מעולם שרומן זדורוב הוא הרוצח של בתה. "ארבע השנים שבהן התקיים המשפט הראשון, היו מלאות בכעס", מעידה ראדה. "דפקתי על הקירות, קיללתי, מה לא. לא הבמ נתי כלום. הייתי מאוד חסרת סבלנות. היו פה המון כתבים ותקשורת, התפרסמו המון כתבות בעיתונים ובטלוויזיה, היה הד ציבורי עצום. לא חייתי בתקופה הזו. התנתקתי מהחיים שלי לחלוטין. לא היה לי זמן להתעסק בשיקום, באבל. הדבר היחיד שעשיתי בהתחלה היה ללכת לפסיכולוגית. הייתי כל יום שני בשימ חות, זה היה זמן האיכות שלי, זמן של פורקן. שם הרשתי לעצמי לבכות. זה היה איתה, לבד, הדבר היחיד שלא היה ציבורי. הילדים כבר היו גדולים. שניהם היו כבר אחרי צבא ואני לא לקחתי אותם בחשבון. לא הצלחתי לחשוב שהם איבדו אחות, לא חשבתי מי נמצא איתם, מי חושב עליהם – זה היה גדול עלי". כבר בהתחלה, כך מספרת ראדה, חיבמ רו את המשפחה למשפחות נרצחים ונרצמ חות נוספות. "פגשתי כאלה שבחרו להתכנס בכאב שלהם והעדיפו לשמור את הכל בתוך המשפחה, אבל אני לא הייתי מוכנה. אמרתי לעצמי שתאיר לא תהפוך למספר, לעוד אחת בסטטיסטיקה". למה כבר אז לא האמנת שזדורוב הרוצח? "בהתחלה נתתי את כל האמון במשטרה, אבל האמון הזה התחיל להיסדק מהר מאוד. אחרי שבועיים, באו ואמרו לי 'זדורוב הרומ צח', אבל לא נתנו שום מידע מעבר לזה. לא אמרו אם מצאו דנ"א או את כלי הרצח, לא אמרו אם יש ראיות. כלום. היה נראה שעשו הכל כדי להאשים אותו, ומהר". "אחר כך ראיתי את השחיתות. איך שהמ פרקליטות מתנהלת מול השופט, איך שהפרמ קליטות רק רצתה לצאת עם כתב אישום ולא משנה מה האמת. ראיתי שלא בדקו באמת את הטלפון, את הדנ"א ואת הראיות. ראיתי שהמ רשיעו אותו רק על סמך הודאה לא אמינה במיוחד, מלאת סתירות, למרות שישנה עדות אחרת וישנן ראיות שהוסתרו מבית המשפט – אבל חקרו מתחת לשולחן גם אחרי שהוא נכלא, למרות שיש עדויות אחרות". "הבנתי שעובדים עליי ושאני חייבת לצאת למלחמה על האמת. כל השרשרת הזו של השקרים, של הטיוח, של חוסר האחריות, התגלו במשפט החוזר. שיטת ה'סמוך עלי', ה'אל תדאג', שכל כך נפוצה במדינה שלנו. רציתי לצעוק. אבל אני, כמשפחת קורבן בממ שפט פלילי, לא נחשבת. זו המדינה מול הרומ צח. הייתי צריכה לחכות להד הציבורי, וגם ליצור אותו". ויצרת אותו? "אף אחד בהתחלה לא התייחס אליי", היא אומרת בכעס. "אמרו, זאת ההיא שכואבת, שלא מקבלת שהבת שלה נרצחה. אמרו שאני מטורללת. זה היה צומת. לא ידעתי אם לסגור את הדלת ולא לתת יותר לאף אחד להיכנס, לעצור את כל התקשורת ולהיות עם הילדים ועם בעלי". "הבנתי שרק אמון הציבור יכול לעזור לי, שאני צריכה שמישהו יאמין בי וילחם איתי. ״הדבר היחיד שעשיתי בהתחלה היה ללכת לפסיכולוגית. הייתי כל יום שני בשיחות, זה היה זמן האיכות שלי, זמן של פורקן. שם הרשתי לעצמי לבכות. זה היה איתה, לבד, הדבר היחיד שלא היה ציבורי. הילדים כבר היו גדולים. שניהם היו כבר אחרי צבא ואני לא לקחתי אותם בחשבון. לא הצלחתי לחשוב שהם איבדו אחות, מי נמצא איתם, מי חושב עליהם - זה היה גדול עלי" "החיבור שלי עם תאיר היה מאוד חזק. כל מי שהכיר אותי פחד שברגע שתיגמר השבעה, אם אני אצא מהדלת אני לא אחזור - שאני אתאבד. לא היה הגיוני שאני ממשיכה לחיות. אנשים הלכו סביבי על ביצים, כל הזמן בדקו לאן אני הולכת, שאני לא אהיה לבד. אני לא אשקר, היו לי מחשבות. (צילום: דוד טברסקי) 47
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=