9 ד״ר נורית בובליל. צילום: דוברות משרד הבריאות שעזר לנו בכל מה שנדרש. מלאכת הזיהוי בימים הראשונים הייתה קשה מנשוא וחייבה עבודה סביב השעון. "צריך לה־ בין את התהליך", מסבירה ד"ר בובליל. "אנחנו מקבלים דגימה שצריך להפיק ממנה את הדנ"א שאותו צריך להשוות למשהו. הכי טוב זה לה־ שוות לדגימה מקורית של המנוח. לחיילים לוקחים דגימה כשהם מתגייסים לצבא, אבל בסיטואציה הנתונה, שבה יש אזרחים מבוגרים, ילדים ותינוקות, אין לך למה להשוות". כאן נכנסה לתמונה משטרת ישראל שהקימה והפעילה מערך עצום של הפקת הדגימות של הנעדרים. "לקחו דגימות מבני משפחה שהגי־ עו לדווח על היעדרות של יקיריהם, אבל לא כולן היו מספיקות. היה נדרש לפעמים להשיג דגימות של המנוח עצמו, אם זה בעזרת חיפוש בארכיון של בתי החולים לגבי נעדרים שעברו פרוצדורות ניתוחיות בעבר או במציאת פתרו־ נות נוספים". התאמת הדגימות מהשטח והשוואתן לד־ גימות המשפחה דורשת אינטליגנציה גבוהה, בשונה מהדימוי של עובד המעבדה הטכני, וכפי שטוענת ד"ר בובליל – שנדרשים כאן אנשים עם 'ראש גדול'. "עובד מעבדה צריך להיות אדם עם ראש, עם יכולת להסתכל על הממצאים ולתת חוות דעת. התהליך הביולוגי מורכב מאוד ויכול לייצר כל מיני תת תוצאות שהן לא נכונות ואתה צריך לדעת לזהות את זה. זה לא שהמכשיר מוציא פלט, אתה שולח אותו ושהם יסתדרו. אתה עובר דגימה אחר דגימה, פרופיל אחר פרופיל, ואם הוא לא מושלם אז צריך לשאול מה קרה לו והאם אתה חוזר אחו־ רה לרמת ההפקה או שצריך דגימה אחרת". ככל שחלף הזמן, הדגימות של הנרצחים הפכו מסובכות יותר למיצוי הדנ"א וגם המק־ רים נהיו מורכבים מאוד. "צריך להבין שמדובר בתאי שטח גדולים, עם פרישה מאוד רחבה של הזירות ומקרי מוות אכזריים. למשל, המחבלים השתמשו במכוון בפצצות שיצרו שריפות בחום מאוד גבוה, זה הפך חדרי ממ"ד לקרמטוריום. ולא מדובר בגופה אחת, מזירה אחת בממ"ד יכולנו לקבל שקית עם דגימות שבהן מספר קו־ רבנות שהחום התיך אותם אחד לשני. אף אחד לא דמיין סיטואציות כאלה שאנשים נשרפו ביחד מחובקים בממ"ד. "היו גם מקרים שבהם אנשים מתו כתוצאה מפיצוץ, במקומות שבהם נורו טילים. אנשים נמצאו יחד, קשה אפילו לדמיין את זה, זה נורא, אתה מסתכל ורואה גוש שרוף ובמיפוי אתה מבין שיש פה לפחות שלושה עמודי שידרה, מותכים באופן חלקי זה בזה". לדבריה, זה מצב חריג מאוד ובהיקף חסר תקדים. "כל כך הרבה הרוגים, כל כך הרבה פציעות שונות שנעשו במ־ כוון עם חומרי בערה כדי להגביר את השריפה". הראש סירב לעכל את תוצאות המעבדה, וכשהגיעו הדגימות לזיהוי המחבלים המתו־ עבים, כבר אי אפשר היה להכיל את זה, כך מסבירה ד"ר בובליל. "בשלב מסוים התחילה להיאסף כמות אדירה של מחבלים שהדגימות שלהם נכנסו לבדיקות שלנו. מהשלב הזה החליטו לרכז את הדגימות האלו בשדה תימן ואחר כך במשטרה, כי הבינו שכאן אי אפשר להכיל את זה". בשלב מאוחר יותר, כשפונו הגופות מהשטח, התחילו להגיע ממצאים נוספים. "עשו שיפוץ של גדר הגבול ונמצאה שם גופה. הגיעו אלינו עצמות אדם שהתגלו בנקודה מסוימת בשטח וזה הופך את המלאכה למורכבת ומסובכת יותר". קושי נוסף נגע לזיהוי עובדים זרים או גופות של מחבלים. "בשלב הראשון לא ידענו על כל העובדים הזרים ובוודאי שלא היו לנו דגימות להשוות אליהן, כך גם במקרה של מחבלים, שלא יכולנו לזהות אותם והם נותרו תקופה ממושכת אלמונים". בובליל נשואה ואם לשלוש בנות, עבדה "אני עובדת באופן שוטף עם דגימות דם, זה לא מרתיע אותי ולא מבהיל אותי, אבל פתאום מצאתי את עצמי פותחת מבחנות עם ציפורניים של ילדים וחלקי גופות. אני לא אשכח שנתקלתי בלק ירוק על ציפורן מסודרת. הבנות במעבדה לימדו אותנו להתרגל למראות הקשים" מעבדות במלחמה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=