ןמזוגו ןמייו | " המחלמה תפוקתב לכואה םע םיסחיה תכרעמ - "המחלמה םעט את יציאתו. הוא סיפר על אופן האכילה שלו לאחרונה: "...אני אוכל את מה שמביאים לנו, הרבה שטויות, . ש' תיאר בעיקר פחמימות, כמעט שאין אוכל חם" אך עדיין צרך "חסר טעם וריח לחלוטין",את האוכל כ בניסיון "כי אין משהו אחר".אותו בכמויות גדולות, להבין כיצד ייתכן שלאוכל אין כלל טעם וריח, עלה מידע חדש: מתברר שש' הוצב באחד הקיבוצים בדרום שבו התרחשו אירועי הזוועה בשבעה באוקטובר. הוא תיאר ריחות קשים מנשוא במהלך כמה ימים "ריח של בתים שרופים בתחילת תקופת המילואים: בקיבוצים, ולא רק... זה ריח שלא שוכחים... אי אפשר . כעבור זמן מה הפסיק להריח ולחוש להיפטר ממנו" הכול נהיה תפל וחסר טעם לאור הדברים טעמים: " כשנשאל מדוע בתקופה הנוראים שנחשפתי אליהם". כה מורכבת הוא בוחר לעבור ועדה, ש' הדגיש שכבר התחילו אצלו סיבוכים בריאותיים על רקע ההשמנה, ושהוא עושה זאת למען משפחתו ולמען ילדיו: "התחלתי את התהליך ואני רוצה לסיים אותו... אני רוצה להבטיח לעצמי שאחזור למשפחה שלי, שאוכל להיות לצידם בריא לעוד שנים ארוכות ולשמור עליהם, שלא יקרה להם מה שקרה בקיבוצים... חייב . הניתוח היה בעיניו מעין לשמור על המשפחה שלי" "תעודת ביטוח" שיחזור לביתו עם סיום המלחמה וגם ישלוט בחייו ובבריאותו. באמצעות הניתוח הוא נאחז בשגרה, בתוכניות שהיו לו לפני המלחמה, תוך יצירת "בזכות הניתוח העתידי החיים רצף ותקווה להמשך: יחזרו להיות נורמליים ואמשיך לנהל את החיים שלי, כפי שהיו לפני שבעה באוקטובר". ת', איש מילואים נוסף, שהתנדב לשירות עקב תפקידו המיוחד וכישוריו על אף שמזמן עבר את גיל הגיוס, "...יש רכב איסוף הגיע לוועדה מעזה וממהר לחזור: "הייתי חייב . ת' מספר: שממתין לי ולוח זמנים צפוף" להגיע... האישור לניתוח הוא העתיד שלי. אם אדע שיש עוד משימה להשלים, לא אוכל להרשות לעצמי האיש עייף ותשוש ומדבר על תזונה לא בריאה למות". אבל "זה לא בסדר", בחודשים האחרונים. הוא יודע ש לא מצליח לגייס כוחות ומוטיבציה לשינוי. בשיחה מצאנו "נקודת אור" עבורו, שהרגיעה את תחושת "...מתוך המאכלים שמגיעים האשמה ונקיפות המצפון: ליחידה, אני מנסה לבחור את אלה שהדיאטנית שלי הייתה 'מאשרת', את אלה ש'פחות מזיקים' ולא גורמים הוא לעלייה נוספת במשקל, שגם ככה יצאה משליטה". סיפר שהוא משתדל להחזיר לעצמו חלק מהשליטה בתוך המצב של חוסר השליטה, לאכול פחות חטיפים וממתקים, והביע תחושת גאווה צנועה על התנהלותו "...אם יהיה זו. בסיום הוועדה, ת' משתהה רגע ואומר: לי אישור לניתוח ותור עתידי, אדע בוודאות שאחזור משם; זה יחזק אותי ברגעים הקשים". ,60־ בפני הוועדה התייצבה גם א', אישה בת יותר מ שבן משפחתה הוגדר תחילה כנעדר ובהמשך כחטוף. א' דיברה ארוכות על הקושי, על הכאב המשפחתי ועל המאמצים המושקעים להחזרתו, אך כשנשאלה לגבי תזמון הניתוח בשלב כה משברי עבור משפחתה, ציינה שהניתוח הוא בגדר סממן של שגרה, קיומו של רצף ..."לתוכניות שהיו לה קודם לכן. כפי שהגדירה זאת, אני רוצה להיאחז בשגרה, כלשהי... אין לי משהו אחר". נראה שעבורה, הניתוח הבריאטרי שתכננה עוד טרם "והנה המלחמה מסמל את התקווה לחזרתו של החטוף: הניתוח קורה, הוא (החטוף) היה שמח לראות שאני מגשימה חלום סוף סוף... כשהוא יחזור, אספר לו את הכול בפרטי פרטים... אני בטוחה שהוא יתרגש מאוד". לוועדה הגיעו גם תושבים מאשקלון וסביבתה. כולם כאחד דיברו על הרצון להגשים את התוכניות שהיו להם עוד לפני המלחמה, להגיע לניתוח המיוחל. המועמדים הדגישו את הציפייה שלהם למועד הוועדה, את ההתרגשות לקראת הניתוח ואפילו את היעדר הפחד בדרך לוועדה, על אף שהיו אזעקות ונשקפה סכנת חיים ממשית. כפי שהגדירה זאת ד', אחת המועמדות: "...אין סיכוי שאתן לאויבים שלנו לקחת לי גם את התקווה הזו לשינוי חיובי בחיים שלי... כבר לקחו לי מספיק, יותר מדי... לא ייקחו ממני את העבודה הכול כך קשה שעשיתי בהכנה לניתוח, אני לא מוותרת... אני בתוך התהליך הזה עד הסוף". התמה השלישית: הפניוּת לניתוח והציפייה לסלחנות המועמדים שהגיעו לוועדה כמפונים, כאנשי מילואים או כחיילים הנמצאים בשירות פעיל, הביאו עימם שיח שונה מהרגיל והעלו ציפייה לסלחנות, שסביבה התחבטו חברי הוועדה בעת ההחלטה אם להעניק את האישור לניתוח או להמליץ על מפגשים נוספים עם גורמי טיפול בקהילה, כהשלמה לתהליך ההכנה התזונתי והרגשי. שאלת הפניות הרגשית של המועמדים לניתוח עלתה מחדש בכל אחת מהוועדות: האם במצבם כמפונים או כמגויסים לשירות צבאי נכון לבצע את השינוי הגדול "אני מרגיש שאני יכול לטרוף את כל המקרר... לא משנה כמה אוכל יש, אני תמיד מרגיש שחסר לי... מחפש עוד". במסגרת השיחה בוועדה הבין ח' שלרוב לא אכל מתוך רעב, אלא כדי להתמלא ולמלא את החלל הרגשי לאור החדשות והידיעות הקשות 44 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=