עדיין פטריארכלית וקולקטיבית. יש שינ נויים, אבל הם לא מהפכניים מבחינת הענ רכים והנורמות. האלימות היא הסוד של המשפחה. כאנשי מקצוע, אנו מזוהים כגופי ידע מערביים, אנו בעלי ההשכלה מערבית, וזה לפעמים בעייתי". איך זה מסתדר? "הכלים והתפיסות מותאמים לחברה המערבית. בגלל זה יש הכשרה מותאמת תרבות. לא בכל מקרה של אלימות צריך לרוץ למשטרה, על אף שזו זכותה של כל אישה. יש לזה מחירים כמו פירוק משפחה. אנו מעדיפים טיפול. יש מקרים של מסוכנ נות, שבהם כמובן שצריך לפנות למשטרה, אבל יש חוסר אמון כלפי המשטרה וכלפי מוסדות החוק. יש תפיסה שהמשטרה לא מתייחסת לכולם באופן שווה". במי נעזרים במקרים כאלה? "בחלק מהמקרים אנו נעזרים במשפנ חה המורחבת, בקהילה ובאנשי הדת, כדי לפתור את הבעיות בתוך המשפחה, אבל הם פותרים את הבעיה באופן זמני, כלומר פותרים רק את הסיטואציה שנוצרה. אנו ממשיכים איתם לטיפול עומק. אנו מסתנ כלים מזווית רחבה יותר, לא רק על הזוג. אני לא צריכה להתבסס רק על החוק, אני צריכה להרחיב את הראיה שלי, זה עוזר לטיפול". הטיפול שלכם תופס את מקומם של המנהיגים המקומיים בחברה הערבית? "עדיין יש להם כוח. אין להם תחליף, אבל כוחה של ההנהגה המסורתית יורד. זו, לדעתי, אחת הסיבות לעלייה באלימות, היחלשות מנהיגי המשפחות". בסוף היום, הזוג נותר לבד, הקורבן והתוקפן תחת קורת גג אחת. "בעבר לקח שש עד שמונה שנים עד שאישה התלוננה, כיום זה לוקח פחות זמן. יש זוגות צעירים שאחרי חודשיים יגישו תלונה. רמת המודעות עלתה וסף התסכול נמוך יותר. אנו תופרים חליפה מתאימה לכל מקרה, וכמובן לא שותקים כאשר יש סיכון". ישנם מצבים שהאישה לא רוצה את ההתערבות הזאת? "לפעמים הנשים לא מסכימות לתכניות טיפול, להיפרד וללכת למקלט. לפעמים הן לא רוצות להיפרד מהילדים, לפעמים המשפחה לא תומכת. כשאישה עוזבת את הבית, זה נתפס רע מאוד. זה פוגע בשם הטוב של המשפחה. אנו צריכים למצוא תכנית הגנה חלופית". איך מגנים עליהן במקרים כאלה? "זו סוגיה קשה, איך להגן על נשים בסיכון גבוה. חלקן חוששות לחייהן, אך לא מאמינות במשטרה. הן אומרות: 'אתלונן, הוא ישוחרר אחרי חודשיים וינקום בי'. אנו שומרים איתן על קשר אינטנסיבי. עובדת סוציאלית לא יכולה למנוע מקרי רצח, מי שיכול למנוע זו המשטרה, אבל היא לא יכולה לפעול, אם האישה לא מתלוננת". אולי זו גם בעיה של ענישה? "יש בעיה גם בענישה, היא לא מרתיעה מספיק. אם תהיינה אכיפה וענישה הולנ מות, אנשים לא יעשו זאת כי זה מרתיע. נשים רבות נרצחו למרות שפנו למשטרה". בנוסף, אבו דיבה מטפלת גם בגברים שהופנו למרכז בצו בית משפט בשל אלינ מות במשפחה. "בלי טיפול מתאים לגנ ברים, אנו מטפלים רק בחלק מהבעיה", היא מדגישה. "צריך לטפל בבעיה מהשונ רש, לטפל בתודעה ובמניעה. זה מתחיל מהילדות. צריך שינוי בנורמות, בתפיסות ובחיברות". איך מקדמים את זה הלכה למעשה? "זה צריך להיות בתכניות הלימוד בבתי הספר, בהטמעת ערכי השוויון. לנו כנשים יש חלק בזה, באופן שבו אנו מגדלות את הילדים. למשל, האם אני מפלה בין הבן לבת. למרות הטאבו החברתי, אפשר לעשות דברים שישנו את פני החברה. זה דורש את ההירתמות של כל מוסדות החברה. זה תהנ ליך ארוך". מגיעים אלייך גברים בגילאים מבוגרים, לאחר צו בית משפט בעקבות אלימות במש־ פחה. כיצד מטפלים בהם? "אם הגבר משתף פעולה, הטיפול מצנ ליח. זה תלוי במפגש הראשון, ביחס אליו. גבר מגיע אליי בחשדנות ועם חששות. צריך להבין שגבר ערבי לא מבקש עזרה. יש גם סוגיה בעובדה שאני מטפלת אישה. מאנשי הטיפול הן נשים. אצלנו יש 95% מטפל אחד בכל המחלקה. הגבר המטופל הכניסה למקום עבודתה של אבו דיבה במועצה המקומית טורעאן, צילום: מיכאל יעקובסון ״הבנים צריכים מקום מבחינה חברתית. מבלי להכליל, הם טרף קל לארגוני הפשע והעבריינות. הם צריכים שמישהו יראה אותם, הם צריכים להרגיש בעלי ערך, שהם לא בשוליים. הם מספקים את החסך שיש להם בצרכים הפיסיים, הרגשיים והחברתיים, באמצעות כוח והשפעה, על ידי כך שאנשים מפחדים מהם״ 59
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=