המאמר פורסם ב'דבר' ב-16 בדצמבר 1977. לדף הפרוייקט
אתה קם בבוקר וסועד את ליבך במסעדת "מינה האוז" השוכנת בקומת הקרקע באותו מלון מכושף. אורות דולקים ומוסיקה חרישית. מלצרים דמומים משרתים אותך באדיבות נוגעת ללב, באותה צייתנות כנועה הרחוקה כל כך מן המקובל אצלנו.
הדיונים יתחדשו בשעה 11 וספק אם תושג התקדמות כלשהי. סדר-היום לא נקבע עדיין, שהרי עוסק הוא במהות ועל כך חלוקות הדעות.
יוצאים החוצה, מטיילים לאורך רחוב "אל אהראם", מגלים את העיר הנאה, את אלפי התלמידים הממהרים לבתי-הספר, את האנשים הסועדים את לבם בחוץ. אתה רואה דוכן שבו מוכרים פול וסלט עגבניות ופיתה. לא הרחק סועדים העניים בפיתה וכוס תה מהביל.
אצלנו נמשכת החגיגה הקולינרית. ארוחות הצהרים המוגשות בשיטת "בחר בעצמך" מדהימות בססגוניותן. נדמה לך, כי מארחינו עושים הכל על מנת להשביע את רצוננו. אך מי העלה בדעתו אפשרויות כאלו? לא פעם עולה אדיבותם המרגשת על כושר האילתור הטכנולוגי שלהם, אבל אתה חש תודה עמוקה.
ובכן אתה הולך ברחובות ומגלה אט אט את מצרים. יש קסם רב בעיר הזאת המאכלסת 8 מיליון בני אדם, שבה נג'מה פואד, הידועה ברקדניות הבטן, המופיעה מדי ערב ב"שרתון", משתכרת 500 לירות מצריות לחודש, שבה משכורתו של פקיד זוטר מגיע לכדי 30 לירות מצריות.
במרחק מה מרחוב ראשי מפואר אתה נקלע לסימטאות ללא כביש ומדרכה, פוסע על גבי שלוליות, פוגש בעניי הארץ. מכוניות נושנות כגרוטאות משכבר הימים נדחקות ליד דגמיה האחרונים של אמריקה ואירופה, אך יש קסם רב בעיר הזאת ואתה מתחיל להכיר את העם הזה.
*
שלשום בילינו 3 שעות בחברתו של ד"ר לואיס עוואד, מחשובי סופריה ומבקריה של מצרים, מי שהיה שנים רבות פרופסור לספרות באוניברסיטת קאהיר. הוא קיבלנו בחדרו אשר בבנין האדיר של "אל אהראם" המשמש "כל-בו" לעתונות ומו"לות, וחדרי סופרים.
גבוה, ,ממושקף, דיבר עימנו מתוך חרות גמורה. הוא מגדיר עצמו כדמוקרט סוציאליסטי. בנעוריו, בימי לימודיו בבריטניה, נטה אל הקומוניזם, אך הסכם מולוטוב – ריבנטרופ שבר אותו. איש רוח ונון-קונפורמיסט, ששילם בעד דעותיו. היה מועמד לפני שנתיים לתפקיד העורך הספרותי ב"אל אהראם", אך לא זכה במשרה בשל דעותיו. בשנה שעברה פסלה הצנזורה 7 מאמרים שלו, אך בשבוע שעבר פרסם "אל אהראם" מאמר ארוך בשבח ביקורו של סאדאת בירושלים.
הוא רואה את הביקור כצעד ריאליסטי ונבון הבא לשחרר את מצרים מסיוטי המלחמה האוכלות את טוב הארץ, ממשחק המעצמות ומהשתלטות הכסף הסעודי. הוא ירא מפני דעותיו של בעל המאה. סעודיה המפגרת, הריאקציונרית, קונה הכל, ממשלות ואישים. הוא חושש מצביונה המתקדם, החילוני של מצרים, פוחד מפני האיסלם הוואהבי הקנאי ביותר. פטריוט מצרי ואיש תרבות המערב, מקובל על הנוער המשכיל, שוחר הספרות והאמנות, שעמו הוא נפגש לעתים קרובות במועדון אוונגרדי המכונה ה"אטליה", כלומר הסדנה, לא הרחק מקפה "גרופי" המפורסם. אף הוא חוזר ואומר, כי העם המצרי תומך הפעם בסאדאת תמיכת אמת. אני אומר לו כי ההמון שהריע לו הוא אותו המון שזעק ערב ששת הימים: "מלחמה, מלחמה!" ומי יודע מה יזעק מחר.
נו, אומר ד"ר עוואד, היה פה משחק בין העם והשליט. ההמון נענה בהגזמה לא פעם לשליט המבטא את מאוויי העם. כאשר פוגע השליט בעם יוצא העם לרחובות ומפגין נגדו. העם המצרי הוא מתון בטבעו, כוחו הוא כוחם של המים ולא כוחה של האש.
כאשר הוא מדבר בשאלת ארץ-ישראל, הוא חוזר על האמיתות המקובלות כאן על רוב האינטליגנציה המצרית וטוב נעשה אם נשנן היטב את עמדתה: אנחנו מקבלים אתכם כחלק מאתנו, מעמי המזרח-התיכון. אנחנו רוצים בשלום. אנחנו זקוקים לו לא פחות מכם, אך עליכם לוותר על השטחים שנכבשו בששת הימים ולפתור את בעית הפלשתינאים, שגם אתם שותפים ליצירתה. אנחנו עומדים בפתח תקופה חדשה.
הוא עצמו מצרי המתנגד בחריפות לפאן-ערביות. בשל התנגדותו להקמת האיחוד מצרי-סורי (קע"ם) ישב בכלא, אך הוא רואה את בעית הפלשתינים כבעיה של התחייבות מוסרית לגבי מצרים. אני חוזר על דברי ללא תוספת.
ביקשנו אותו לקשר אותנו עם אנשי רוח מצריים והוא הסכים ברצון. אתמול בשעת בוקר נסענו אליו דני ואני. הוא קיבלנו בלבביות. הוא התקשר עם לוטפי אל-חולי, עורכו לשעבר של כתב העת האינטלקטואלי היוקרתי "אל טליעה" (החלוץ). הלה השיב בסירוב ואמר כי מפלגתו, המפלגה הפרוגרסיבית הלאומית, החליטה שלא להיפגש עם עתנואים ישראלים שבאו לסקר את ועידת קאהיר משום שמפלגתו מתנגדת לוועידה זו וליזמת סאדאת, ולא משום שהם מסרבים להיפגש עם ישראלים.
ד"ר עוואד הציע לו לומר שהוא עסוק מאד, אך לוטפי אל-חולי אמר שיאמר לנו את האמת. חבל. בפעם אחרת.
*
נטשנו את משרדו של ד"ר לואיס עוואד, שנמלא כתבים אמריקאיים וסטודנטים הולנדיים והלכנו אל לשכתו של עורכו הראשי של "אל אהראם", עלי חמדי אל גמאל, שקיבלנו מיד וללא תיאום מראש ובלבביות יתרה.
ושוב: ועידת קאהיר תצליח אם יעלה בידה להכין את סדר-היום לוועידת ז'נבה. אחרת יהיה זה כשלון מצער.
ושוב: אנחנו מקבלים אתכם לאחר דורות של איבה ומלחמות. עליכם להבין את מלוא משמעות המהפך בדעת-הקהל הערבית.
מה הם התנאים? אני שואל.
התשובה: נסיגה מכל האדמות שנכבשו בששת הימים והקמת מדינה פלשתינאית.
אני מעלה מתוך סקרנות את שאלת "ההסדר הפונקציונלי", שמדובר בו רבות בארצנו, כפתרון אפשרי לבעית יהודה ושומרון ורצועת עזה.
שמעתי את הביטוי הזה, אומר עורך "אל אהראם", אך אינני יודע מה משמעותו. הוא מבקש ממני שאסביר לו במה מדובר. אני עושה זאת. "הערבים לא יקבלו זאת!", משיב נחרצות עורך העתון החשוב ביותר במצרים.
אני מסביר לו את בעיות הבטחון של ישראל.
הכל בנוי על אמון, אומר האיש, עליכם להאמין לנו שגמרנו סופית עם המלחמה והחלטנו לקבל אתכם בתוכנו, שאם לא כן לא יעזרו לכן ק"מ אחדים פה או שם.
כל נשיא מצרי, אומר הוא, שיבוא אחרי סאדאת, שעשה הכל למען השלום, ייאלץ לבחור במלחמה אם חס וחלילה ייכשלו המאמצים.
אני מעלה לפניו את עמדת המערך הגורס פשרה טריטוריאלית וגבולות בני-הגנה, אך הוא דוחה על הסף גם את העמדה הזאת.
הוא מכריז: עליכם להבין שזו אדמה ערבית. ניתן להשיג את הבטחון באמצעים שונים. קודם כל אמון הדדי. אם נפר את האמון שנתתם בנו ושעליו התחייבנו לפני העולם כולו, יפנה העולם כולו נגדנו. עליכם לתת בנו אמון. אנחנו רוצים בשלום הזה, האמינו לי.
אני מזכיר לו את סירובם של הערבים לקבל את החלטת החלוקה ב-47 ואת הפלישה המצרית ביומה הראשון של המדינה ב-15 במאי 1948.
עשינו שגיאות קשות מאוד, אומר האיש. איבדנו דור שלם. עלינו להתחיל מחדש. גם בתוכנו אנו חשים כי הסתיימה תקופה והגיע הזמן לפתוח תקופה חדשה.
*
את נגיב מחפוז, "גדול סופרי מצרים", אנו פוגשים באותו בנין, קומה אחת מעל חדרו של עורך "אל אהראם". הוא מקדם פנינו בהתרגשות רבה, מחזיר דרישת-שלום חמה ביותר לפרופסור ששון סומך ולד"ר מנחם מילסון ולעוד מכרים בישראל.
הוא מעיד על עצמו, כי הוא נעורה בכל בעיית הסכסוך. הוא מכריז בערבית (דני רובינשטיין מתרגם לי) : יהיה שלום אם יתמלאו שני תנאים: אם יכירו הערבים הכרה מלאה בישראל ויקבלוה בלב שלם, אם תוותר ישראל על כוונות ההתפשטות שלה. הוא מכריז כי הוא אופטימי ומשוכנע שכולנו עומדים בפתח תקופה חדשה לעמי המזרח.
בעודנו מדברים נכנס לחדר איש שב שער ונמרץ. מציגים אותו בפנינו: ד"ר חוסיין פאוזי. כמעט נפלטת צעקה מפי: אתה האיש?! פרופסור ששון סומך, איש אוניברסיטת תל-אביב השביעני טרם צאתי לקאהיר לפגוש בכל מחיר באיש הזה שהוא רואה בו את אחד מגדולי הרוח שחי מצרים בדור הזה, סופר, מדען הסטוריון מוזיקולוג, אחד האינטלקטואלים הגדולים של העת החדשה וללא ספק אחד הנועזים וצלולי הדעת שבתוכם, כדברי סומך. שמו נקשר באסכולה המצרית-לאומית, המחפשת את שורשי האומה במצרים הפרעונית ואת עתידה בליברליזם וברציונליזם.
הוא מברך אותנו נרגש ומאושר, מזמיננו לביתו ומשביע אותי למסור שלום לפרופסור סומך, לפרופסור שלמה אבינרי ולפיסיקאי פרופסור סמבורסקי. אני נשבע לקיים את הבטחתי ולעשות זאת.
*
אנו יורדים אל הרחוב ההומה, הצפוף, המואר שמש חורף חמימה, נזרקים אל אותה אוירה קאהירית קסומה ומהפנטת, שבים אל המלון ופוגשים בדרכנו פעם נוספת בססגוניותה המבעיתה של העיר הזאת, שחוברו בה כל המראות בעוצמה מסחררת, כל הפאר וכל העוני והעזובה והיאוש. אינני יודע כיצד מתפקדת העיר הזאת. דומה שמתרחשים פה נסים.
אנו ממשיכים לנוע באווירה מסוממת מתחת למאות שערי כבוד שהוקמו לכבוד הנשיא, פוגשים באותן סיסמאות: "לקראת השלום מעמדה של כח", "סאדאת לעם מצרים: אני נתתי לכם מלחמה אני נותן לכם שלום!" לא אתן בעתיד, אלא נותן ממש היום, כלומר עובדה מוגמרת. "ברוך בואך, סאדאת, אלוף השלום" וכו'.
מסע התעוררות הנמשך במלוא הקצב. העתונות מלאה מודעות תמיכה. גם ברגע כתיבת הדברים האלה ממלאות פניו של הנשיא את מסך הטלוויזיה הצבעונית. המיתקפה נמשכת, צוברת עוצמה ומהירות.
מה היא עמדת ישראל? מה באמת ייאמר במו"מ, שבו "הכל פתוח לדיון"? מבעד לחלון אני רואה את כיפת מלון "מינה האוז" מוארת באותו אור אגדי. אך המלים ששמענו היום היו בגדר הכרזת אמת בגדר מציאות.
