10 2024 ספטמברהסתדרות המיקרוביולוגים הביוכימאים ועובדי המעבדות סביב השעון, עם כל המחיר המשפחתי והנפשי שגבה התפקיד החשוב שרבץ על כתפיה בימים הקשים ביותר שידעה המדינה. "הם לא ראו אותי בבית", היא מספרת. "הבנות ידעו שאימא בעבודה, גם באמצע השבוע וגם בשישי שבת – יצאתי הביתה לפנות בוקר, ישנתי כמה שעות וחזרתי לעבודה. כבר בימים הראשונים הודעתי שאנחנו שמים בצד את כל העבודה השגרתית והתפניתי רק לטיפול בזיהוי הנרצחים. היה יום אחד שביקרה פה בכירה ממשרד הבריאות, היא הסתכלה עלי ואמרה לי 'מחר את לוקחת חופש', עניתי לה שבחלום הלילה אני לוקחת יום חופש, מקסימום אגיע מאוחר לעבודה. בבוקר בעלי נשאר איתי בבית. ובקפה של הבו־ קר, הרגשתי שאני מתרסקת. דווקא שם, בגלל שלא הייתי לרגע בעשייה, המוח התחיל לתפוס את הפרספקטיבה של מה שאני עושה ועם מה שאנחנו מתמודדים". היא פדנטית ומקצוענית עד הסוף בשגרה, אבל הסיטואציה שנוצרה דרשה מד"ר בובליל והצוות שלה לצאת מהמסגרת ולהמציא נהלים ואופני עבודה חדשים. "בשלב מסוים היה צריך לסנכרן פה מספר מערכות מידע של גופים שונים; שלנו, של המשטרה ושל הצבא, ונד־ רש להמציא מערכת אחת שיודעת לדבר בכל השפות. "המורכבות של האירוע הייתה ביכולת לנהל אותו", היא אומרת. "בסוף הכל קרה וע־ מדנו בזה, אבל כשאני מסתכלת אחורה זה היה מאוד קשוח, הייתה תחושה אמיתית שכולם מבינים את גודל השעה". לדבריה, אם מישהו היה אומר לה פעם שי־ קרה דבר כזה, היא לא יודעת איך הייתה מגי־ בה. "זאת עבודה שאתה לא יכול לדמיין אותה בחיים". רק לשם השוואה, התקציב השנתי של המכון עומד על תשעה מיליון שקלים בשנה, סכום שיצא רק על החודשים הראשונים של המלחמה. "העבודה לא הסתיימה. אנחנו עדיין מקבלים כל הזמן דגימות או גופות שמגיעות מעזה עם חשש שאולי מדובר בחטופים, אירוע כזה מקפיץ פה את כל הכוחות וזה לא משנה אם זה בוקר או לילה, שישי או שבת". באוקטובר 7־ עשרה חודשים חלפו מאז ה והמעבדות במכון לרפואה משפטית עדיין מחזיקות במערך מתנדבים במילואים, שמח־ כה להקפצה. "יש פה צוות של מומחים לזיהוי דנ"א של עצמות שנמצאות בשטח. צריך להמ־ שיך, עד שהחטוף האחרון יחזור, לא סיימנו את המלאכה, וזה יכול להימשך עוד שנים". אחת המתנדבות, שגם ריכזה את צוותי המתנדבים היא ד"ר יפעת אלקלעי, שמנהלת בשגרה את המעבדה לאימונולוגיה קלינית באוקטובר היא התנדבה לסייע 7־ באיכילוב. ב במכון הפתולוגי ומאוחר יותר אף גויסה בצו מילואים ומוכנה לקריאה גם היום. "מצאתי את עצמי עושה משהו שלא עשיתי קודם", היא אומרת. "ביום הראשון העברנו את המ־ עבדה למוכנות לחירום, ולמחרת כבר פנו אליי ואמרו שנורית צריכה עזרה במעבדה". היא התייצבה ללא היסוס במחנה שורה, וחצי שעה לאחר שנשאלה אם היא יכולה "לעבוד עם דגימות לא טריות", היא כבר הייתה במע־ בדה, לבושה בחלוק, והתחילה במלאכה שלא ציפתה לה. "אני עובדת באופן שוטף עם דגי־ מות דם, זה לא מרתיע אותי ולא מבהיל אותי, אבל פתאום מצאתי את עצמי פותחת מבחנות עם ציפורניים של ילדים וחלקי גופות. אני לא אשכח שנתקלתי בלק ירוק על ציפורן מסו־ דרת. הבנות במעבדה לימדו אותנו להתרגל למראות הקשים". ד"ר אלקלעי התגייסה למשימה במסירות והגיעה מדי יום למעבדה. "אני מנהלת מעבדה שעושים בה בדיקות דם ויודעת לקרוא פרו־ טוקולים, אבל אף פעם לא עסקתי ברקמות ועצמות או בציפורן של תינוק. אלו שקים על גבי שקים, אלפים של דגימות, מקררים שלמים – לקבל אותם ולקטלג אותם זה היה מסיבי. "בימים הראשונים, כשהעוטף היה עדיין זירת מלחמה, היינו במעבדה ופתחנו מבחנות. כשמבינים את גודל השליחות מבינים טוב מאוד מה נדרש מאיתנו", היא אומרת. העבודה במעבדה לא דורשת רק ידע טכני. אלא אנשים שמסוגלים לעשות התאמה מהירה לסיטואציה שנוצרה, לתפקד תחת הלחץ ולמצוא פתרונות יצירתיים. "הגיעו המון מתנדבים, בהם חוקרים בכירים שנכנסו למעבדה ופינו את הצוות של המכון למלאכה המורכבת של הזיהוי. הם צוות לא גדול, שצריך לעשות עבודה שאי אפשר לטעות בה. ניסינו לא להפריע, למרות שקל מאוד להפריע. צריך היה לא להזיק ולקדם את העבודה של הצוות באופן הכי מקצועי". בתוך הכאוס ואי הוודאות שנוצרו המשימה הייתה כבירה. "בהתחלה היינו צריכים לזהות מי בארץ ומי בעזה. המדינה הייתה צריכה לדעת מי חטוף כדי לדעת מול מה אנחנו עומדים. כמו עם אמילי הנד, אנשים ניסו לאחוז בידיעה שהיקירים שלהם חטופים ולא מתים". בשלב מסוים העבודה השתנתה והם התחילו לחפש אנשים ספציפיים. "יש רצון עז להצליח לזהות את האדם הספציפי", היא אומרת. "בסוף היום אתה הולך הביתה, רואה טלוויזיה ויודע בדיוק את מי מחפשים. זה מאוד קשה כששומעים את הסיפורים בטלוויזיה". זאת הייתה ללא ספק חוויה קשה ומטלט־ לת עבורה, אבל למרות הכל, כך היא מעידה, היא לא הייתה מוותרת על ההשתתפות בה. "זאת תחושה חזקה של שליחות. עבדנו כמעט שעות ביממה והיינו יוצאים מהמכון רק 24 לפנות בוקר. הייתה לנו משימה והיינו חדורי מטרה. ההיענות הייתה מטורפת, פנו אליי יותר עובדי מעבדות מרחבי הארץ, עובדים 2,000- מ בכירים, מומחי עצמות, מומחים מהפקולטה לחקלאות. את חלקם הכשרנו וכולם עבדו כל הזמן. אף דגימה לא חיכתה דקה". במרוצת הימים, כשפחתו הכמויות, שבה ד"ר אלקלעי למעבדה שהיא מנהלת באיכילוב, אבל המשיכה לתפעל את מערך המתנדבים באבו כביר, כשהיא מגויסת למילואים. "נוצרה קבוצה של מתנדבים, שהגיעו בהתחלה גם בש־ בתות ובלילות. עד היום נשאר צוות ליבה גדול של מתנדבים שנותן גב". אחת המסקנות שאליהן הגיעה היא שמערך החירום צריך להישמר לקראת הימים הבאים, "כולל להישאר במילואים ולהגיע למילואים. צריך להשאיר צוות שבמקרה של אסון אפשר יהיה לקרוא לו כי צריך את האנשים. צריך לש־ מור על מיומנות וכשירות, שלא נצטרך להקים את המערך הזה שוב במקרה של רעידת אדמה או מלחמה. בסוף זה בא מהבנה שצריך ולא שואלים שאלות. בהתחלה כולנו היינו בחוסר אונים מוחלט והעשייה נתנה לנו משמעות גדו־ לה. כשקיבלנו תעודות הוקרה, אמרתי שאנחנו אלה שצריכים להודות למתנדבים". יפעת אלקלעי. צילום: מירי גטניו
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=