שכבות המחאה מול בית ראש הממשלה נמצאות לרוב בזכרון הקיבוצי שלנו, בתיעודים עיתונאיים ובלבות האנשים ששהו שם, והגיעו למחות כנגד עוול, לצעוק צעקה על קיפוח, למחות. גם הפעילות והפעילות לשחרורו של אברה מנגיסטו ומשפחת מגיסטו עצמה עלו לירושלים לימי הפסח כדי לצעוק. הם הקימו אוהל מול בית ראש הממשלה כדי להזכיר לעם ישראל ולמנהיגיו שיש בן אחד, אמנם לא חייל, אבל בן, ששבוי אצל חמאס כבר 1303 ימים ולילות. על גדרות המתכת שמציב מעון ראש הממשלה עבור המוחים, שלא ירדו לכביש וישבשו חלילה את זרימת התנועה, דבוק סטיקר 'מחזירים את אורון'.
הפעילים רצו להכות בברזל כל עוד הוא חם, כל עוד הזכרון מכתבת 'עובדה' לפני כחודש טרייה בפיד החדשותי שלנו, בין שחיתות, אלימות ומצב בטחוני. לפני חודש, כשנפגשו הפעילים לצפות בשידור הכתבה, אמר לנו גיל אליאס, אחד מהפעילים המרכזיים במטה לשחרור אברה, שאם הוא היה יכול למסור משהו לאברה עצמו היה אומר לו "לא לאבד תקווה, שאנחנו נלחמים עבורו". אנחנו רגילים שהפער בין המילים למעשים הוא גדול, אבל בקרב החבורה ההולכת וגדלה של הפעילות והפעילים, הפער הזה לא קיים. אומרים ועושים. פשוט אין מישהו אחר שיעשה.
הם הכינו בהתארגנות מהירה אוהל, אישורים, התארגנות של פעילים חברתיים מכל הארץ, תפילות, מעגלי שיח, אוטובוסים רבים של הקהילה האתיופית – אבל לא רק. והם מחכים שהציבור הישראלי יגיע. לאורך כל חול המועד מתוכננים אירועים, מפגשים והסברה.
אתמול (שני) בבוקר הלכה המשפחה לרחבת הכותל המערבי, לברכת הכוהנים המסורתית. האוטובוסים הרבים שהגיעו לתמוך נשלחו לכותל, והתבקשו להגיע מאוחר יותר. "צריך לא להשאיר את המשפחה לבד", אומרים הפעילים. אשקלון רחוקה, לא רבים פוקדים את הבית בשכונת עתיקות, ומי שפוקד, כפי שהעיד יובל דיסקין בעובדה, מבין.
יואב הס, פעיל חברתי, לבוש חולצה זוהרת שאומר 'אברה עדיין חי', מספר: "למה אני פה? כי יש גזענות שבנויה על צבע עור. האתיופים לא מקבלים את מה שמקבלים אנשים לבנים. אברה וגלעד שליט הם אותו דבר, אותה עזה אותו חמאס, רק מה? לגלעד יש הורים לבנבנים. רק אחרי שהתחילו לעשות רעש, משפחת שליט קיבלה את הבן שלהם חזרה." כשאני שואל אותו מה יש לו למסור לחברה הישראלית, הוא אומר: "תבואו לפה, ותתמכו ותראו שאין גזענות."
קשה לנחש מה ילד יום במזרח התיכון המטורלל בו אנו חיים, בטח ובטח מול רצועת עזה הנאנקת תחת כיבוש חמאס. את שלל השיקולים הביטחוניים עושים ויעשו המומחיות והמומחים, יערכו חישובים וצעדים אסטרטגיים. אך עבור משפחת מנגיסטו, שבמשך שנים ישבה בשקט כי כך ביקשו ממנה, הזמן הולך ואוזל, ומה שהיא מבקשת מהציבור הישראלי בחול המועד זה שהשם אברה מנגיסטו וסיפורו לא יהפכו לעוד זיכרון רחוק.
