כ ז � שנים חלפו מאז הרצח האכ 17 מעט רי של תאיר ראדה – רצח שטלטל את המדינה והפך את אמה של תאיר, אילמ נה ראדה, בעל כורחה, לדמות מוכרת בצימ בוריות הישראלית. אבל גם אחרי אין ספור טלטלות ומלחמה בלתי מתפשרת שניהלה לקיומו של משפט חוזר לאיש שהיא מעומ לם לא האמינה שרצח את בתה, וגם לאחר שאיבדה את בעלה, שנפטר ממחלת הסרטן, ראדה לא מתכוונת לוותר וממשיכה להילחם על פתיחת חקירת הרצח מחדש. בראיון מיוחד לקראת השתתפותה בהרצאות בסמינרי "עוצמה נשית" של העמותה לקידום מקצועי בחורף הקרוב, היא מספרת על האובדן, על המשבר הנפשי, על המלחמה המתמשכת בממ ערכות שלא תפקדו כראוי, על הבחירה לספר ולשתף את החברה הישראלית באבל הפרטי שלה, על תאיר שמובילה אותה בכל החלטה ועל אישה שהכאב לא מגדיר אותה. "מאוד התאמצנו להגן עליה" היה היום שבו 2006 השישי לדצמבר התהפכו חייה של אילנה ראדה. גופת בתה הקטנה נמצאה בתא שירותים בבית הספר נופי גולן בקצרין, שבו למדה, כשהיא מתבוססת בדמה, לאחר שלא חזרה הביתה בערב אותו היום. במובנים רבים, זה היה גם היום שבו התהפכו חיי המדינה כולה, שנים ממשיכה לדוש, לפרק 17 שכבר ולהרכיב מחדש את תיק הרצח המטלטל ביותר שידעה עד כה. "מעולם לא פחדתי שתאיר תלך לבית הספר או למתנ"ס, מי חשב על דבר כזה?", אומרת ראדה. "אף פעם לא קרה דבר כזה בישראל, שתלמימ דה נרצחה באופן כל כך אכזרי בתוך בית הספר, באמצע יום לימודים. זה היה משהו ששומעים שקורה רק בהארלם, בטקסס, באיזו מדינה במזרח אירופה, בפינות חשוכות בעולם". על תאיר היא מספרת בעיניים בורמ קות. "תאיר הייתה בת הזקונים – הבייבי של הבית. תמיד עשינו מה שהיא רצתה. אוכלים מה שתאיר אוהבת, חושבים תמיד מה טוב לתאיר, אבל היא לא הייתה מפומ נקת. היא הייתה ילדה כזו שעובדת מאוד קשה כדי להצטיין – בבית הספר, בריקוד. כזו שכבר מגיל קטן קובעת לעצמה לו"ז וחוזרת מאוחר הביתה מהחזרות. אנחנו רק התמוגגנו ממנה. ראינו אותה כל הזמן רצה כדי לעשות את הכי טוב. מאוד התאמצנו להגן עליה. רצינו שהבית יהיה מקום של שלווה עבורה, מקום בטוח, שפה יהיה לה את הנחת – רצינו לעשות לה כיף". מה את זוכרת מאותו היום? "אני זוכרת את ההתחלה במעורפל. לא הבנתי איפה אני נמצאת, לא שמתי לב לתמ קשורת, לזה שכל מדינת ישראל מתערבת. אני חושבת שבכלל לא הבנתי מה קורה. התמ קשורת הייתה פה המון, אנשים נכנסו ויצאו מהדלת. עד היום אני זוכרת רק קטעים מהיום הזה. אבל אני זוכרת את החום והחיבוק שקימ בלתי מעם ישראל, זה מחזיק אותי עד עצם היום הזה". "החיבור שלי עם תאיר היה מאוד חזק. כל מי שהכיר אותי פחד שברגע שתיגמר השבעה, אם אני אצא מהדלת אני לא אחזור – פחדו שאני אתאבד. לא היה הגיוני שאני ממשיכה לחיות. אנשים הלכו סביבי על בימ צים, כל הזמן בדקו לאן אני הולכת, שאני לא אהיה לבד. אני לא אשקר, היו לי מחשבות. כל עוד היה לי מה לעשות והיה את המשפט, הייתי עסוקה בזה. הייתי כמו עמוד ברזל. רק כשהמשפט הראשון הסתיים, הכל צף". "כששמוליק נפטר, לפני שבע שנים, הכל חזר. פשוט היה שידור חוזר. יום לפני זה חנכנו את בית הכנסת על שם תאיר, אירוע שהיה פסגה עבורנו מבחינת השיקום. שמוליק נפטר כמה שעות אחרי הטקס וזה עשה הרבה הדים. הגיעו לכאן אנשים מכל הארץ, בכל הגילאים, מכל המגזרים, כולם הגיעו לחבק ולתמוך. אני חושבת שרק אז הבנתי כמה זה גדול". "הבנתי שרק אמון הציבור יכול לעזור לי" ארבעה ימים לאחר הרצח עוכב לחקירה צ � , עולה חדש ותושב ק 27 רומן זדורוב, אז בן רין, שעבד באותם ימים בבית הספר בריצוף המקלטים. כעבור יומיים הוחלט לעצור אותו. תחילה, הכחיש זדורוב כל קשר לרצח, אולם לאחר כשבוע במעצר התוודה בפני מדובב צ � בד 19 בתאו כי הוא זה שרצח את תאיר. במ הודה זדורוב במעשה ושחזר אותו, 2006 מבר י � ב 18 אך יום לאחר מכן חזר בו מהודאתו. במ נ � הוגש לבית המשפט המחוזי ב 2007 נואר צרת כתב אישום נגד זדורוב, אבל כבר מאז החלו להישמע קולות בדבר חפותו ורשלנות המשטרה בחקירה. כמעט ארבע שנים לאחר , הורשע זדורוב פה אחד 2010 מכן, בספטמבר ברצח בכוונת תחילה ובשיבוש הליכי חקירה. עמודים, 456 הכרעת הדין התפרשה על פני אבל גם לאחר שהורשע, ראדה לא האמינה "מעולם לא פחדתי שתאיר תלך לבית הספר או למתנ"ס, מי חשב על דבר כזה?", אומרת ראדה. "אף פעם לא קרה דבר כזה בישראל, שתלמידה נרצחה באופן כל כך אכזרי בתוך בית הספר, באמצע יום לימודים. זה היה משהו ששומעים שקורה רק בהארלם, בטקסס, באיזו מדינה במזרח אירופה, בפינות חשוכות" צילום: דוד טברסקי 46 2023 ספטמבר | עמיתים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=