׳חאו ןויחוא | !ינאו ילש בלכה בפגישות, יחד עם האם ושתי האחיות, החלה הכלבנית להדריך אותן כיצד לקבל את הכלב, לטפל בו ולאמן אותו להישמע להוראות בנות המשפחה. אלא שגם לאחר הפגישות, הן היו מיואשות ורצו להיפטר מהכלב ולהפסיק את העבודה עם הכלבנית. היו לכך כמה סיבות: האם והאחות התקשו לקבל מציאות שבה רוב עבודתה של הכלבנית היא עם נטע בלבד. הן רצו להיות חלק מהותי מהטיפול ולנתב את המפגשים לפי רצונן. ניכר כי ההתערבות הטיפולית של הכלבנית נגעה בדפוסים המושרשים במשפחה, שהיה בה קושי רב בנפרדות בין האחיות והאם. הן התקשו להתגייס למשימות הטיפוליות בכלב ולא הצליחו לעמוד בחלוקת התפקידים. במשפחה נוצר כאוס ממשי, והאם והאחות התקשו לקבל את סמכותה של הכלבנית. |||| ההתערבות הטיפולית של הכלבנית נגעה בדפוסים המושרשים במשפחה, שהיה בה קושי רב בנפרדות בין האחיות והאם בשלב זה קיימו שתי העובדות הסוציאליות, כל אחת בנפרד, כמה שיחות עם האם ונטע. מטרת השיחות הייתה להכיל את הקושי שלהן ולהגיע להסכמה לגבי המשך התוכנית. התקיימו גם שיחות הדרכה עם הכלבנית, במטרה לפרש ולהבין את מה שקורה במשפחה ולבנות כלים להמשך העבודה. העובדות הסוציאליות ביקשו לתת לתוכנית הזדמנות נוספת ולאפשר לכלבנית לעבוד עם נטע ללא נוכחות האם והאחות. הודגשה שוב מטרת־העל: שנטע תוכל להיעזר בכלב ולהיות עצמאית ופעילה יותר, הן במישור התפקודי והן במישור הרגשי; תתחיל אט־אט לצאת מהבית, להגדיל אינטראקציות חברתיות ולחוות עצמאות במישורי החיים השונים. נטע והאם הסכימו להמשיך בתוכנית העבודה עם הכלבנית, אולם לאחר כמה מפגשים, שוב אמרו שאינן עומדות בנטל. האם הייתה טרודה בניקיון אחרי הכלב, שלא היה מורגל לעשות צרכים, ושלושתן לא הצליחו לבנות לוח זמנים יומי ליציאות עם הכלב, כולל טיולים, ביקורים אצל וטרינר ועוד. נטע לא הצליחה להתחבר לכלב. היא נסוגה, החלה לפחד ממנו והתקשתה להיקשר אליו ולהתגייס לטיפול בו. בשאר תחומי החיים, היא המשיכה בדפוס של הימנעות: היא לא הכינה לעצמה אוכל (במסגרת היכולות שלה), לא השתתפה בניקיון הבית, לא סייעה בקניות, לא ביקרה בבית הספר. התקיימה תלות מוחלטת שלה באימה ובאחותה בכל הקשור בתפקוד היום־יומי. בשלב זה, העובדות הסוציאליות קיימו שיחות טיפוליות עם נטע והאם, וכן כמה שיחות הדרכה עם הכלבנית. בשיחות עם הכלבנית, הוחלט על דרכי פעולה שיכולות לסייע לנטע. העובדות הסוציאליות ביקשו להתמיד ולתת עוד הזדמנות לתוכנית. אינטגרציה מלאה במקום חלקית לאור חוסר ההצלחה עד כה, הצוות הטיפולי החליט לנסות להתאים את תוכנית ההתערבות למתכונת המתוארת בספרות בנושא זה ולנסות ליצור אינטגרציה מלאה של הכלב בחייהן של נטע ובנות משפחתה. המטרה הייתה לשלב את הכלב בכל התחומים האפשריים ולא להגביל את האינטראקציות למתרחש בבית בלבד. התקווה הייתה שדרך האינטראקציה המוגברת, הקשר בין נטע לכלב יתחזק ובעקבותיו יחולו השינויים המתבקשים בטיפול. העובדות הסוציאליות נתנו לנטע ולאימה הדרכה מפורטת על התהליך המתבקש. הן עודדו אותן לצאת לסידורים יחד עם הכלב, כולל מקומות שבדרך כלל לא היה אפשר להכניס אליהם בעלי חיים. ציידנו את נטע במכתב המבקש לאפשר לה להיכנס יחד עם הכלב למקומות ציבוריים כגון הסופרמרקט השכונתי, בית הדואר בשכונה ומקומות ציבורים נוספים. מאז, היציאות עם הכלב הפכו להיות חלק בלתי נפרד משגרת היום־יום של נטע. שינוי זה הוביל לתפנית משמעותית בתהליך הטיפולי. יכולנו לראות התקדמות ניכרת, ההולכת ומתפתחת אצל נטע ככל שעבר הזמן. היא התחילה לצאת לטיולים בסביבת הבית עם הכלב והכלבנית, ללא נוכחות האם או האחות. בהמשך התרחבו הטיולים להליכה בשכונה, ביקור אצל הווטרינר, טיול בפארק ובמקומות נוספים בשכונה. www.depositphotos.com : צילום 12
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=