"לפני הכל, שילמדו מה שמו. אָבֵרה מנגיסטו" כך מבקשת טליינש (33) מאשקלון מנהלת מטה לשחרור אברה, מהציבור הישראלי ומהפוליטיקאים. "מבחינתי חוסר העניין והזילות משתקפים החל מביטוי שמו. משך 10 חודשים המשפחה הזו הושתקה בגסות. גם היום יש ניסיון סמוי או גלוי לשמור על שקט תעשייתי. אבל אי אפשר להתעלם מהאזרח שלכם. אי אפשר להפקיר אדם בידי אויב ולנהוג כבשגרה."

שוחחנו עם עוד שניים מהפעילים המרכזיים לשחרורו של אברה, טאנט וורקנה (34) מנתניה, ויפתחאל רטה (30), מדריך סנפליניג מקרית גת, בנסיון להבין איך הגיעו למאבק, מה מניע אותם ומה הם לומדים על החברה הישראלית מהפרשה הכואבת והקשה הזו.

מחאת משפחת מנגיסטו ליד בית רוה״מ בירושלים. צילום: יונתן זינדל / פלאש 90

"תגידי, את יודעת שחטפו את אברה?"

איפה הייתם לפני 900 ימים, איך שמעתם על המקרה?
טאנט: "נתקלתי במקרה כשהיה עוד צו איסור פירסום על הפרשה, דרך פוסט של כתבה באנגלית בכלל. לאט לאט התבהר דרך פעילים שמדובר במקרה אמיתי."

טליינש: "יום אחד אחי צלצל אליי. הוא פתח בשלום ומיד שאל: 'תגידי, את יודעת שחטפו את אברה?'. לא הייתי אפילו בהלם, כי לא עיכלתי אפילו מה הוא אמר. 'לא הבנתי, מה'.
'אברה מנגיסטו, אח של (…) הוא בעזה, החמאס תפסו אותו'. הודעתי לו חגיגית שאין סיכוי שזה נכון, וחבל להמשיך לגלגל הלאה מעשיות כאלה. שבועיים אחרי שאברה חצה את הגדר התברר לי שזה נכון. אני אישית לקחתי את זה קשה. במיוחד לאור העובדה שהסיפור לא פורסם."

ט', "שבועיים אחרי שאברה חצה את הגדר התברר לי שזה נכון. אני אישית לקחתי את זה קשה." (התמונה באדיבות המצולמת)

יפתחאל: "בהפגנת בשנת 2012, בעקבות מקרי גזענות כלפי ישראלים ממוצא אתיופי בקריית מלאכי, הייתי חלק מקבוצה של אנשים שהניעו את העניין וגרמו לחברה בישראל להתמודד עם המציאות. אחרי שהעסק דעך, נשארו בקשר מכורח הנסיבות והתעדכנו אחד בעזרת השניה בכל המקרים שקורים אך לא מסופרים. ככה יצא שאת המקרה של אברה יצא לי להכיר עוד בתקופת צו איסור הפרסום. נתקלתי בהרבה דברים מזעזעים שנוגעים לעדה, אבל מודה שזה ברגע הראשון היה גדול עלי. בתור חייל ששירת בצה"ל ויודע מה זה גבול, יצאתי מנקודת הנחה שאין סיכוי שהצבא נתן למקרה כזה לקרות."

טליינש: "לילות רבים תהיתי עם עצמי מה מסתתר מאחורי השקט. ברמה הזו שזה הדיר שינה מעליי. היתה תקופה שהייתי בטוחה שהצבא מנסה להסתיר את המחדלים ולכן לא מפרסם את המקרה ואת הסרטון."

טנאט: "המקרה הרתיח אותי, לא רציתי לחשוב שהמקרה של אברה יהיה סיפור נוסף שאנחנו שומעים עליו."

טאנט וורקנה, פעילה במטה המאבק: "איך אפשר לדעת מה עובר עליו? אני לא יודעת. אדם שלוקה בנפשו מגיע למקום הלא נכון. אני כן יודעת איך מרגישה אגרנש, אמא של אברה. אפשר לראות מה היא מרגישה, את העיניים שלה שאף פעם לא מפסיקות לדמוע. את הכאב, הצער והעלבון בכך שלא כל המדינה נרתמת עבור בנה

מה אתם יודעים שעבר על אברה בזמן הזה?
טליינש: "אני מבינה מגורם לא רשמי מהצד השני שהוא חי ומוחזק על ידי החמאס. קשה לי אפילו לדמיין מה עובר עליו. הוא עבר טרגדיה נוראית שהביאה אותו למעשה הזה – מות אחיו. ובכלל, המשפחה הזו עברה כל כך הרבה סבל, ועכשיו צריכה גם לתהות על מה גורלו של בנה בשבי. זה נורא!"

טאנט: "איך אפשר לדעת מה עובר עליו? אני לא יודעת. אדם שלוקה בנפשו מגיע למקום הלא נכון. אני כן יודעת איך מרגישה אגרנש, אמא של אברה. אפשר לראות מה היא מרגישה, את העיניים שלה שאף פעם לא מפסיקות לדמוע. את הכאב, הצער והעלבון בכך שלא כל המדינה נרתמת עבור בנה. המדינה שהיא חשבה שהיא חלק ממנה.
הימים והלילות שלה בחיפוש אחר בנה. את אמו אני יכולה לנסות אולי להבין, וגם אז לא בטוח."

יפתחאל: "אני אגיד עוד משהו שאולי לא תאהבו, מקווה רק שלא תכעסו. ידוע שילדים שלא בקו הבריאות לפעמים נוטים לפרש את המציאות בצורה קצת שונה ממה שהאדם "הרגיל" רואה אותה. אז אני באמת רוצה להאמין שגם אברה במצב הזה, וזה עושה את זה לפחות קשה עבורו, ובו בזמן להאמין שלנבלות יש קצת חמלה עבור אנשים כאלה
והם מתנהגים בהתאם לזה."

שלטים שתלו הפעילים בימים האחרונים ברחבי הארץ - 900 ימים שאברה בעזה (התמונה באדיבות המטה לשחרור אברה)

שלטים שתלו הפעילים בימים האחרונים ברחבי הארץ – 900 ימים שאברה בעזה (התמונה באדיבות המטה לשחרור אברה)

 

 

 

 

עבור חיילים ואזרחים שנשבו אצל אויבנו שילמה מדינת ישראל מחיר כבד בעבר, למה לדעתכם צריכה מדינת ישראל בכלל לסייע לאזרח בגיר, שעבר על דעת עצמו לשטח אויב? 
טנאת: "השאלה היא בעייתית. אברה לא עבר על דעת עצמו לצד האוייב. הוא אדם שלוקה בנפשו, וזה מעלה בי שאלות האם הגבול שלנו פרוץ, שאפילו אדם שלוקה בנפשו יכול לחצות את הגבול כאילו מדובר בכניסה לקניון?"

טליינש: "יש מערכת יחסים ברורה בין מדינה לאזרח. חובתה של מדינה, בעולם מתוקן, היא קודם כל כלפי האזרחים שלה. לדאוג להם ולהגן עליהם. גם אם היינו מדברים על אזרח צלול בדעתו – החובה קיימת. במקרה הזה המחויבות של המדינה הוא פי כמה, כיוון שאברה לא "חצה על דעת עצמו". חשוב להניח את האצבע ולהדגיש שהוא לא בחור בריא בנפשו."

טאנט: "חובתה של המדינה לשמור על הזכויות הטבעיות: הזכות לחיים ולביטחון, הזכות לחירות, הזכות לשוויון, הזכות לקניין, הזכות להליך הוגן, הזכות לכבוד."

טליינש: "בכל שנה מדינת ישראל נרתמת לסייע לישראלים שנקלעו למצוקות ברחבי העולם, הרבה פעמים מתוך חוסר אחריות שלהם, והמדינה מחלצת אותם. וזה לגיטימי. המדינה משחררת מתחת לשולחן תושבים עזתים מישראל לעזה וביניהם גם כאלה שכמו במקרה של אברה – חצו את הגדר בטעות. ואם נוסיף את המחדל הצבאי שהיה בעת שאברה עבר את הגבול והצבא נרדם בשמירה – המחוייבות והאחריות רק מתעצמים."

יפתחאל רטה, "אברה, 'תהיה חזק אח שלי אנחנו באים לקחת אותך הביתה." (התמונה באדיבות המצולם)

"המדינה צריכה לעשות הכל"

נניח שיש למדינת ישראל אחריות על אברה, עד כמה רחוק לדעתכם היא צריכה ללכת? מבצע צבאי? שחרור מחבלים?
טליינש: "אני מצפה מהמדינה להפעיל את כל המאמצים הנדרשים כדי לחלץ את אברה משבי אויב."

יפתחאל: "קטונתי. אני לא במקום של להבין את הסוגיות והמשמעות של כל אחת מהחלופות. אבל אני כן יודע דבר אחד, מדינת ישראל צריכה לעשות כל דבר שהיא היתה עושה להחזיר את אברה אם הוא היה לבן."

טאנט: "אני מצפה שמדינת ישראל תפעל להחזרת השבויים כולם, החיים והמתים שנמצאים כרגע בשבי החמאס. החמאס כבר מוכן לשבת למשא ומתן, לכן אין צורך במבצעים צבאים מיותרים. עד שכל הבנים יחזרו לבית הוריהם."

טליינש: "אני רוצה לראות את איילין ואגרנש מחבקים את הבן שלהם לא היום, אלא אתמול! 900 ימים שהם זוכים ליחס בוטה, מזלזל ובעצם חוסר יחס. כרגע, המדינה לא עושה אפילו את המאמץ המינימלי, למשל פנייה לקהילה הבינלאומית במקרה הומניטרי זה, את הזעקה שלהם לשבי של אברה. הרי אם חושבים על זה, לא מעט פעמים שישראל נתפסת בעולם כמי שלא מגלה רחמים על הפלשתינאים. אז הנה, למה לא לנופף בדגל ההומניטרי במקרה של אברה? עם כל הציניות שבזה, יש לה כאן הזדמנות לגנות את חמאס ואת העולם ששותק לעוול הזה. אברה לא שירת בצבא, לא הלך לפגוע באף אדם, לא לסחור בסמים או נשק. הוא לא קשור לסכסוך הזה, למען השם זה אדם חולה! מה יותר אנושי והומניטרי ממנו?"

טנאט: "רק באוגוסט האחרון, המדינה עשתה הרבה כי להחזיר סוס (!) של צעירה מהמושב בני ראם, שהיה בעזה עשר שנים וכשהיא ראתה והבינה שהוא במצב קשה, פשוט הוציאו אותו משם. אין גבול להתנהלות הבזויה, שבה צבע העור הוא כרטיס לזכויות יתר לאזרח אחד מול האחר."

טנאת וורקנה, "אני מצפה שמדינת ישראל תפעל להחזרת השבויים כולם, החיים והמתים שנמצאים כרגע בשבי החמאס" (התמונה באדיבות המצולמת)

מה חשוב לכם, כפעילים, שהציבור הישראלי ידע ויכיר על אברה?
טנאט: "הציבור הישראלי צריך לדעת שאברה הוא אזרח ישראלי, ומשפחתו גם כן ישראלים, יהודים, שמשלמים את החובות שלהם למדינה, משרתים אותה נאמנה. וזהו, זה מספיק כדי שיהיה אכפת להם שהוא שבוי. לא יכול להיות שהסיבה להתנער ממנו היא בגלל צבע עורו, או בגלל העובדה שאנשים שחולים בנפשים הם אנשים שקופים"

טליינש: "הציבור הישראלי צריך לדעת שיש משפחה שהבן והאח והדוד שלהם נמצא בשבי החמאס כבר 900 ימים. מבחינתי זה מספיק כדי לעשות הכל – להשיבו הביתה. הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו שאלה פשוטה: מה אתם הייתם עושים אילו אברה היה זה אחיך, בינך, דודך? זהו."

יפתחאל: "אני מתחבר מאוד למה שהאחיות שלי פה אמרו. ואני גם רוצה שכל החברה הישראלית תדע שאנחנו עושים לה טובה, שהם עדין לא מבינים את הגודל שלה."

פעילים למען שחרור אברה מנגיסטו, קטעו את נאומו של השר בנט (תמונות: באדיבות המטה ההומניטרי לשחרור אברה מנגיסטו)

"אברה מייצג אוכלוסיות שהמדינה רואה אותן כשקופות"

ואו ניגע באמת בסוגיית הצבע – האם אתם באמת מאמינים שהיחס של המדינה – לא החברה הישראלית אלא הגופים הרלבנטיים במדינה – היה שונה אם היה מדובר באזרח שהוא לא שחור?
יפתחאל: "יש הרבה הבדלים, אבל אני חושב שההבדל העיקרי הוא היחס כלפי השבויים. משפחות שליט וטננבאום קיבלו עדכונים על המגעים שנעשים בנוגע אליהם על בסיס שוטף, בטח ובטח לא איומים. המדינה כולה היתה מעורבת בכך, בין אם דרך אתרי החדשות, ובין אם דרך תרומות ושיתוף פעולה עם בקשות המשפחה. ההד התקשורתי שקיבלו שניהם מעיד מאוד על ההבדל בין מקרה מנגיסטו אליהם. יש מצב שאם לא הלחץ של העדה שלנו, אף אחד לא היה יודע שיש שבוי כזה. אני זוכר שרק התחילו לדבר על זה, קראו לאנשים הזויים. לי מאוד ברורות ההבחנות בין שלושת המקרים."

יפתחאל רטה, פעיל במטה המאבק: "יש מצב שאם לא הלחץ של העדה שלנו, אף אחד לא היה יודע שיש שבוי כזה. אני זוכר שרק התחילו לדבר על זה, קראו לאנשים הזויים"

טליינש: "הלוואי ולא הייתי צריכה בכלל לחשוב על זה. הלוואי ואטעה. אין לי אפשרות להקביל את הסיפור של אברה עם אחד אחר. אבל אם אני חושבת על חיי היומיום של הקהילה השחורה בישראל, אין מנוס מלחשוב שאברה לא זכה מתחילת הדרך לאותו יחס אילו היה מדובר באדם לבן. יותר מזה, אברה מייצג לא רק את הצבע השחור, אלא אוכלוסיות נוספות שהמדינה רואה אותן כשקופות. החל מהאוכלוסיה של השכבות החלשות ועד נפגעי הנפש בישראל. ואם לרגע, אני שוכחת שאברה אתיופי – תמיד ידאגו להזכיר לי "מה עם הבחור שלכם בעזה?" או "תפנו לחברי כנסת אתיופים, הם בטוח יעזרו לו". הציבור, וזה כולל את הממשלה, בטוחים שאברה הוא בכלל לא אזרח המדינה. פתאום הוא בכלל אזרח אתיופי. זה עצוב, אבל זו המציאות."

יש לכם מסר למנהיגות ולמנהיגים שלנו, לפוליטיקאים?
יפתחאל: "אין לי מסר אליהם כי אני די איבדתי אמון בהם, וזה לא משנה מאיזה צד פוליטי הם. אני מקבל את החלטת האם למנות אותם לקובעי ההחלטות. אבל אני רחוק מלהאמין בהם או להם. אבל אם כבר יש לי מסר לעדה." ממשיך יפתחאל, ולא מרחם, "תעירו את התחת שלכם. היום זה אברה, אתמול זו אמא מבוגרת שנעצרת רק כי הבן שלה חשוד באיזה משהו קיקיוני, ולפני שנה זה יוסף סלמסה. מחר בבוקר זה יתקתק לכם בדלת של החיים ואתם לא תבינו מה קרה, ותצטערו על זה שלא עשיתם כלום בנוגע למקרים של האחים שלכם."

השרה שקד ומשפחת מנגיסטו 21.2.2017 (התמונה באדיבות המטה לשחרור אברה)

אם אברה היה קורא את הראיון הזה, מה הייתם רוצים שידע?
טליינש: "אברה! רכשת לא מעט אחים ב-900 ימים, המשפחה שלך התרחבה ומחכה לך בזרועות פתוחות. לא ננוח עד שתשוב!"

טנאט: "המסר שאני רוצה להעביר לאברה, שאנחנו במטה המאבק נעשה את הכל כדי להחזיר אותו לבית אביו ואמו."

יפתחאל: "שלוש מילים : אייזוך ג'גנאו אייזוך"

יפתחאל, אפשר תרגום לנאצ'ים (לבנים)?
יפתחאל (צוחק): "בתרגום חופשי 'תהיה חזק אח שלי, אנחנו באים לקחת אותך הביתה'."

אמייה טגה "כולנו יוסף סלמסה" ו "עד מתי? אברה מנגיסטו" התמונה: באדיבות המצולם