזו פריפריה עם הורים שמדברים במבטא גרוזיני. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשי בידור עשו קריירות מגזענות ומחיקויים עדתיים וגם של גרוזינים. זה לא היה פשוט". "תמיד הייתי שונה", היא אומרת. "לא הייתי עם הילדות האחרות בשכונה, הייתי קצת בן כזו. גם לא הייתי בן אדם הכי שקט. תחשוב שאתה גדל בסביבה מאוד אלימה, בשכונת מצוקה, עם עבריינות וסמים ברחובות. הגדר של בית הספר שלי הייתה הגדר של שכונת הרכבת. זה לא שבאתי הביתה מבית הספר וישבו איתי על שיעורי בית, את מי זה עניין בכלל. אימא שלי הייתה עובדת מהבוקר ועד הלילה. גם בתוך הבית היו קונפליקטים, ובתוך כל זה, ניסיתי למצוא את עצמי. כבר בתור ילדה ואחר כך כנערה מתבגרת, התחלתי להבין שאני לא רגילה, שההתנהלות שלי, הרצונות שלי, הם לא רגילים. הייתי מאוד שונה". חיפשת את הזהות שלך? "לא ידעתי מה זה לסבית, לא דיברו על זה, מי בכלל ידע מה זה? לא היה לי מחשב עד התואר הראשון באוניברסיטה, רק בגיל היה לי פלאפון, ככה שלא ידעתי מה זה 20 ולא היה את מי לשאול אבל הרגשתי, הבנתי שיש בי משהו שונה. אתה יודע שמשהו שם שונה, אבל אתה לא יודע להגדיר את זה במילים. אתה לא יודע, זה אפילו מפחיד. יו"ר הסתדרות המעוף עו"ד גיל בר-טל (משמאל) ומור (לידו) בחתימת הסכם קיבוצי באסותא רמת החייל. צילום: עודד קרני
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=