ןלפקו הטנמאיפ | ילאיצוס דבוע לש וטבמ תדוקנמ הרוש הנחמב תויתא תומליד םע תודדומתה "זאת אולי הייתה הבת שלו", מלמל איתי כשנכנסנו לאוהל, "אבל עכשיו... עכשיו אני כבר לא יודע איך לקרוא לזה", אמר איתי כשהוא מצביע על מיטת המתכת שבמרכז האוהל. התקשיתי לנשום. הצחנה שהכתה בי וחדרה בקלות את המסכה גרמה לי להשתתק. בהיתי בגוף הדומם והמעוות שהיה מונח על השולחן. "הגופה נשארה הרבה זמן בשמש עד שמצאו אותה", אמר איתי בשקט, "זה גרם לה להתנפח ולשנות צורה". יצאנו מהאוהל תוך כדי שאנחנו קורעים את המסכה מהפנים ונושמים נשימה עמוקה. איתי המשיך: "נראה לי שכדאי שתוריד את אבנר מהרעיון. תגיד לו שראית ושאתה לא ממליץ". פתחתי את הפה כדי לענות אבל איתי הקדים אותי ואמר בעצבנות: "אני יודע שזאת זכותו. אל תתחיל עכשיו לתת לי הרצאה, בסדר? אולי זאת זכותו לראות אותה, אבל אף בנאדם לא היה רוצה לזכור את הבת שלו ככה". "אז בוא נגיד לו את האמת", ניסיתי להתווכח, "בוא נספר לו מה ראינו וניתן לו לבחור". "תגיד, אין לך רחמים עליו?" הקול של איתי כבר היה קרוב לצעקה, "אתה באמת רוצה לפרט לו איך הבת שלו נראית? תאמין לי, יום יבוא והוא יודה לך שחסכת לו את זה". כמה דקות אחר כך, כשאבנר ואני כבר נעמדנו מחוץ לאוהל, הוא דיבר איתי בשקט ובהחלטיות. "אני הולך לראות את מאיה שלי. נקודה". "אבנר", ניסיתי שוב, "אני אומר לך, זה מראה קשה מאוד. אולי כדאי לזכור אותה כמו בתמונות שהראית לי אתמול בטלפון שלך? מה שתראה כאן לא יעזוב אותך". "זאת הבת שלי", אמר אבנר והסתכל עליי. "איך אני אוכל להמשיך לחיות בידיעה שפחדתי להסתכל עליה?" אבנר נכנס לאוהל ואני בעקבותיו. איתי כבר חיכה שם והביט בי בלי להגיד דבר, בעודו מסיר את יריעת הפלסטיק שכיסתה את מאיה, מאפשר לאבנר פגישה אחת אחרונה. הסיפור מציף במלוא חריפותה את שאלת טובתו של הלקוח ואת הדרך להגדירה. החירות של אבנר להגדיר את צרכיו ואת רצונותיו והזכות המוקנית לו לקבל את ההחלטות שנראות לו כנכונות ביותר עבורו, עומדות למבחן אל מול שאלת טובתו של הלקוח והדרך להגדיר אותה. תנאי מהותי להבטחת יכולתו של אדם לבחור עבור עצמו הוא הצגת המידע הרלוונטי בפניו, באופן מלא ונטול הטיות. במקרה המתואר, המידע שניתן לאבנר מוגבל ליכולת להביע במילים את מראה בתו. אם לא די בכך, יהונתן שנחשף למראה הקשה האמין באמת ובתמים שלּו אבנר היה רואה את גופת בתו, היה מתחרט על כך ואולי אף מצטער שלא עצרו אותו מבעוד מועד. מכאן, עולה השאלה: האם, במצב המתואר, היה נכון לאפשר לאבנר את הבחירה לראות את גופת בתו במצב של איבוד צלם אנוש, או שהיה נכון יותר להשתמש בכוח התפקיד והסמכות הנלווית אליו מתוך כוונה להגן עליו מפני פגיעה, ובכך אולי אף להגן על כבוד הנפטרת, שגופה הושחת וחולל? דילמה זו מתכתבת עם ערך שיתוף הלקוחות שבקוד האתיקה המקצועית של העובדים הסוציאליים ועם ערך כבוד האדם (וכבוד המת), שלאורם מצופה מהעו"ס להבטיח את עצמאות בחירותיו של לקוחו (איגוד .)2018 , העובדים הסוציאליים ההחלטה במקרה זה התקבלה לאחר השקעת מאמץ משמעותי להביע במילים את מראה הגופה, ובכך להניא אותו מלהיכנס לאוהל. ברם, כאשר אבנר בכל זאת התעקש, יהונתן כיבד את בחירתו על אף הסתייגותו האישית, מתוך כיבוד האוטונומיה של אבנר כאביה של המנוחה. : רק קליע אחד 2 סיפור אני זוכר את הרגע שראיתי את ליאור. עמדתי ליד עגלת המתכת הקרה שעליה ליאור שכב והסתכלתי. יריעת פלסטיק כחולה כיסתה את מה שנותר מגופו של ליאור ורק הפנים היו גלויות. אני זוכר את המחשבה המשונה שהייתה לי, שאני יכול ממש לראות את הסבל על הפנים שמתחת לתלתלים השחורים. הסתכלתי על הפה הפתוח של ליאור שכאילו קפא באמצע זעקה, ואחר כך על החור הריק, השחור והגדול, במקום שבו היו פעם אף, עיניים וחיים. אחר כך חשבתי על אימא שלו, שיושבת חסרת נשימה מעבר לגדר המחנה, מחכה שאבוא לקרוא לה לראות את הבן. דמיינתי איך אתאר אבנר נכנס לאוהל ואני בעקבותיו. איתי כבר חיכה שם והביט בי בלי להגיד דבר, בעודו מסיר את יריעת הפלסטיק שכיסתה את מאיה, מאפשר לאבנר פגישה אחת אחרונה 50 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=