1. סדקים בברזל
הצ'ימידן הענק שהביא עימו אתמול (ד') אייל הנדלר לאולם 155 בבית משפט השלום בתל-אביב, הסגיר את גודל הפסימיות באשר לאפשרות שהשופטת רונית פוזננסקי-כץ תדחה את בקשת המשטרה ותשחרר את אשתו אחרי ארבעה ימי מעצר. היו שם בגדים, ציוד רחצה, דברים אלמנטרים לשהות של שישה ימים נוספים במקום הכי רחוק מהבית החמים במכבים או מהקומה ה-17 הנוצצת של "בזק" במגדלי עזריאלי. סטלה הנדלר, המנכ"לית החזקה של חברת התקשורת, הוכנסה מהדלת הצדדית הישר אל הטקס המשפיל שחוזר על עצמו משום מה כל פעם מחדש בדיונים על הארכת מעצר: להקת צלמים תופסת אותה מכל זווית אפשרית ואחרי דקה שנראית מהצד השני כמו נצח היא מוחזרת אל חדר פנימי עד לכניסת השופטת. את מה שהצלמים לא העזו לעשות עם סמנכ"ל בזק העצור עמיקם שורר, הם הרשו לעצמם עם הנדלר. "מה שלומך ילדה יפה?", שאל אחד מהם את המנכ"לית. "אהבתי את הלק", העיר אחר בפרץ שוביניזם מביך. הנדלר לא נשברה ממופע הפלאשים המסנוורים. בניגוד לשורר שנכנס בפנים נפולות, היא הקפידה לשמור על פאסון ולחייך כל הזמן הזה. מה שבכל זאת הצליח לסדוק אצלה את חומת הברזל ולהוציא ממנה אפילו כמה דמעות היא בתה הצעירה ליה שישבה על אחד הספסלים באולם, ורגע אחד שבו הוזכרה העובדה שנחתם בלילה הסכם עד מדינה עם מנכ"ל משרד התקשורת, שלמה פילבר. אפשר לנחש שזו לא הייתה הפעם הראשונה בה נחשפה למידע הזה, אבל בכל זאת זה הצליח לכווץ אותה ואולי להסגיר במשהו את גודל העניין.
להנדלר לא היה מושג שזה הולך ליפול עליה בצורה הזו. היא כבר עוכבה לחקירה באזהרה בחודש יולי האחרון, עברה טלטלה לא קטנה כשנלקח ממנה אז מכשיר הטלפון, אפשר רק לדמיין שהמלצת הרשות לניירות ערך בחודש נובמבר האחרון על הגשת כתב אישום גם לא הוסיפה לה לשקט הנפשי. ובכל זאת, כלום לא הכין אותה לרגע שהמשטרה דפקה לה על הדלת בתחילת השבוע. היא וצוות ההגנה שלה חשבו שהם מכירים כבר את החשדות ממזמן ונערכו לכך בהתאם, אבל נציגת המשטרה הבהירה היום מעל כל ספק: הפרשה לא מנותקת מזו שנחקרה ביולי, אבל היא כן כוללת חשדות חדשים ונסיבות חדשות. השופטת פוזננסקי הדגישה במיוחד את סעיף 4 במסמך הקרוי מ'/ב'-1 בדוח הסודי שהוגש לבית המשפט ולא נחשף בפני עורכי דינה של הנדלר, ממנו עולה לדבריה "חשד סביר שהולך ומתחזק בעניינה של החשודה". 21 פעולות חקירה מבקשת המשטרה לבצע המחייבות את הישארותה במעצר, מתוכן 13 בתחום שיבוש ההליכים. כשנציגת המדינה בדיון נשאלה האם במהלך ארבע חקירותיה של הנדלר מאז תחילת השבוע היא כפרה באשמה, היא השיבה באופן שעשוי לרמז על טוויסט קטן בעלילה: "זו הייתה גרסתה הראשונה".
המקרה של הנדלר, ואת זה אפשר לומר גם בלי להמתין להכרעה המשפטית, מתאר את הקושי והמורכבות של מנכ"ל חברה מול בעלים שמבקש לכל הפחות למתוח את החבל. מחד המנכ"ל מחויב לחברה ובוודאי לציבור משקיעיה כשמדובר בחברה בורסאית, אולם מנגד מי שממנה או מפטר אותו הוא הבעלים ונציגיו. אפשר לדבר עד מחר על ממשל תאגידי תקין או על האינטרס הציבורי, אבל קשה להתעלם מגודל הלחץ בסיטואציה כזו. אם רוצים לחפש את הזווית החיובית בכל הפרשה הזו, הרי שזו המסקנה המתבקשת שמנהלי חברות עשויים להגיע אליה בימים האלה: מוטב לשים את המפתחות על השולחן, מאשר לשקוע עם השולחן עמוק בבוץ.
2. רוצים עוד פילברים
בכל פעם שאתם שומעים את שרת המשפטים איילת שקד מדברת בפאתוס על הצורך הקיומי כמעט להגדיל את מספר המינויים הפוליטיים כדי לחזק את מה שהיא מכנה "המשילות", זכרו את שלמה פילבר. את האיש שהיה למוציא ולמביא של אדוניו, מי שקידש את שולחו במקום את שליחותו.
מינוי פוליטי, כשמו הוא, נועד לשרת את הפוליטיקאי – לא את הציבור. המערכת הציבורית של ישראל נבנתה במקור על מודל הסיביל סרבנט הבריטי, אבל עם השנים פזלה מעט לארה"ב של אמריקה – תחילה עם מינויים פוליטיים בעמדת המנכ"ל של משרדי הממשלה ובהמשך גם בתפקידים נוספים. לפני מספר חודשים אימצה הממשלה את המתווה של שקד ושר התיירות יריב לוין להרחבת המינויים הפוליטיים גם לעמדת המשנה למנכ"ל, מהלך שהביא איתו עוד תיאבון: שקד מבקשת כעת שאפילו היועצים המשפטיים, אלה שאמורים להוות שומרי סף מהסוג הרגיש ביותר, ימונו על ידי מנכ"לי המשרדים (שמונו בעצמם על ידי הפוליטיקאים). במילים אחרות: עוד פילברים.
הפוליטיקה הישראלית חייבת לחשב מסלול מחדש. זו לא השחיתות שמטרידה, זו ההשחתה. לא המתנות או הנתינות, אלא האווירה. כשראש ממשלת ישראל מודיע לאומה שהמשטרה והפרקליטות עשו יד אחת כדי לרדוף אותו ולהפיל את שלטונו, הוא משחית באבחה את המערכת השלטונית ואפילו החברתית כולה. הוא מתיר לנהג שבצומת לירוק על השוטר, לבוז לו, לכל הפחות לא להאמין לו במילה. הוא משתמש בכוחו ובמנהיגותו כדי להסית כנגד אושיות הדמוקרטיה, לא פחות. הראשונים לזהות את האווירה הם היועצים ובעלי התפקידים סביבו. רובם אנשים טובים, אפילו ערכיים, שהבינו מהר מאוד איך הדברים צריכים לעבוד. גם אם ניר חפץ ואלי קמיר פעלו באופן עצמאי לגמרי כשהציעו את ההצעה המושחתת לשופטת בדימוס הילה גרסטל, מישהו צריך לעצור ולחשוב מה הביא אותם לעשות דבר כזה. את מי הם ביקשו לשרת. מה גרם להם לחשוב שזה בסדר, אפילו רצוי.
האווירה המשחיתה לא תחלוף מהעולם ביום שאחרי נתניהו. הוא לא המציא את השיטה, הוא רק שכלל אותה. האווירה תשתנה כשההנהגה הפוליטית תרסן את הכוח במקום לרדוף אחר חיזוקו המתמיד. במקום עוד "משילות" – עוד בלמים ואיזונים, עוד שומרי סף שמשרתים את הציבור ולא את מי שמינו אותם.
3. סוף לקשר השתיקה
בין נותן השוחד למקבל השוחד התקיים עד היום מאזן אימה. האחד לא יסגיר את רעהו כי שניהם ייפלו יחדיו. המאזן הזה הוא שאפשר את קשר השתיקה שמהווה כר פורה לשחיתות, שרק הלכה והתרחבה עם השנים. דווקא בגלל זה, להסכם עד מדינה כמו זה שנחתם עם שלמה פילבר עשוי להיות אפקט חיובי אדיר. ההסכם הזה שובר את מאזן האימה כי הוא מבהיר שנבחר ציבור שמקבל שוחד ייחשב תמיד למקרה חמור בהרבה מזה של נותן השוחד או זה שסייע בנאמנותו העיוורת לאותה מערכת מושחתת. יידע מעתה נבחר הציבור ששותפות לדבר עבירה אינה עוברת עוד דרך קשר השתיקה. ומכיוון שבשוחד צריך שניים כמו בטנגו, הסכמים עם עדי מדינה מאיימים לחסל סוף-סוף את הריקוד. ריקוד מושחת.
4. כשסער עוקף מימין
השבירה של גדעון סער ימינה עקבית ומחושבת. סער נערך מזה זמן ליום שאחרי עידן נתניהו והוא עוקב בדריכות אחר האירועים האחרונים. את עיקר המאמץ הוא משקיע בקרב הציבור המתנחלי, שהפך בשנים האחרונות ללובי החזק ביותר בליכוד. סער עוקף מימין את ראש הממשלה וקורא בין היתר להחיל את הריבונות הישראלית ביהודה ושומרון, כדי לאותת: תפסיקו להגן בכח על השחיתויות של נתניהו רק משום שארץ ישראל חשובה יותר – אני אשמור עליה אפילו יותר.
אפשר שהאיתותים האלה כבר חלחלו, והם אלה שעומדים מאחורי הרמיזות בבית היהודי של נפתלי בנט ולפיהן יש פגם ערכי בהתנהלות של רה"מ, וכי קו פרשת המים צפוי להיות הגשת כתב אישום. אם אכן זו תהיה הנקודה בה המערכת הפוליטית תלך לבחירות, סער צפוי לחזק ערוץ נוסף במקביל לזה המתנחלי: הערוץ הממלכתי. הוא ימצב את עצמו הרחק מהנהנתנות ומההתלהמות של נתניהו, ויציג לציבור הליכודי מודל ממלכתי, התרפקות על דמותו של מנחם בגין. את המילה נתניהו הוא ישתדל לא להזכיר כלל, שלא להכעיס את המחנה, אבל נתניהו יהיה שם מאחורי כל פסיק ואות. דבר אחד עלול להרוס לו או לפחות לאתגר אותו מאוד: התיאבון של האחרים. בעידן הזה שאחרי נתניהו, ככל שיהיה כזה, יש קופצים רבים. בנט לא הסתיר את שאיפתו להיות ראש ממשלה ולכל בר דעת ברור שכדי לעשות זאת הוא צריך לחבור אל הליכוד או להוביל פלטפורמה משולבת שתכלול מספר מפלגות מהמחנה הלאומי. גם יו"ר "כולנו" משה כחלון עשוי לחזור הביתה אל הליכוד ולהתמודד על ראשותה, למרות שבעבר הצהיר כי אין לו אספירציה כזו. בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לא רק הנסיבות משתנות – גם השאיפות.
