זה היה הקרב הנועז ביותר של צבא ארה"ב בשנים האחרונות. כארבעים לוחמי קומנדו אמריקאים, חמושים במיטב הטכנולוגיה הצבאית ומלווים במטוסים החדישים ביותר, נגד מאות חיילים רוסים, איראנים וסורים. באירוע הנדיר, שהתרחש לפני כמעט ארבעה חודשים, הביסו האמריקאים כוח שכירי חרב רוסים שתכננו לפלוש לאוטונומיה הכורדית בצפון סוריה, מלווים במיליציות שיעיות, ארטילריה, טנקים, ושיירת רכבים. בתוך ארבע שעות בלבד מחצו 40 חיילים אמריקאים, בסיוע אווירי, את הכוח שניסה לפלוש לשדה הנפט המצוי בשטח האוטונומיה הכורדית שבצפון סוריה (רוג'בה). הקרב הקצר הותיר אחריו כ-300 הרוגים, ביניהם לוחמים רוסים ונאמני משטר אסד. בצד האמריקאי לא נפצע אפילו חייל אחד.
למרות שהקרב שהתרחש בדיר א-זור ב-7 בפברואר 2018 יכול לספק תסריט מושלם לסרטים הוליוודיים (שבטח עוד יופקו), עד לאחרונה ניסו כלל המעורבים בו להסתיר את עצם קיומו. הדיווחים שכן נכתבו עליו בתקשורת היו נדירים וחסרים. מדוע? כי בקרב הזה נהרגו בין 100 ל-200 לוחמים רוסים, שאינם משתייכים לצבא רוסיה אלא ל'כוח ואגנר' – מיליציה פרטית בבעלות המיליארדר יבגני פריגוזין, המקורב לנשיא רוסיה פוטין. לפי דיווחים שונים, 'כוח וגנר' מבצע 'מתחת לרדאר' משימות צבאיות ושיטוריות עבור רוסיה בשטחים שונים, כקבלן משנה לכל דבר בנוסף, כרגע מוסקבה אינה מעוניינת להפשיר את המלחמה הקרה ולהביא למלחמת עולם שלישית – ולכן עדיף לשמור על התבוסה הזו בשקט.
בשבוע שעבר הערפל התפזר: מסמכים חדשים שנחשפו בניו יורק טיימס שפכו אור על המאורע המוכר למתמחים במלחמת סוריה בתור "חיסול הואגנריסטים בדיר א-זור". הסיפור המלא מגלה כיצד מדינה בעלת עוצמה צבאית לא מבוטלת מעדיפה לעיתים לפעול מאחורי הקלעים באמצעות מערך עצום של שכירי חרב, שהמתעשר הגדול ממנו הוא אוליגרך המקורב לנשיא.
אחרי שדאע"ש הלכו, המעצמות רבות על השלל
מחוז דיר א-זור שבצפון סוריה משתרע על שטח מדברי הגדול משטחה של מדינת ישראל, ובמהלך הלחימה בסוריה נכבש על ידי דאע"ש, ששלטו בו בין השנים 2013 ל-2017. שני כוחות היו שותפים לשחרורו: 'הכוחות הסוריים הדמוקרטים' בהנהגת הכורדים, שזכו לגיבוי אווירי וקרקעי של צבא ארה"ב, כבשו את כל השטח שמצפון לנהר הפרת החוצה את המחוז, וצירפו אותו לאוטונומיה של צפון סוריה (רוג'בה). כוחות משטר אסד ובני בריתו מהמיליציות השיעיות הנאמנות לטהרן כבשו מידי דאע"ש את הגדה הדרומית של הנהר. ככל הנראה פעלו הכוחות לפי הסכמה רוסית-אמריקאית שפרטיה מעולם לא נחשפו, לפיה מה שמצפון לנהר הפרת לאמריקאים ולבני בריתם הכורדים, ומה שמדרום – לרוסים ולאסד. את אופן החלוקה הזה בין המעצמות ראינו גם בכיבוש א-רקה ואזורים נוספים על גדות הפרת.
אך אליה וקוץ בה: מרבצי הנפט והגז של מדבר דיר א-זור אינם מתחלקים שווה בשווה לפי הקווים שהרוסים והאמריקאים שרטטו. למעשה, מרבית מהמשאבים מצויים דווקא בשטח הצפוני, המוחזק מאז תבוסת דאע"ש בידי הכורדים. עניין זה עורר מתח רב ככל שדאע"ש נסוגו, והעצים את מאבק השליטה על המדבר העשיר שהותירו אחריהם בין 'הכוחות הסוריים הדמוקרטיים' לבין צבא משטר אסד והמליציות השיעיות. הכוחות השונים לא היססו להפציץ זה את זה, והמתיחות אף הובילה את חיל האוויר האמריקאי להפיל מטוס קרב סורי באזור נהר הפרת לפני שנה, ובמקרים אחרים להפציץ את כוחותיו של משטר אסד. רק אתמול (חמישי), במהלך כתיבת שורות אלה, איים אסד שוב לכבוש את שטחה של האוטונומיה שבצפון סוריה, ולהשיבה לידי השלטון המרכזי מדמשק.
אולם באף אחד מהמקרים, מלבד זה שיתואר פה בהרחבה, האמריקאים או הכורדים לא לחמו ישירות בחיילים רוסים. נוסיף ונציין כי מרבצי הנפט והגז המצויים בשטחם של הכורדים אינם מכניסים 'פטרודולרים' לארה"ב המגבה אותם, בניגוד למשאבים המצויים בשטחו של משטר אסד ומפרנסים בעלי הון סורים, איראנים ורוסים שסייעו באמצעות מיליציות שכירי חרב לשחררם מידי דאע"ש.
יומן קרב
ה-7 בפברואר החל כעוד יום שגרתי ומאובק במדבר דיר א-זור. כוח של כ-30 לוחמי קומנדו אמריקאים מ"כוח דלתא" סייעו לבני בריתם הכורדים והערבים באבטחת שדה הנפט קונקו, המצוי צפונית לעיר המחוז דיר א-זור. במרחק כ-30 ק"מ מהם, בבסיס-אם אמריקאי, החלו חיילי מארינס מיחידת קומנדו המוכרת בכינוי "הכומתות הירוקות" לסקור את המסכים המשדרים תמונות וסרטונים מרחפנים הפועלים באזור. הם הבחינו בהתכנסות כוחות בלתי שגרתית, ובשדרים שהצליחו לקלוט נשמעו בברור פקודות בשפה הרוסית והוראות לצאת עם רדת החשיכה לכבוש את שדה הנפט, בו שוהים בין היתר חיילים אמריקאים. הם העבירו את המידע לבסיסי הפיקוד ול'כוח דלתא' – יחידת עילית של צבא ארה"ב המאבטחת את שדה הנפט.
מפקדים אמריקאים בכירים פנו לעמיתיהם הרוסים, דרשו הסבר ואף איימו כי הכוח יחוסל כליל אם ינסה לתקוף את שדה הנפט קונקו, אולם המפקדים הרוסים טענו כי אינם יודעים במה מדובר, וכי אין להם כוחות באזור.
בשעה 15:00 החלו חיילי 'הכוח של ואגנר' והמיליציות המזוהות עם משטר אסד לנוע לכיוון שדה הנפט קונקו. התמונות שהגיעו מרחפני הסיור העידו על כוח של כ-500 חיילים, מלווים ב-27 טנקים ורכבים משוריינים, הנעים לכיוון שדה הנפט. הדיווחים והתמונות הועברו ישירות לפנטגון שבוושינגטון, ולבסיס חיל האוויר האמריקאי אל-עודייד שבקטאר. קצינים מהפנטגון ומהבסיס בקטאר העלו את הכוננות של כל הכוח האווירי האמריקאי באזור. בינתיים, בבסיס האם, הכינו כוח תגבור של 16 חיילי 'הכומתות הירוקות' שהתארגנו ב-4 רכבים משוריינים, מוכנים לצאת לכיוון שדה הנפט בקונקו. הם לקחו איתם ברכביהם מטולי נ"ט, אמצעי ראיית לילה, והרבה מזון ומים.
בשעה 20:30 התקרבו שלושה טנקים רוסים מדגם T-72 (טנק כבד השוקל כ-50 טון ויורה פגזים של 125 מ"מ) למרחק של קילומטרים בודדים משדה הנפט קונקו. כוח 'הכומתות הירוקות' נערך בשטח. הטנקים הרוסים ויתר המשוריינים בשיירה התמקמו בשטח בנוי בפרברי העיר דיר א-זור, סמוך לשדה הנפט. בשעה 22:30 הם פתחו באש.
שדה הנפט קונקו עמד תחת הפצצה כבדה של טנקים, ארטילריה ופגזי מרגמות. החיילים האמריקאים תפסו מחסה, והחלו לכוון את טילי הנ"ט לעבר מקור האש. פיצוצים אדירים האירו את הלילה בשדה הנפט, ואבק רב נישא באוויר. המתקפה הגדולה החלה.
ב-15 הדקות הראשונות של הקרב התקשרו קצינים אמריקאים לעמיתיהם הרוסים, ודרשו לחדול מיד את המתקפה. מאחר והאש המשיכה, הורו הקצינים לכוח בשטח לפתוח באש על מנת להגן על עצמו. הכוח פתח באש מקלעים וטילי נ"ט, אך זה לא עצר את השיירה שדהרה לכיוון שדה הנפט.
אל הזירה החלו להגיע מטוסי חיל האוויר האמריקאי, טייסת אחר טייסת. מפציצי ענק מדגם B-52 ומטוסי קרב F-15E לוו במטוסי F-22 המתקדמים, וברחפני סיור שנועדו לצלם את המתרחש. לצד כל אלה נשלחו גם מטוסי הרקולס חמושים מדגם AC-130 ומסוקי אפאצ'י AH-64. במשך שלוש שעות ערכו הכוחות האוויריים עשרות הפצצות על הטנקים, המשוריינים והכוחות הקרקעיים שניסו להתקדם לעבר שדה הנפט קונקו.
במקביל למתקפה האווירית החלו החיילים בשטח מכוח דלתא לשגר טילי נ"ט על הרכבים המשוריינים, הארטילריה והטנקים. כוח 'הכומתות הירוקות' שנשלח מבסיס האם נסע ברכביו המשוריינים באורות כבויים, וניווט בעזרת אמצעי ראיית לילה. כשהתקרבו לשדה הנפט נאלצו לעצור, מפני שמתח הפגזים שנפלו באזור היה חזק מדי. רק בשעה 23:30, לאחר שחיל האוויר סיים לנטרל את הארטילריה והטנקים, הצליח כוח התגבור של 'הכומתות הירוקות' להצטרף לחיילי 'כוח דלתא' במפקדה של שדה הנפט. הבזקי אור ופיצוצים עזים הרעימו את השטח.
בשעה 01:00, לאחר שהמטוסים ניטרלו כליל את אש הפגזים, החלו כוחות הדלתא יחד עם כוח התגבור לצאת מהבסיס לכיוון השיירה התוקפת. הכוחות הרוסים וחיילי המיליציה ניסו להתקדם רגלית לעבר שדה הנפט. הכוחות האמריקאים ירו במקלעים המחוברים לרכביהם, במערכות נ"ט ובנשק מקלעים מהקרקע, וכמה חיילים סימנו לחיל האוויר מטרות נוספות באמצעות סמני לייזר. כ-40 חיילים אמריקאים התקדמו מול שיירת הענק שהלכה והידלדלה. מטס נוסף התקיף יעדים שסומנו על ידי הלוחמים שעל הקרקע.
בשעה 02:00 החלו להגיע לפנטגון דיווחים כי 'הכוח של ואגנר' אוסף פצועים ונסוג.הכוח האמריקאי נצר את נשקו, והותיר ללוחמים שמנגד לאסוף את הפצועים ולחזור לעיר דיר א-זור. הקרב תם. מלבד לוחם מ'הכוחות הסוריים הדמוקרטיים' שהתלוו לחיילים האמריקאים, וחייל שכמעט נפגע כשסימן מטרה, יצא הכוח האמריקאי בלא פגע.
מפזרים ערפל
כמה ימים לאחר הקרב החלו להגיע ידיעות מגורמים שונים המזוהים עם האופוזיציה הסורית על ניסיון תקיפה כושל של 'אנשי ואגנר' בשדה נפט באוטונומיה הכורדית. בדיווחים הראשונים נטען כי היו עשרות ואולי מאות הרוגים, ולפחות חלקם אזרחי רוסיה. ערוצי תקשורת אמריקאים דיווחו על הידיעות הללו, אך לא השיגו כל אישור רשמי לתיאורים שנשמעו מוגזמים. זה לא קרה בפעם הראשונה: המלחמה בסוריה תמיד הייתה אפופה בשמועות ובמידע כוזב, וקשה לאמת אירועים מסדר גודל שכזה ללא התייחסויות של גורמים רשמיים – ויעידו על כך ההפצצות המיוחסות לישראל בסוריה, שרק מיעוטן אושרו רשמית ע"י מקורות רשמיים בישראל.
אך הדיווחים על הקרב המשיכו להופיע, והובילו את הרשויות ברוסיה להודות כי ארבעה אזרחים רוסים נהרגו באירוע. רק לאחר כמה שבועות, ודיווחים רבים ברשתות השונות על לוויות ההרוגים הסכימו הרוסים להודות כי היו במאורע "עשרות" חללים רוסים. גורם רשמי ממשטר אסד טען כי 100 חיילים סורים נפלו בקרב, והיו גם מקורות רוסיים חצי-רשמיים שטענו כי עשרות לוחמים אמריקאים נהרגו בקרב וארה"ב מסתירה זאת. בשבועות שלאחר הקרב שודרו ברשתות שונות בני משפחותיהם של חלק מההרוגים הרוסים, המתלוננים כי יקיריהם נהרגו מאש האמריקאים. בהמשך דווח כי משטרת רוסיה מונעת מעיתונאים גישה ללוויות של צעירים רוסים שעל פי החשד נהרגו במאורע.
המסמכים האמריקאיים הרשמיים שהגיעו לידי הניו יורק טיימס מדווחים על מספרים הדומים למה שהמקורות הלא-רשמיים טענו מהתחלה: 200-300 הרוגים בקרב של ארבע שעות לכל היותר. את הפרסומים אישש גם המידע שפירסם גם מזכיר המדינה הנכנס, מייק פומפאו.
"רוסיה לא יכולה להודות בתבוסה כזו"
"ההסתרה הרוסית הייתה בוטה", אמר ל'דבר השבוע' החוקר העצמאי פליקס גרצמן, שעקב אחר המאורע מקרוב והיה מהראשונים שדיווחו עליו בעברית. "משפחות ההרוגים אוימו כי אם ידברו עם התקשורת לא יזכו לפיצויים. מעבר לבלבול הראשוני לאחר המאורע, שאיפשר לכמה אמהות של חללים לדבר, מכונת ההשתקה נכנסה לפעולה והאירוע עומעם. רוסיה לא יכולה להודות בתבוסה כזו. מאות הרוגים לאומה הרוסית הבלתי מנוצחת היא דבר שלא יתקבל על הדעת."
אם כך, שאלנו, מדוע האמריקאים הסתירו גם הם את הפרשה? "בוושינגטון העדיפו לשמור על שקט מתוח עם הרוסים, על פני גירוי שעלול לעורר תגובה. טראמפ אוהב להתרברב, אך רוסיה היא אף פעם לא מושא הלהג שלו".
אז למה מייק פומפאו בחר לספר על הקרב בסופו של דבר, לאחר שלושה חודשים?
"מבקרים רבים טוענים כי ארה"ב זנחה או תזנח את הכורדים בסוריה כפי שהיא זנחה את המורדים האחרים שתמכה בהם בעבר, וכנראה שפומפאו רצה להוכיח שלפחות בינתיים, ארה"ב שם כדי להישאר".
לוחמי הכסף: בשירות הקרמלין, אך לא באחריותו
אך מעבר להסתרתו על ידי המעצמות, סיפור הקרב הלילי בדיר א-זור מעלה חידה נוספת – מיהם ה'ואגנרים', אותם חיילי המיליציה הפרטית הרוסית, שאפילו מפקדי הצבא הרוסי בשטח לא ידעו על קיומם, ובשירות מי הם פועלים? "כשמדברים על "הוגנריסטים" או "כוחות וגנר" מדברים על מספר מיליציות של לוחמים רוסיים הפועלים ביחידות התנדבותיות ובמשכורת נדיבה, הרחק מאדמת רוסיה", מסביר גרצמן, "ואגנר היה כינויו של גנרל רוסי שייסד את הכוח הראשון שכונה אצל הרוסים "לוחמי הנקודות החמות". לאחר פירוק ברית-המועצות נהרו מתנדבים ושכירי חרב רוסים לשדות הקרב בבלקן ובמרכז אסיה, והגנרל ואגנר היה מי שהחליט למסד ולארגן את הכוחות האלה על מנת שישרתו טוב יותר את האינטרסים של הקרמלין. התפיסה שלו הייתה שפעילות של יחידות מלאות שנלחמות יחד ובתיאום עם משרד ההגנה הרוסי עדיפה על התייצבות ספונטנית ואקראית. תחילה גויסו לכוחות הללו רק יוצאי יחדות עילית, אך כיום, לאור הצורך הגדול בסוריה ובאוקראינה, מתקבלים ליחידות האלה כל מי שעומד בדרישות בסיסיות."
היכן נלחמו יחידות אלה מלבד סוריה?
"היחידות הוקמו במלחמות שלאחר פירוק ברית המועצות ויוגוסלביה במרכז אסיה ובבלקן של שנות ה-90. בהמשך הן החלו לפעול באפריקה, כאשר בכמה מקרים הם סייעו לשני הצדדים הלוחמים (למשל במלחמת אתיופיה-אריתריאה). הזינוק הגדול של הואגנריסטים היה בסוף שנות ה-90, כאשר רוסיה רצתה לסייע לסרביה בת בריתה במלחמת קוסובו, אך חששה מהביקורת של המערב. הפעם הבאה שהואגנריסטים הופיעו הייתה בפלישה הרוסית לגיאורגיה ב-2008. בהמשך הם הופיעו בקרים ובדונבאס שבאוקראינה ב-2014 ובסופו של דבר, החל מ-2016, הם הגיעו גם לסוריה."
מה רמת התיאום שלהם עם משרד ההגנה הרוסי?
"במקור הקרמלין היה הלקוח היחיד של שכירי החרב האלה. הקרמלין נעזר ביחידות האלה כשהוא רוצה לצמצם את טביעת האצבע שלו. היחידות האלה מציגות נשקים רוסים שלא ניתן להשיג ללא אישור מלמעלה, והן נהנות מסיוע לוגיסטי של צבא רוסיה כשזה פועל באזור. ככל הנראה אין תיאום טקטי בין הצבא ליחידות שכירי החרב כאשר מדובר במשימות "פרטיות" או ב"מבצעים שחורים". להבנתי, ואגנר לא יפעל בניגוד לאינטרס של הקרמלין, אך אם יתפס בפעולה שעשויה להביך את רוסיה אז הקרמלין לא יראה את עצמו כאחראי."
תקלה טקטית או מאבקי כוחות בתוך רוסיה?
הקרב בדיר א-זור מזכיר סצנה הרואית קלסית בסגנון דוד מול גלית, כאשר במקום קלע, אוחז דוד במכשיר קשר המחבר אותו לחיל האוויר החזק בעולם. הקרב הזה פותח צוהר למאבקי הכוח המתרחשים כיום בין רוסיה לארה"ב, ואולי גם למאבקים פנימיים בתוך רוסיה.
"הלקח הגדול של הקרב מבחינת הרוסים" אמר גרצמן, "הוא שאין לשלוח שום כוח בלי הגנה אווירית. אפילו לא חייל רוסי אחד. אם יש בכוח אזרח רוסי, אז שלחות יהיה לו טיל כתף נגד מטוסים. לכוח של וגנר לא היה שום אמצעי הגנה מפני התקפת אוויר. לא היה להם כל דרך להבין שמטוסים מתקרבים. הם נותרו חשופים לחלוטין. לא היה להם אפילו מכ"מ נייד בסיסי. כעת לכל כוח רוסי יש מכ"מ נייד לטווס של כ-15 ק"מ וכלי לוחמה אלקטרונית שאמור להקשות על מטוסים באזורו. כשהכוח של ואגנר ביקש סיוע אווירי הוא נענה בשלילה."
מדוע הקרמלין זנח כך את הכוח של וגנר?
"לשאלה הזאת יש שתי תשובות סותרות. לפי הגרסה הרשמית שהיא פחות אמינה, האמריקאים לא עדכנו את הרוסים, ולכן משרד ההגנה הרוסי בכלל לא היה מודע לסכנה. הגרסה הזו למעשה מאשימה את ארה"ב בתקיפה נגד הרוסים, אך לדעתי מדובר בפרופגנדה. הגרסה השניה, שלדעתי היא קרובה יותר לאמת, מתבססת על ההנחה כי משרד ההגנה הניח מלכודת לוואגנריסטים. למעשה 'ואגנר' בכלל לא עומד בראש המיליציה כמו שהסברתי קודם, זה רק כינוי לכמה צבאות שכירי חרב רוסים. במקרה הנידון הבעלים של המיליציה הפרטית הוא האוליגרך הרוסי ייבגני פריגוזין, המכונה "הטבח של פוטין". פריגוזין הבטיח לאסד לפני שנתיים שהוא יאבטח את מתקני הנפט, בתמורה כמובן לתמלוגים, אבל רק בתנאי שאסד יסייע לו לכבוש את המתקנים. כוחותיו של אסד כאמור היו עסוקים מאוד בשנתיים האחרונות, ורק לאחרונה הוא הצליח לפנות כוחות שיכבשו שדות נפט יחד עם המיליציה של פריגוזין."
"הבעיה החלה לאחר שפריגוזין הפך לאויב של שר ההגנה הרוסי סרגי שויגו. הגורם למתיחות ביניהם היא שבעבר פריגוזין עשה הון רב מכל המכרזים של משרד ההגנה הרוסי, בהם הוא תמיד זכה. הוא למעשה היה מי שהאכיל את הצבא הרוסי, וכמו שאתם יודעים, הצבא צועד על קיבתו. כששויגו נכנס לתפקיד שר ההגנה הוא החל להכניס בעלי הון מקורבים אליו למכרזים על תחזוקה ומזון בצבא הרוסי, מה שפגע בהכנסותיו של פריגוזין. על פי הגרסה הקונספירטיבית, שויגו ביקש להכשיל את המיליציה הפרטית של פריגוזין, שהיא זו שניסתה לכבוש את שדה הנפט."
האירוע הזה שינה דברים ביחסי הכוחות בסוריה?
"לא ממש. אנחנו רואים שצבא משטר אסד ממשיך לאיים ולנסות לתקוף את הכורדים בשדות הנפט של דיר א-זור. האמריקאים יותר תקיפים בהצהרות שלהם, וזה כדי לנסות למנוע מקרים נוספים. האמריקאים מצהירים בתקשורת על אזורי כינוס של כוחות סורים ורוסים, כדי להבהיר שהם חשופים לתגובה אמריקאית אם ינסו לפלוש. למעשה הקרב הזה לא שינה הרבה, אך עם זאת אני בספק אם נראה קרב דומה בעתיד."
מדוע?
"אני לא רואה איך רוסיה תוכל להסביר שוב לאזרחיה שהחללים פעלו מטעם עצמם בסוריה. הקרב הזה נתפס על ידי הציבור הרוסי כמהלומה אדירה. ברור לכולם שהיה כאן משהו גדול וכואב. עצם זה שהקרמלין הודו בעשרות הרוגים רוסים זה לא דבר שבשגרה. יש גבול עד כמה הקרמלין יוכל למכור סיפורים לאומה הרוסית. וגם האיראנים כועסים על כך שלא זכו לסיוע, אז גם הם עלולים לפתוח את הפה. לכן אני חושב שדבר דומה לא יתרחש שוב בזמן הקרוב."
אז מה היה לנו
אוליגרך רוסי שולח כוח של שכירי חרב רוסים, לצד מיליציות שיעיות וחיילים סורים לכבוש שדה נפט מהכורדים. הם נערכים ואוספים כוח גדול, אך סובלים מכשל מודיעיני חמור ולא מעריכים נכונה את התגובה האמריקאית. הקרמלין, המורכב מנציגיהם של כמה אוליגרכים מתחרים בצמרת הרוסית, איננו מגבה את האוליגרך הספציפי שמנסה להגדיל את הונו בעזרת הנפט הסורי. ללא גיבוי של אמא רוסיה, צבא ארה"ב מצליח תוך אברע שעות לחסל כוח של מאות לוחמים ועשרות כלי רכב וטנקים. רוסיה מתעוררת למחרת עם אבדה כבדה אך בלי כל יכולת להסביר את המתרחש מבלי להחריף את מצבה הקשה גם ככה. בשונה מכל מדינה מערבית, אשר לא הייתה שותקת על פגיעה גדולה כל כך באזרחיה, רוסיה מחליטה להסתיר ככל הניתן את המאורע.
בסופו של דבר, לאחר כמה חודשים ובגלל מאבקים פנימיים בוושינגטון, מזכיר המדינה הנכנס מייק פומפאו חושף את העולם לסיפור שארע בתחילת פברואר ומעיד על נכונותה של ארה"ב להגן על בנות בריתה. מי ששילם את המחיר הם אזרחי רוסיה אשר סופגים אבדות רחוק מהבית במלחמה לא להם. שילמו את המחיר גם אותם חיילים סורים ושיעים, שנשלחו לכבוש שדה נפט ממנו לא היו רואים רווחים בכל מקרה.
