הם נפגשו בבת-ים, קבוצת פעילות ופעילים מרכזיים במטה לשחרור אברה מנגיסטו, כדי לצפות יחד בכתבת 'עובדה' שחשפה חלקים מהסרטון של מצלמות צה"ל, המתעדות למעלה מ-20 דקות בהן מנגיסטו צועד על חוף הים ועובר את גדר הגבול לעזה. חבורת אנשים שמה שמחבר ביניהם הוא דאגה לאיש אחד המוחזק אצל חמאס בעזה ולמשפחתו, חבורה שהתכנסה כדי לצפות יחד במה שהם מקווים שיזעזע מספיק את החברה הישראלית ויגרום לה להצטרף אליהם ולדאוג לכך שאברה ישוב לביתו.
כתבתן של נעמה פרי ושרית מגן, עיתונאיות 'עובדה' ששודרה בקשת, זעזעה את המרקע. לא היו אלו רק התמונות הברורות של מנגיסטו צועד על החול, נחוש כביכול, לעבר את הגבול, אלו גם לא היו הגנרלים, הפסיכיאטרים ואנשי המקצוע שנתנו גושפנקה סמכותית לטענות של המשפחה על התנהלות בעייתית של צה"ל בשטח, זה גם לא היה החייל שהחליט לשבור שתיקה ולספר את שארע כאשר הכוח שלו הוקפץ בגלל אדם שחור שצועד מקיבוץ זיקים לעזה, כוח שלא עצר בעדו מלעבור את הגבול.
היה זה אילן מנגיסטו, אחיו של אברה, שסיפר על שיחת הטלפון שקיבל מהשב"כ, והמפגש שלהם. "אמרתי לעצמי 'ריבונו של עולם, לא מצאת לאיפה ללכת, דווקא לעזה?"' ככה, בפשטות, מסכם אילן את הטרגדיה הכפולה ואולי המשולשת של משפחת מנגיסטו – משפחת עולים מסורתית, מהפריפריה הדרומית, המתמודדת עם קשיים כלכליים, משפחתיים ונפשיים, ונקלעת לסערת הסכסוך האזורי בשל החלטה לא החלטה של אחד מבניה. כשיובל דיסקין, שהתגייס לטובת המאבק, מספר שרק כשהגיע לפגוש את המשפחה בביתה בשכונת העתיקות באשקלון הבין כמה היה מנותק, אפשר להניח שהרבה מהישראלים הזדהו.
אחרי שידור הכתבה, תוך כדי שהוואטסאפים ועמודי התמיכה בפייסבוק מתמלאים בתגובות, התכנסו הפעילות והפעילים כדי לחשב מסלול מחדש, כשהשאלה היא איך משתמשים במומנטום שיצרה הכתבה כדי לגייס את דעת הקהל הישראלי לטובת אברה.
שירלי קראווני, מאשקלון: "אנחנו רוצים שאברה יחזור. ממש לא מעניין אותי אם החברה הישראלית תהיה בעד זה או נגד זה. אני רוצה שאברה יחזור. זה אחד הדברים שמלווים אותנו במאבק הזה. קשה לגייס את דעת הקהל הישראלית. מאוד."
אילנה מושקין מהוד השרון: "הרבה אנשים לא מכירים את הנושא. אז כן, מודעות זה חשוב. צריך התגייסות של העם, אם העם לא מתחיל לצעוק אז מקבלי ההחלטות לא עושים עם זה שום דבר."
אורית מדרעלם, מאשקלון: "הכתבה מעבירה את המסר הזה של, בואו – קומו. לא כל הזמן צריך להגיד 'תבואו'. עכשיו אולי זה יקרה."
גיל אליאס, מהרצליה: "אנחנו מורגלים לזה שיש פיק ואז חוזרים לשגרה. הרי זה מאבק לא מוכר, לא עסיסי. לא כמו גלעד שליט."
שירלי: "זה לא מושך כי אברה נופל על כל הסטראוטיפים. אף אחד לא היה היה שזה יהיה הילד שלו, בצורה גסה אני אומרת את זה."
השיחה נעה בין צעדים ורעיונות אופרטייביים – להקים עמותה, שרשרת אנושית מאשקלון עד גבול עזה, השתתפות במרתון ירושלים, הפגנה מול מעון ראש הממשלה ועד אסטרטגיות של המאבק – האם להשקיע עכשיו יותר בגיוס פעילים או בהפעלת לחץ על הפוליטיקאים. "גם הפעילים, במעגל הזה, אנחנו לא אנשים פריווילגים, אנחנו נאבקים גם ביומיום שלנו", אומרת שירלי וזה בהחלט ניכר. הדבר היחיד שגורם לאנשים לדבר בכזה להט וכוונה על נושא כל כך כאוב, שנמשך כבר למעלה משלוש שנים, הוא התחושה שהם אחראים לגמרי לאן ינוע העתיד.
מה גורם לכם באופן אישי להיות מחוייבים למאבק?
אליאס: "מחויבות אישית, מבחינתי זה הסיפור של כל העדה. סיפור של הזנחה, של חוסר יחס – הכי זכויות אדם שיכול להיות בעולם. זה הכי נוגע לי – בנאדם במצוקה נפשית, עשה מה שעשה, הגיע לאן שהגיע ואנחנו לא רוצים לגעת בזה? לא לעשות כלום? אצלי זה לא עובר"
זהבה קבדה, מפתח תקווה: "הוא אזרח ישראלי, לא צריך לבקש מהחברה הישראלית שתפעל למענו. כמו שכולנו כאן ישראלים, לא משנה הצבע שלו. אם אנחנו לא נעשה את זה אף אחד לא יעשה את זה, אף אחד לא יצא לרחובות עבור אדם שחור, משוגע שעבר "מיוזמתו" גבול, אף אחד."
שירלי: "מה שמחבר את כל המעגלים שמחויבים למאבק זו התחושה שאף אחד אחר לא יעשה את המאבק הזה עבורן, גם המעגלים המקושרים יותר כמו החברים של יובל דיסקין."
מה אתם מבקשים מהחברה הישראלית?
אליאס: "אני הייתי מבקש מאנשים לחשוב מה הם היו עושים אם אברה היה אח שלהם."
שירלי: "זה גדול מדי. צריך להתחיל מלהעלות מודעות, מלדבר על זה, לכתוב סטטוס בפייסבוק. תתחיל להראות שאיכפת לך – שאתה דורש מהממשלה שיחזור."
מושקין: "אם נגיע למצב שבו החברה הישראלית מחבקת את המשפחה כמו שחיבקו אותה במסע שלהם בארה"ב – כבר עשינו צעד ענק. שם היה ברור לכולם שמדובר בבחור יהודי שבשבי חמאס – ואין שאלה, צריך לעזור ולתרום ולהתגייס."
קשה שלא להתייאש מישראל הרשמית, שבמשך שנה ביקשה מהמשפחה לשבת בשקט, וכיום לא שמה לה כמטרה עליונה לדאוג לכך שאברה מנגיסטו יהיה בבית. ישראל הרשמית, החשודה בגזענות, גם אם לא מודעת ומכוונת, זו שלא נמצאת בעתיקות באשקלון. קשה גם שלא להתייאש מהחברה הישראלית, ששוכחת מהר ומוחלת מהר ובין חג לפיגוע לבחירות עוד צריכה לחיות, ומה עכשיו תבואו לה על הראש עם בחור אתיופי משוגע שבחר מרצונו לעבור לצד של האויבים. אבל המשפחה והפעילים, בלי גרם של ציניות, וכמעט בלי להפוך שולחנות, פשוט מתוך אהבה למקום הזה, מבקשים שימצא הפתרון לסאגה המתמשכת הזו, שאולי בתסריטים אחרים, היתה נפתרת מהר יותר.
מה הייתם מוסרים לאברה, אם היה קורא אותנו עכשיו?
אליאס: "לא לאבד תקווה, שאנחנו נלחמים עבורו".
הפעילים כבר מרוכזים בפעולה שהם מארגנים ביום שישי הקרוב במרתון ירושלים (הפור נפל) ואין להם ראש לענות על שאלות אוטופיות בשלב הזה. הם נלחמים, ואתם?
להצטרפות לעמוד הפייסבוק 'מטה המאבק לשחרור אברה מנגיסטו' לחצו כאן.
