8 2024 ספטמברהסתדרות המיקרוביולוגים הביוכימאים ועובדי המעבדות ה מעבדות במכון לרפואה משפטית, אותן מנהלת ד"ר נורית בובליל, מתורגלות כבר באסונות. עברו דרכן כל האירועים הקשים שי־ דעה המדינה, פיגועים, מלחמות, ואסונות כדוגמת נחל צפית ואסון מירון. כל החללים מהאירועים הקשים מגיעים בסופו של דבר למכון לרפואה משפטית לזיהוי ולסגירת מעגל, שאחריה אפשר למסור למשפחה את ההודעה הקשה. בין אסון לאסון, בימי שגרה, עוסקת המעבדה בזיהוי דנ"א של זירות רצח, תאונות דרכים, וזיהוי אלמונים. "בשעה שא־ נחנו מדברים, ישנן שלוש משפחות שיודעות או שנודע להן שהקרובים שלהם נהרגו והן מחכות לזיהוי שיגיע מאיתנו. השולחן של ד"ר בובליל בקומה השנייה של המכון לרפואה משפטית עמוס בתיקים, שכל אחד מהם מקפל בתוכו מקרה טרגי אחר שע־ ליה לפצח. עובדי המעבדה נכנסים ויוצאים ממשרדה עם נתונים מדעיים שדורשים את הת־ מחותה. "צריך להבין שאי אפשר לטעות פה", היא אומרת. "בקצה יש משפחה שצריכה לדעת בוודאות שמדובר בבן המשפחה. צריך תשובה מדעית ועד כמה שאפשר – חד משמעית. "הדימוי שיש לעובדי המעבדות בישראל עושה לנו עוול גדול", היא אומרת. "מדינה לא יכולה לתפקד יום אחד בלי מעבדות. אם מעב־ דה מושבתת בבית החולים למשך שעה, שלושה באוקטובר, אני 7־ חולים עלולים למות. אחרי ה יכולה לומר שאין אף מדינה בעולם שיכולה לעשות את מה שעשינו פה מאז שפרצה המ־ לחמה". ד"ר בובליל היא מומחית לזיהוי דנ"א בתחום הפלילי, בעלת תואר ד"ר לפילוסופיה ובוג־ רת החוג לפתולוגיה בבית הספר לרפואה ע"ש 7־ סאקלר באוניברסיטת תל אביב. החל מה באוקטובר היא והמעבדות שהיא מנהלת עוס־ קים במלאכה הקשה של זיהוי הנרצחים בעוטף עזה. "בשבת כולנו הגענו למכון באופן אוטומ־ טי", היא משחזרת. "מהר מאוד הבנו שהעוטף הוא זירת לחימה וייקח זמן עד שהכוחות יצליחו להוציא משם את הנרצחים, אז למעשה, בערב חזרנו הביתה והתייצבנו בחזרה למחרת בבוקר. כמובן שאיש מעובדי המכון לא עצם עין באותו לילה קשה, שלאורכו הוכנה התוכנית להתמודדות עם עבודת הזיהוי המורכבת, כפי שמספרת ד"ר בובליל. "הבנו שמדובר בכמות גדולה מאוד של נרצחים ושאין במכון די מקום להכיל את כולם. התוכנית הייתה שהגופות יגי־ עו למחנה שורה של הצבא ומשם יגיעו אלינו דגימות לזיהוי". כך החלו לזרום למכון דגימות של אזרחים או חיילים שלא זוהו, בעוד שמי שזוהה בוודאות כחייל, הגיע למעבדה הצה"לית המקבילה. עוד באותו הלילה היה ברור לד"ר בובליל שצוות המכון לבדו לא יוכל לעמוד במשימה והיא קיבלה החלטה לגייס מערך מתנדבים. "זה דבר מאוד לא מקובל, שחורג מכללי הבסיס של מעבדה שהיא בדרך כלל מקום סגור, עם צוות קטן", היא אומרת. "אי אפשר סתם כך להכ־ ניס אליו אנשים נוספים. אבל הבנתי מיד שלא תהיה ברירה אחרת". עם הקריאה לגיוס מערך מתנדבים, החלו לזרום למכון אלפי פניות, החל מעובדי מעבדות ועד מומחים בעלי שם עולמי, שביקשו להגיע ולסייע. "הטלפון שלנו לא הפ־ סיק לצלצל, כולל הטלפון הפרטי שלי. בשלב נ � א 2,000 מסוים הגענו לרשימה של יותר מ־ שים, היה מפעים לראות את זה". המכון כולו הוכשר לטובת הפרויקט. אולם ההרצאות במכון הפך למעבדה וכל חדר פנוי שימש לטובת העניין. "מדובר בבניין קטן שגם בשגרה הוא צפוף וסובל מחוסר במקום, היה לי ברור שנדרשת פה הקמה של מערך לוגיס־ טי חדש ושונה ממה שיש – ממש מערך שלם שיענה לכל הצרכים, החל מהיכולת לקלוט את כמות המתנדבים שנדרשת, דרך הכנסת מכשור חדש ועד חדרי מנוחה לצוותים. הצבא סייע לנו בעניין הזה והעמיד פה מערך לוגיסטי ואנושי זיהוי שהמוח מסרב לתפוס טרגדיות, אסונות, כאב וצער שאי אפשר לשאת – כל אלה מתנקזים לבניין הקטן והצנוע השוכן בשכונת אבו כביר בתל אביב, אבל את הממצאים והמראות שהתקבלו באוקטובר הראש מסרב לעכל והנפש מתקשה להכיל. במסמך אנושי 7־ שם ב , מנהלת המעבדות במכון לרפואה משפטית, את ד"ר נורית בובלילמטלטל משחזרת אורן דגן | הרגעים הקשים מתחילת המלחמה, כשהסוף לא נראה באופק ״היה יום אחד שביקרה פה בכירה ממשרד הבריאות, היא הסתכלה עלי ואמרה לי 'מחר את לוקחת חופש', עניתי לה שבחלום הלילה אני לוקחת יום חופש, מקסימום אגיע מאוחר לעבודה. בבוקר בעלי נשאר איתי בבית. ובקפה של הבוקר, הרגשתי שאני מתרסקת״
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=