אובדן – אולי התחושה הקשה ביותר במניפת התחושות האנושית. רגש תהומי. נועץ את רגלינו בקרקע. כבֵדוּת רבה מנשוא. מן העובדות הקשות, הבלתי נמחקות, הנחרטות על לוח ליבנו. אובדן: חוסר אונים. חוסר מילים. חוסר קץ.
דוד גרוסמן, אשף המילים העבריות בזמננו, ניסה לתת לחוויה הזו קווי מתאר יגעים ממאמץ לתאר: "נופל מחוץ לזמן".
"להתראות שם למעלה" סרטו המעולה של אלבר דפונטל מנסה לטפל בדבר הזה. אולם לא בכבדות ובאיטיות שהורגלנו אליה מעשרות הסרטים הישראליים שעוסקים במלחמה ובדברים שהיא לוקחת מאיתנו. דפונטל קיבל החלטה משונה במקצת, להביא לנו סרט ביקורת חריף על המלחמה שיהיה גם סרט פופולרי, סוחף ואף קליל במידת מה (עד כמה שאפשר).
הסרט, המבוסס על ספרו של פייר למטר, מתעסק גם באבדן האישי של בן שנהרג בקרב, אך אין זה העיקר בסרט. הסרט מביא אל שולחן הניתוחים בעיקר את האבדן הקולקטיבי שלנו מהמלחמה. הצפייה בו מספקת דימוי למה שהתכוון וולטר בנימין כשכתב על אבדן הניסיון:
"הדבר ברור: שיעורו של הניסיון בירידה, וזאת בדור שהתנסה בשנים 1914-1918 באחד הניסיונות האיומים ביותר בתולדות העולם. אולי אין זה מפליא כל כך. האם לא ניתן לטעון אז: האנשים חזרו אילמים משדה הקרב? לא עשירים יותר, אלא עניים יותר בניסיון הניתן להעברה. […] שכן מעולם לא הופרח ניסיון ביותר יסודיות משהופרך הניסיון האסטרטגי על ידי מלחמת החפירות, הכלכלי על ידי האינפלציה, הגופני על ידי הרעב, המוסרי על ידי בעלי השלטון. דור שעוד נסע לבית הספר ברכבת-סוסים ניצב תחת כיפת השמים בנוף שבו לא נותר דבר שלא השתנה פרט לעננים, ובתווך, בשדה-הכוח של זרמים והתפוצצויות הרסניים, גוף האדם השביר, הזעיר."
"להתראות שם למעלה" מציג בפינינו את אובדן המוסר, אובדן הארוס לחיים. או יותר נכון: עיקולם של החיים לצילה של המלחמה. אנו רואים כיצד היא כובשת אותם גם לאחר סיומה.
עלילת הסרט מתרחשת עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה, כאשר סצנת קרב החותם את המלחמה, המלווה בצילום מרשים, מהווה את האקספוזיציה שלו. מכאן אנו צופים בדמויות המרכזיות ובניסיונם (המוצלח) להתפרנס מהמלחמה. אין זו חלוקה ל"טובים" ו"רעים", שכן גם אלו וגם אלו לא מצליחים שלא לקשור את המשך קיומם באותה מלחמה. אמות המידה המוסריות שלנו כצופים מתגמשות לנוכח המרמה שגיבורי הסרט נוהגים בה. אנו יכולים להתבונן במנגנון הנפשי שלנו שמפנים גם הוא את הציניות הקיימת בעולם פוסט מלחמתי. ההנחות שאנו עושים לקורבנותיה שמנצלים את כאב חבריהם-הלוחמים וכאב האומה בשביל לשרוד או בשביל להתעשר ולברוח.
נהואל פרז-ביסקיארט מגלם את אחד מגיבורי הסרט. מבקרי קולנוע יעידו שהמשחק שלו, שמתבסס על תנועות העיניים בעיקר, מוצלח. בעניי לא המשחק, לא הסאונד, או התפאורה הם אלו שהופכים את הסרט למיוחד כל כך (גם אם הם טובים) אלא הסיפור. הסיפור, רווי הדמויות וההתרחשויות, מתפתל בקצב גבוהה ומספק עניין לכל אורכו. הבימוי לוקח את הסיפור ומביא אותו בצבע וססגוניות שמרחיקים אותו מעט מז'נר הדרמה אל ז'אנר ההרפתקה, זאת מבלי לחטוא בהשטחה רבה או בייצור סצנות לא סבירות בעליל.
דווקא השילוב הזה, שאין בו רגע דל או טיפת שעמום, מאפשר לצופים רבים לפקוד את אולמות הקולנוע ולהתוודע אל סרט ביקורתי שכזה. ישנה שאלה שאיני יודע להכריע בה, האם ייתכן דבר כזה "ביקורת פופולרית". כלומר האם הניצוץ המהפכני והמרדני שראוי שיתקיים בביקורת, לא אובד כאשר הוא הופך לפופולרי.
כך או כך דופונטל, שגם מגלם את השחקן הראשי, אוחז במשנה די רדיקלית כנגד המלחמה וכנגד היצרים התחרותיים באדם. מטקס פרסי הקולנוע הצרפתי הוא הבריז בטענה הבאה: "טקסי הפרסים הללו זה כאילו שאלך למוזיאון הלובר ואגיד שצייר אחד טוב מהאחר. אתם יכולים לתאר לעצמכם שהיו עושים תחרות בין ואן גוך ורנואר ובסופו של דבר מחלקים פרס רק לאחד מהם? זה מגוחך בעיני. אני נגד התחרותיות בחברה שלנו. כבר במערכת החינוך, מלמדים את הילדים שיש מנצח אחד והרבה מפסידים, וזו טעות בעיני. אני לא רוצה להיות שותף לזה".
בראיון לאבנר שביט הוא אמר על המלחמה:
"דבר אחד לא השתנה מאז מלחמת העולם הראשונה ועד ימינו, וזה שמלחמה היא תמיד אינטרס של בעלי הון. אפילו אייזנהאור, שהיה איש צבא בעצמו, הודה כי הכלכלה האמריקאית מרוויחה מן המצב המלחמתי ולכן שמחה לשמר אותו. המלחמה היא תעשייה ככל התעשיות, רק פרוורטית, צינית ואכזרית במיוחד. ההיסטוריה מראה לנו שהמלחמה אף פעם לא הגיעה מהשטח, מן העם ומן החיילים עצמם, אלא הוכתבה מלמעלה. בדרך כלל מה שקורה זה שיש איזושהי תנועה עממית, ואז הממסד מפחד שהיא תאיים על ההגמוניה שלו ותוביל לחלוקה שוויונית של המשאבים, אז הוא יוצר מצב מלחמה ומאחד את העם כולו נגד אויב משותף. כך היה לפני מאה שנה, וכך זה גם בימינו – בצרפת, בישראל ובכל מקום. זה מה שקורה כשהכוח נמצא תמיד בידיים של מעטים, ואלה עושים קנוניות על גבם של כל השאר".
ניואנסים של ביקורת אפשר למצוא לאורך כל הסרט. רובם בצורה אמנותית ולא מפורשת. כך למשל הבחירה להראות את פניו של פרז-ביסקיארט במלואם בסצנה הראשונה של הסרט בלבד, מנכיחה עבורנו את תחושת האובדן כאשר לאורך שאר הסרט אנו רואים רק את חלקם. בהמשך הסרט אינינו מצליחים להיזכר בפניו השלמות של גיבור הסרט והן אובדות לנו כשם שהן אובדות לו. אובדן זה הוא גם אובדן הדבר הבסיסי ביותר באנושיותנו: אובדן היכולת להביע את עצמו. החלטת המספר למחוק את פניו התחתונות של הגיבור היא החלטה גאונית שמשקפת את אובדן היכולת של החברה הצרפתית להגיב ולעכל את תוצאות המלחמה. החייל לשעבר שממציא מסכות שיכסו את הפצע מהמלחמה משקף לנו גם משהו על ההתמודדות של חיילים החוזרים מקרב. ובארצנו, על אלו החוזרים גם מפעולות צבאיות שהנפש מסוגלת רק להצדיק במיני צידוקים, שגם אם הם נכונים, אינם בכוחם להושיב הכל במקומו בנוחות מספקת.
ביקורת אחרונה שאתייחס אליה מובאת כקוריוז בלבד, אנקדוטה מינורית, אך היא כפנינה בעניי בסרט. [זהירות קלקלן על התרחשות שולית בעלילה בשורות הבאות בפסקה זו].
כאשר הגיבור רוצה לשלוח פקיד מדינה לחשוף את העסק הבלתי-חוקי של האיש הרע בסרט, הוא מבין שהוא ינסה לשחד את אותו פקיד בתמורה להעלמת עין. על מנת לבחור את הפקיד הישר ביותר בנמצא הוא בוחר פקיד שלא קודם 30 שנה. המספר יגיד שישנן 2 סיבות אפשריות לכך שהוא לא קודם במשך שנים: או שהוא טרחן ומדוקדק כמו קוץ בתחת או שהוא ישר כמו סרגל.
גם בדבר הקטן הזה נמצאת ביקורת על ההיגיון שרק מתחזק במלחמה: בשביל להתקדם בעולם עלייך לוותר על היושרה. החזקים הם אלו שוויתרו על המוסר. אולי דווקא בגלל זה המגזר הציבורי נחשב פחות "מתקדם" מזה הפרטי. תחזק ידם של הפקידים הישרים ששומרים על המוסר ועלינו ואנו רואים בהם כדמויות אפרוריות בעין כפוית טובה.
על אף המנה ההגונה של ביקורת ועל אף שהסרט לא חוסך במראות קשים של פציעות, זוועות אנושיות, חוסר צדק וכאב, לצד שהוא מתעסק בשאלות על המוסר האנושי, על יחסי אב-בן אכזריים, על הון וקשריו האפלים לסבל, הרג ומרמה, יחד עם זאת שהוא מציב מראה לפני הרוע האנושי עם מעט מבעים של חמלה, "להתראות שם למעלה" הוא סרט שפשוט מהנה לצפות בו. הסיפור בתוכו שואב ומשאיר אותנו ערים ואף מסיט את תשומת ליבנו מהקושי שהעלילה שוחה בו. המתיקות בו מרירה או שהמר בו מובא באופן מתוק.
