בחניה מחוץ למלון 'ספורט קלאב' באילת עומדים מספר אוטובוסים, עליהם מתנוסס הכיתוב "מועצה אזורית אשכול". אחד מהם עומד מחוץ למלון ומאותת, וכשהדלתות נפתחות, יורדים ממנו לאט תושבי המועצה ונכנסים למלון. הנהג עומד בצד ומעשן. על שמשת האוטובוסים סמל המציין שהם נועדו להסעת ילדים, אבל כבר מספר ימים שיש להם ייעוד שונה: להסיע את חברי הקיבוצים והמושבים אל מאות לוויות שנערכות במרכז הארץ, ומהן חזרה אל המלון. ברגע נתון עשויות להתקיים עשרות לוויות במקביל.

אוטובוס של המועצה האזורית אשכול, שכרגע נעשה בו שימוש באילת עבור הסעה ללוויות (צילום: דוד טברסקי)

"אתה רואה אנשים אוכלים, שותים, עושים צחוקים – אבל זו סוכת אבלים", מספרת ל'דבר' ריקי אביבי (43) ממושב פרי גן, "כולנו פה בשבעה אחת ארוכה". המושב ממוקם בחבל שלום, בחלק הדרומי של מועצה אזורית אשכול, כ-13 קילומטרים מדרום מזרח לרפיח. כיום כל בני המושב, כ-250 אנשים, לנים במלון לאונרדו פלאזה באילת. מאז יום ראשון לפני שבועיים אביבי לקחה פיקוד על ארגון החברים, ועל הדאגה למרחב החברתי והפרטי שלהם.

את אירועי ה-7 באוקטובר במושב היא מגדירה כנס. "אין לנו כיתת כוננות. אין נשקים בבית. הרבש"צ (רכז ביטחון שוטף צבאי) שלנו היה מחוץ ליישוב. נקודת האור שלי כיום שאני חיה. כואב, קשה, מתיש – אבל אנחנו חיים".

"בשלב מסוים הבנו שאף אחד לא בא"

אביבי, בעלה וילדיהם התחבאו בממד לאורך כל יום האסון. מסיבה שלא התבררו להם עד כה, המחבלים שנכנסו ליישוב תקפו רק את שורת הבתים הראשונה ולא המשיכו הלאה לתוך המושב. כיתת כוננות שנשלחה ממושב שלומית נלחמה במחבלים, וארבעת חבריה נפלו בקרב.

חברי כיתת הכוננות של שלומית שנפלו בקרב בפרי גן, מימין למעלה ובכיוון השעון: ראובן שישפורטיש, בכור סוויד, אביעד כהן ואוריאל ביבי (צילומים: אלבומים פרטיים)

כל אותו הזמן, אביב תפעלה חמ"ל בפלאפונים. "מיד כשהתחילו האזעקות וההפצצות התקשרתי לקיבוצים והמושבים במועצה", היא מספרת, "דיווחו לי שיש חדירות. הבנתי שאנחנו באירוע אחר ממה שהיה בעבר". היא דאגה בעיקר לחברתה, צליל, שגרה בבתים המותקפים. "הייתי מפוחדת ולחוצה", מספרת אביבי, "אבל בתפקוד של 1,000%".

"בשלב מסוים הבנו שאף אחד לא בא. מחלון הבית שלי ראיתי את המחבלים יורים על הבית של צליל, והיא כותבת לי בפאניקה בוואטסאפ. אמרתי לה כל הזמן לנשום עמוק, להיות רגועה. אמרתי לה שיש כוחות צבא במושב, למרות שלא היו. בשלב מסוים היא הפסיקה לענות ואמרתי לבעלי: זהו, הם מתו, בכיתי מצער על זה שלא יכולתי לעזור. אבל אחר כך שוב הופיעה הודעה ממנה. זה הרגיש כמו לראות אדם שמת, ופתאום חוזר לו הדופק."

אביבי זוקפת את המוכנות שלה לאירוע לזכות האופי החזק שלה, והניסיון רב השנים שצברה באבטחה במעבר רפיח. "חייתי בתחושה שאירוע כזה יכול להתרחש כל יום, אבל לא ציפיתי שהצבא לא יגיע".

אביבי לא כועסת על הצבא, אך היא אומרת שכדי שיהיה אפשר לדמיין חזרה לאזור בעתיד, היחס לביטחון התושבים יצטרך להשתנות מהיסוד. "אין על הצבא שלנו בעולם הזה – אבל תפסו אותנו לא מוכנים. כשנשוב, אנחנו נדאג לכיתת כוננות, לנשקים, לזה שהקהילה תהיה בטוחה. לצערי, הרבה מהתושבים כבר אמרו שלא יחזרו. המדינה צריכה להסתכל למועצה שלנו בעיניים, לשים סוף לדבר הזה."

ריקי אביבי וניצן סרוסי, מפונות מפרי גן. אביבי: "חייתי בתחושה שאירוע כזה יכול להתרחש, אבל לא ציפיתי שהצבא לא יגיע" (צילום: דוד טברסקי)

"כל פרצוף שאני רואה בחדשות, ראיתי קודם בסופר או במרפאה"

במרפסת הפנימית של המלון ילדים רצים, ממלאים את החלל בצעקות ובשירה. קבוצת ילדים אחרת מבלה בבריכת ענק, מעבירה את הזמן בתחרויות ומשחקי מים. בחוץ הורים ובני נוער נחים, משתזפים בשמש האילתית החמימה. נופש כפוי, שלא ברור מתי יגיע לו סוף.

"אנחנו מכירים את כל האנשים שנהרגו במועצה", אומרת ניצן סרוסי (43), תושבת פרי גן וראש צוות החירום של המושב. "זו הקהילה שלנו, זו משפחה אחת." ביום האסון היא שהתה מחוץ למושב, ותפעלה את מצב החירום מבחוץ. "זה היה קושי מטורף", היא נזכרת, "לא להיות במושב פיזית, אבל להיות בו בלב. כל המשפחה והחברים שלי, אנשים שאני איתם מילדות, היו שם. בשלב מסוים נפל החשמל במושב, והם לא יכלו יותר לדווח מה קורה. יצא שזה היה טוב מאוד שהייתי בחוץ, ויכולתי להמשיך את הקשר מול כוחות הביטחון".

סרוסי ואנשי פרי גן לא מפסיקים להודות על כך שאף בן מושב לא נהרג. ובו בזמן, הם מתמודדים עם הכאב הבלתי נסבל על הנספים, ביטוי לקשרים הקרובים בין כלל תושבי המועצה. "כל פרצוף שאני רואה עכשיו בחדשות, ראיתי קודם בסופר או במרפאה", אומרת סרוסי, "הילדים שלנו למדו באותו בית ספר. הצעיר שלי בן 12, יש לו ילדים בכיתה שנהרגו ונחטפו. איך אני אמורה לספר לו שחבר שלו נרצח, שיש לו מורים שנחטפו, שאין לו בית לחזור אליו?"

איתן יהלומי (12) מקיבוץ ניר עוז, שנחטף לבדו לתוך עזה, הוא חברו של בנה של סרוסי, אחיינה של חברתה הטובה. "כשנפל לי האסימון שמדובר בילד בגיל של הבן שלי, התחלתי לבכות", היא מספרת, "אני לא מצליחה לעכל את זה: ילד קטן בלי החיבוק של אמא, בלי האבא הגיבור שלו לידו. זה לא נקלט, וגם לא ייקלט."

משעות הבוקר המוקדמות עד הלילה סרוסי מתרוצצת לאורכו ורוחבו של המלון. היא מנסה לדאוג לצרכיה של כל משפחה, מקניות ועד טיפולים פסיכולוגיים. הבעיה הכי קשה היא כביסה: המכונות מעטות, והביקוש גבוה מאוד.

"רק בשקט של הלילה אני מרגישה את האבל, את החרדות. אני לא מצליחה להירדם. אני חושבת על איתן", סרוסי מספרת, "אני מתחילה לבכות ורק מחכה להיות עייפה מספיק כדי להירדם, ואז לקום בבוקר, להתעסק באנשים. אני כל הזמן מחפשת עשייה כדי לא להישאב לתוך הטירוף." היא אומרת שבמצב הנוכחי, אי אפשר לדמיין את העתיד. "אני לא מצליחה לחשוב על חיים מחוץ למושב, ומצד שני, אני לא יודעת איך אפשר לחזור אחרי מה שקרה".

"כל מה שחשבתי זה שאמא תחטוף התקף לב מדאגה"

האזעקות של שבת בבוקר תפסו את בנימין פלאח (16) בבית הכנסת שלו בנתיבות. הוא היה צריך להיות כבר במיטה, אבל הבילוי עם החברים בלילה בין שישי לשבת התארך עד הבוקר המוקדם, והוא וחבריו החליטו לבוא ראשונים לתפילת שחרית. "תוך שניות, האזעקות הופכות לפיצוצים והפיצוצים ליריות", נזכר פלאח, "נעלו את בית הכנסת ואני תופס את הראש שלי בלחץ היסטרי. אני בלי טלפון בגלל השבת. ההורים שלי לא יודעים איפה אני, ובטח אבא כבר ראה שאני לא בחדר. כל מה שחשבתי זה שאמא תחטוף התקף לב מרוב דאגה."

בנימין פלאח. "רצתי מבית הכנסת, תוך כדי ריצה ראיתי נפילות של טילים" (צילום: דוד טברסקי)

למרות שלקח לפלאח מספר שעות להגיע הביתה, ואז עוד יום שלם עד שפינו את משפחתו לאילת, הוא מרגיש שאירועי היום קרו בתוך שניות. "רצתי מבית הכנסת, תוך כדי ריצה ראיתי המון נפילות של טילים. זה הרגיש כאילו כל שנייה הייתה תחת אש. עד שהגעתי הביתה, הרגשתי במציאות שהיא לא מהעולם הזה."

רק עם ההגעה לאילת הוא התחיל להירגע מעט, להבין את גודל האירוע שנקלע לתוכו ושנשאר בחיים. הוא מספר על הניסיון להרחיק את המחשבה מהזוועות שחווה, ניסיון שלא תמיד מצליח. "אמא שלי שקועה בחדשות ואני אומר לה: כפרה עלייך, תעזבי את זה, את בבית מלון. תנסי ליהנות. אבל חלק מהזמן גם הראש שלי בזה. אי אפשר לשכוח את התמונות, הרעשים. לפעמים אני לא מצליח לישון לילה שלם, אני רק בזה."

"אזרחי ישראל עוטפים אותנו, אבל אין מדינה, אנחנו אחרי שנים של זלזול וייבוש"

בסככה מול החוף, אנשי קיבוץ רעים נפגשים לקבל את השבת, לא מוותרים על שמחת החיים והמפגש. משפחות יושבות יחד; ילדים משחקים בים עם אחיהם, הוריהם ומדריכיהם מהנוער העובד והלומד; חברים שרים שירים, מחייכים וצוחקים. את נרות השבת מדליקה ילדה מהקיבוץ, שלא חגגה את יום הולדתה כי חל ביום האסון. קיבוץ רעים איבד חמישה מתושביו במתקפה, ותושב נוסף נחטף.

הראל, בעלה של קרן אורן, נמצא כרגע ברעים. הוא הרבש"צ של הקיבוץ, והגיבור מספר אחד שלה. ב-7 באוקטובר הוא הוביל מהלך לחימה הירואי ומתוחכם שהציל את הקיבוץ שלו. בתה נמצאת איתה במלון, אחד מבניה עם אביו בכיתת הכוננות, והבן השני עוזר בחקלאות באחד המושבים במועצה. "הוא אמר לי שלא מעניין אותו כלום", צוחקת אורן, "הוא חוזר לטרקטורים".

מאז שפונתה למלון ספורט קלאב יחד עם הקיבוץ שלה, היא מנסה לדאוג כמה שיותר לחברי הקיבוץ. היא משבחת את הנהלת ועובדי המלון, שלדבריה קיבלו את הקיבוץ ברוחב לב. "אילת נהייתה עוטפת עזה. הם נתנו לנו אפילו להכניס את החיות שלנו. גם אחרי שבועיים הם ממשיכים לחבק אותנו, לתת את הכל."

מרחב הכביסה של קיבוץ רעים במלון באילת (צילום: דוד טברסקי)

"סיפור הגבורה שלנו חייב להישמע בעולם", אומרת אורן. עד כה היא התראיינה כבר למספר כלי תקשורת בחו"ל, כדי לספר את סיפורו של הקיבוץ הקטן שלה. "היו לנו 50 מחבלים בתוך הקיבוץ, ועוד 50 בחוץ. הראל הבין את הסיטואציה, שינה את הטקטיקה מתקיפה להגנה, מה שאיפשר לאגף את המחבלים לשכונה אחת ולחסל אותם. איבדנו לא רבים מבני הקיבוץ, אבל כל אבדה זה עולם ומלואו."

"באשכול כולם מכירים את כולם", מדגישה אורן, "בארי מתחתנים עם רעים". היא נזכרת בשמות, בפרצופים, ומספרת עוד ועוד סיפורים, חלקם כבר מוכרים, אחרים התגלו בימים ובשעות האחרונות. ביטויי גבורה לצד טרגדיות בלתי נתפסות; ילדים שהיו כבני בית בבית משפחת אורן והפכו יתומים, משפחות שנמחקו כליל. כל שם מגלם את גודל האסון שפקד את תושבי המועצה. "גלית, המיילדת של בתי שהביאה לי אור וחיים, כותבת לי בבוקר האסון שהיא איבדה את בנה. איזה מין עולם זה?"

הנסיעה הלוך ושוב ממרכז הארץ לאילת, המעבר מלוויה ללוויה, נעשו בשבועיים האחרונים למעין שגרה עבור המפונים. חלק מהנספים נקברים בקברים זמניים, אחרים – קבורת קבע בבית עלמין. במקרים מסוימים, כמו של רס"ר (במיל') יובל גבאי, בן הקיבוץ, הלוויה מתקיימת במרכז הארץ אך הקבורה מתרחשת בקיבוץ, בנוכחות משפחתית מצומצמת ותחת אבטחה כבדה.

קרן אורן עם כלבתה, ליידי. "סיפור הגבורה שלנו חייב להישמע בעולם" (צילום: דוד טברסקי)

"הממשלה שלנו צריכה להתבייש" אומרת אורן בכעס. "אזרחי ישראל עוטפים אותנו, הם אלו שעוזרים. אין מדינה. יש כאן ממשלה ששיסתה אותנו זה בזה. אנחנו אחרי שנים של זלזול וייבוש, אי העברת תקציבים לעוטף, משרד ביטחון שסירב לקחת את הרבש"צים תחת חסותם כדי לא להיות אחראיים אם משהו יקרה ולא לשלם פנסיה".

לפני מספר שנים הבית שלה נפגע מטיל, ולדבריה, במקום לממן לה שיפוץ, רשויות המדינה התחשבנו איתה על כל אריח ואריח. "זה היה משפיל", היא מספרת, "נאלצתי לקחת הלוואה ענקית כדי לממן את תיקון הבית".

"מה שאכפת לי כרגע זה ששרדנו את התופת. זה אמנם חדר במלון, אבל זה בית. בית זמני", אומרת אורן. הכלבה שלהם, ליידי, ישנה מתחת למיטה; עד יום האסון היא הייתה חשדנית כלפי בני אדם זרים, אבל מאז המעבר לאילת היא מלקקת את כולם. "כולנו משוחחים את הטראומה: יש קבוצות, מפגשים, אסיפות. הראל, שהציל את הקיבוץ שלנו, לא מעכל את מה שעשה. שבעה רבש"צים מהמועצה, שהיו האחים שלו לנשק, נרצחו. אנחנו עדין לא מתקרבים לתפוס את מה שקרה".

"רק קהילה חזקה תצליח לצאת מהאסון הזה"

"ההגעה לאילת בעול כורחנו החזירה אותנו לקיבוץ השיתופי", אומרת טלי מזרחי, גם היא מרעים. היא יושבת בלובי המלון עם בנה הצעיר, שגב, ומנסה לתפוס אותו חזק, שלא יברח כדי ללכת לשחק. "אנחנו שבע שנים אחרי ההפרטה ופתאום לכל אחד יש אחריות, יש סידור." היא מספרת על המחיר הנפשי שגבו האירועים האחרונים, נוסף לשני עשורים של מתיחות ודריכות תמידית. "הגענו לאילת מפורקים וחלולים מבפנים. 20 שנים של חיים בעוטף הם הרבה מאוד זמן לפתח תגובות אוטומטיות. כל דבר הכי קטן מכניס אותך למגננה, והמחשבה היא רק הישרדותית, איך לשמור על הילדים."

טלי מזרחי עם בנה שגב. "המטרה של המקום הזה היא ליהנות, אבל כמה כבר אפשר ליהנות?" (צילום: דוד טברסקי)

בעלה פונה יחד איתה למלון בלילה לאחר האסון, אבל מאז כבר חזר לעבוד בשדות הקיבוץ תחת אבטחה כבדה. "אנחנו מגיעים לפה וכל הזמן, לאט לאט, מבינים מי נהרג. בוכים, מתחבקים, שוב בוכים. אנחנו שבועיים בשבעה."

מדברי מזרחי ברור שתהליך העיבוד של המאורעות עוד ממש בתחילתו. "עוד לא הגענו לשלב הכעס. כן, יש בדיחות שחורות, יש נחמה, יש אנשים שאפילו מצליחים לחשוב על היום שאחרי. אני עוד לא שם. אני מסתכלת מעט קדימה, ויודעת להגיד שרק קהילה חזקה ואנשים חזקים יצליחו לצאת מהאסון הזה. אנחנו צריכים לדאוג אחד לשני, דאגה שאין מאחוריה אינטרס, רק הבנה שזה מה שעושה טוב."

קעקוע של קיבוץ רעים על רגלה של טלי מזרחי (צילום: דוד טברסקי)

מזרחי הביאה מקעקע ללובי המלון בימים הראשונים. רבים מחברי הקיבוץ, כולל היא עצמה, הטביעו את סמל הקיבוץ, תאריך האסון או ציור של לב על גופם. באסיפות האחרונות החברים מנסים לתת כיוונים ראשוניים להמשך החיים, לימים שאחרי המלון. בינתיים, הם עסוקים בניסיון שיתנו להם לנקות את החדרים שלהם בעצמם, בבקשה שרעש המוזיקה, ההופעות והמשחקים האלקטרוניים יישאר בגבולות הסביר, ברצון להיגמל מארוחת הבוקר.

"אנחנו לא אנשים שאוכלים ארוחות בוקר בכלל", צוחקת מזרחי. "מתישהו נצטרך להתפכח מהאשליה שנוצרה פה. הילדים חיים על סוכר, ארטיקים ופעילויות. המבוגרים על בירות. המטרה של המקום הזה היא ליהנות, אבל כמה כבר אפשר ליהנות?"

רק ביום ה-12 לשהות קיבוץ רעים במלון הגיע אליו חבר כנסת. הגעתו התקבלה בבוז. "עכשיו אתה בא? אין לנו מדינה. הכול אנחנו עושים לעצמנו", אומרת מזרחי, "כרגע כל מה שאני מצפה מהמדינה זה לאפשר לי לחזור לבית שלי. בלי ממ"דים, בלי טפטופים. רוצה לגור במדינה שלי ולדעת שאף אחד לא יירה או יפגע בי. זה המינימום שאפשר לבקש."