נדחו כל טענות העתירה שהוגשה כנגד צנרת הקונדנסט על-ידי שלומית ולנסי, תושבת חוף דור. טענותיה של ולנסי נדחו ביום ראשון השבוע בפסיקה חד משמעית, המכנה את העתירה כעתירת NIMBY ('לא בחצר שלי' – Not in my back yard), והעותרת חוייבה בהוצאות משפט למדינה ולחברת נובל אנרג'י. הדחיה קשורה בעיקר לעיתוי שכן בית המשפט מסרב להפוך ל"מתכנן על" והאישור הכוללני של תכנית המתאר הארצית מהווה חסם לעתירות כנגד מתקני תשתית הנבנים על-פיה.
פסיקת השופט רון סוקול, סגן נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, שניתנה הייתה חד משמעית. כל טענות העותרת, שולמית ולנסי מחוף דור, חברת מאבק "שומרי הבית", להרחקת אסדת הגז לעומק הים, נדחו עד האחרונה שבהן. העתירה המפורטת כללה חוות דעת של מומחים שונים לגבי הסיכונים הנובעים מצנרת הגז והקונדנסט, אלא שבית המשפט קבע שזכויות הציבור להתנגד מוצו ברובן המכריע בהליכי האישור של תכנית המתאר הארצית, תמ"א 37 ח'. עתירות נגד התכנית נדונו כבר בבג"ץ ולא נמצא כי הוראותיה חרגו ממתחם הסבירות. לכן, סירב בית הדין לדון בטענות ענייניות, לפיהן לא נעשו סקרי סיכונים מספקים והאישורים שניתנו להנחת הצנרת חושפים את הציבור לסיכונים, כמו מקרי קיצון של דליפות, פיצוצים בצנרת וזיהום מקורות מים.
מנגנון תכנוני ייחודי
המנגנון התכנוני של תמ"א 37 א', הינו מנגנון ייחודי – בו במשך מספר שנים נערכו דיונים רבים, כולל דיוני בהתנגדויות רבות. עם זאת, לאחר שנדונו כל ההתנגדויות בשנת 2014, שאר הליכי ההוצאה לפועל של התכנית מתירים לציבור זכות צרה מאוד להתנגד להחלטות, ככל שעמדו בגבולות שקבעה התכנית. המיוחד בתמ"א 37 ח', היא שלא ניתן לדעת מה ייבנה על פיה – היא נחשבת בעת ובעונה אחת לתכנית מפורטת, אך גם לתכנית מאפשרת. כך למשל, היא מאפשרת לקבוע כי מתקני הטיפול בגז ייבנו באסדה צפה בים העמוק – כמו שמתואר במאגר "כריש", באסדה מקובעת בקרבת החוף – כמו אסדת מאגר "לוויתן" הנבנית בימים אלו בטקסס, או ביבשה – בשטחים שנשמרו לשם כך בתכנית.
הוצאת היתרי בניה למתקנים בהם מעוניינים היזמים ואישור תכניות הפיתוח של המאגרים נשענות על הוראות התכנית ונעשות על ידי פקידי ציבור, ללא מעורבות ציבורית. כך למשל, הטענה שמרחקי ההפרדה לצנרות נשענות על תקן ישראלי מיושן, אשר יסודו בהולנד, שכבר החליפה אותו בתקן מחמיר יותר, אינה יכולה לעלות לדיון תכנוני או משפטי כלשהו. במובן מסויים, ההליכים הנרחבים להכנת תמ"א 37 ח' והפסיקות המשפטיות בעניינה מהווים חומה משפטית בצורה, המגינה על כל ההחלטות המקצועיות בהווה ובעתיד, לגבי הקמת מתקנים הנגזרים מהתכנית הזו.
האם מדובר במאבק NIMBY ?
לקראת סיום הפסיקה, בחר השופט סוקול לצטט את פסיקת השופטת דפנה ברק-ארז בעתירה כנגד תמ"א 37 ח', לפיה העתירה מונעת משיקולי 'לא בחצר האחורית שלי' (NIMBY) תוך רצון להעביר מתקנים מסוכנים הרחק ממני וקרוב יותר למשהו אחר. לפי השופט סוקול "דברים אלו נכונים גם במקרה הנוכחי". התושבים השותפים למאבק שומרי הבית מתנגדים להגדרה זו של המאבק בטענה שהסיכונים עליהם הם מדברים הם סיכונים ברמה הלאומית – האפשרות לפגוע במתקני התפלת המים עקב זיהום בים, והסכנה לפגיעה בחופים בתרחיש דומה, אשר משרתים את כלל הציבור. רק הטענות לזיהום האוויר נוגעות לאיזור הספציפי של האסדה – מישור החוף הצפוני. עם זאת, זהו איזור הסמוך גם לכביש החוף ולכביש 4, מהם נפלטים לאוויר חומרים מזהמים בהיקף משמעותי מכלי רכב באופן יומיומי ברוב שעות היממה, ולא במרחק 10 ק"מ מכיוון הים, בחלק משעות היום, שהשפעתם תלויה בכיוון הרוח ובעוצמתה.
השופט סוקול, בהתאם לתקדימים משפטיים רבים, צמצם עצמו לדון רק בהליכי קבלת ההחלטות ובתקינות שלהן, ולא בתוקף המקצועי שלהן בנימוק שבית המשפט אינו מוסמך לכך וגופי המקצוע כן מוסמכים. רק במקרים של החלטות בעלות חוסר סבירות קיצוני מתיר לעצמו בית המשפט להתערב, ואילו כאן, למרות חוות הדעת הביקורתיות של המומחים, קבע בית המשפט שההחלטות במתן היתרי בניה לצנרת הגז והקונדנסט לא חרגו ממתחם הסבירות, ולכן אין להתערב בהן משפטית. העותרת חוייבה בתשלום של 4,000 ש"ח למדינה ובאותו הסכום לחברת נובל אנרג'י כהוצאות משפט. עוד כתב השופט, שהוא מודע למחאה כנגד מיקום אסדת "לוויתן" אך אין לתקוף את ההחלטות גורמי הרישוי לגבי הצנרת היבשתית כחלק ממאבק זה : "המאבק על מיקום התשתיות היבשתיות אינו יכול לשמש עוגן להביא לשינוי מיקומה של האסדה"
מארגון שומרי הבית נמסר: "אתמול בערב קיבלנו לידינו את פסק הדין של השופט רון סוקול בענין העתירה המנהלית נגד תנ"ס (תכנית ניטור סביבתי – א.ר) היבשתי מס' 2 וצנרת הגז והקונדנסט. לצערנו השופט החליט לדחות את העתירה. אין מדובר בעתירת נימבי. מדובר בעתירה מנהלית שעיקרה כשלים מובהקים במתן היתרי בנייה למגה פרוייקט שעשוי להביא למגה אסון על עם ישראל. השופט כלל לא התייחס לטענות המהותיות שהועלו בעתירה ובחר לתמוך בעמדת המדינה. אילו היו נופלים פרומיל מהכשלים שהועלו בעתירה, בבקשה פרטית להיתר בניה כלשהו, הבקשה כלל לא היתה נדונה ברשויות התיכנון, לא כל שכן מאושרת, ובוודאי שלא היתה מקבלת הכשר מבית המשפט. ואין ספק שאף ועדה לתיכנון ובנייה לא היתה מעיזה לשנות את החלטותיה ללא הליך סדור כקבוע בחוק בעיצומו של הליך משפטי וללא ומתן זכות טיעון למתנגדים- מהלך נוסף שזכה להכשר מבית המשפט בפסק הדין הזה.
מדובר בסימפטום של מחלה קשה שאיפשרה אישור של תנ"ס שלא בהתאם להנחיות שבדין, וללא ביצוע מלוא הבדיקות והבחינות הנדרשות. מובן ששמורה לנו זכות העירעור לבית המשפט העליון. אנו למדים את פסק הדין ושוקלים את צעדינו המשפטיים.
