לפני שהלכתי לצפות "חמישים אביבים", פטרה אותי ידידה במשפט "אה… זה סרט בנות". את המונח הזה "סרט בנות", אני שומע לא פעם, "סרט בנות", ולמרות הכוונות הלא זדוניות שמסתתרות מאחורי ביטויים אלה, ולמרות שלא בא לי להיות צייקן ונוקדני, הוא ביטוי שמזלזל מאוד בנשים. התפיסה הזו שיצירות רומנטיות זולות וקיטשיות (רוצה לומר: שלא מצריכים חוויה תרבותית או מאמץ חשיבתי), נועדו כביכול לנשים, אינה במקומה.

בכל הנוגע לרומנטיקה-קיטשית בלי להתייחס למגדר כזה או אחר, "חמישים אביבים" הוא סרט קולנוע במרעו. לא רק סתמי לעייפה, אלא רצוף גם קלישאות זולות ומלווה בהצהרות פלקטיות על מעמד האישה בחברה של ימינו. העובדה שהוא רע כל כך פשוט את מבזה את הרעיון החשוב שהוא כביכול מקדם. הסרט מנסה להפוך להצהרה על השליטה הגברית בעולם והבעיות שמתעוררות כתוצאה ממנה, ומוציא את הנשים בו (שלא באשמתן) נלעגות. קומדיה בהחלט יכולה לאחזו ביומרות ביקורתיות חברתיות, אבל היא לא צריכה להיות אווילית.

תחילתו של הסיפור מבטיחה לדון בנושא בנושא חשוב מאוד. גיל המעבר אצל נשים, שבעידן שמקדש יופי חיצוני ונעורים, יש לו גם השלכות אישיות וחברתיות.

זהו סיפורה של מלצרית גרושה בשם אורור, המגיעה לגיל שנקרא פעם בשם הנורא "גיל הבלות". אני מודה, רק עם הצפייה בסרט חשתי כמה משפיל  השם הזה"גיל הבלות". והדבר הדידקטי היחיד הנכון בסרט שהוא מסביר לגברים דווקא את התופעה הביולוגית של גיל המעבר. משהו הרווחתי בכל זאת.

נוסף לכל הצרות, ביתה של אורור נכנסת להריון, (מגבר שיתברר בסוף שהוא חרא כמו כל הגברים, כמובן), והיא עומדת להפוך בגיל צעיר יחסי לסבתא. היא גם נאלצת להתפטר מעבודתה (באשמת גבר שוביניסטי מטומטם). היא פוגשת גבר שיצאה אתו בצעירותה, ובגלל שהוא היה בצבא, חשה בודדה ונפלה בחיקו של מי שיהפוך לבעלה לשעבר. מנקודה זו מתפתח מיצג קיטשי ברמות שפוגעות באינטליגנציה של הצופה, או נכון יותר, חושף את היעדר הכישרון של יוצריו.

למשל, חברה של אורור רואה בבית קפה גבר אלמוני בשנות הארבעים לחייו עם בחורה בשנות העשרים. זה מקומם אותה (הגברים הנצלנים הבני זונות האלה, איפה אנו הנשים המבוגרות?…), היא ניגשת אל הגבר המסכן, עושה הצגה כאילו המסכן הוא בעלה הבוגדני: "הזנחת אותי, אתה בוגד בי עם צעירה!", מורידה את הטבעת מאצבעה משליכה אותו לעברו ואומרת "די, אל תחזור הביתה. אני מתגרשת". מה אומר לכם? אחלה בדיחה. הסרט אמנם מפגיש את הגבר המסכן הזה עם שתי הנשים, קצת נוקם בהן, ואיך אתם חושבים שהסרט יפתור את העניין- בהליך אוטוסוגסטיבי של הבנה של הנשים שהן היו קצת רעות? אז לא! הגבר הפגוע והחברה המטומטמת מתאהבים. יעני הפי אנד!

תמונה מתוך הסרט 'חמישים אביבים' (קרדיט: יח"צ)

להמחשת הפלקטיות היעני-פמניסטית, בסצנה תמימה לגמרי, הבת של אורור נפרדת בבוקר מחברהּ שיוצא לעבודהף מחבקת אותו ואומרת "חכה, אכין לך משהו לאכול." ואז חברתה של אורור, מתמרמרת "למה תמיד האישה צריכה להכין לגבר?…" כמובן שהבחור הזה ינטוש את חברתו… אלא מה? וכיצד יציגו קולנועית את הגבר המופתי שיהפוך לאהבת הגיבורה: זה שמכין לה בביתו ארוחת ערב. כמה צפוי. הגברים מוצגים בצורה כל כך גרוטסקית, בכיינים, נלעגים שאפילו לא בא לך לתעב אותם. לא כך מבקרים את מי שבא ליוצר לבקר. אלף-בית בקולנוע.

דוגמה אחרת ליצירת סצנות פלקטיות: במסעדה בה עובדת אורור, הבעלים מתחלפים, ובעל הבית החדש (המוצג כגבר מטומטם) דורש ממנה לשנות את שמה לסמנתה. שם יותר סקסי יעני, וגם דורש ממנה לשנות את מקום המשקאות על הבר. והדברים הדבילים האלה הופכים לאישיו, עניין גדול, עד שאורור מחליטה להתפטר. מה אגיד לכם.

כדי לעשות סרט קומי אמין צריך יכולת תסריטאית רצינית הרבה יותר. בבקשה יוצרי ויוצרות הקולנוע, אל תאכילו אותנו בכף אידאולוגית ענקית שלא מצליחה להיכנס ללוע. הסרט הזה זועק עד לשמיים ליד מכוונת. אין חיבורים אמינים בין הסצנות, וזה לא בגלל העורך המסכן, אלא בראש וראשונה בגלל הכיוון התסריטאי של הסרט. ראשית לכל התסריט.

תמונה מתוך הסרט 'חמישים אביבים' (קרדיט: יח"צ)

עניין נוסף הוא מצבו של הקולנוע הצרפתי. שמחתי לצפות ביצירת המופת של השנים האחרונות "להתראות שם למעלה" שמחזירה את הקולנוע הצרפתי לימים שהיה במיטבו. לעומת זאת יש סרטים רומנטיים-קיטשיים המבישים את ימי נעוריו. נראה שהצרפתים החליטו לקחת מהוליווד את הרע ולא את הטוב. יש אנשים שהולכים לסרטים צרפתיים כי הם אוהבים את השפה, הנופים והתרבות. שפה יש בסרט, תרבות לא.

יצאתי מהסרט אחרי ההפי אנד הכי מופרך שפגשתי לאחרונה, לגמתי קפה, וכדי להירגע ולשטוף את עצמי הלכתי לצפות בסרט אחר, בשבוע הבא הביקורת.