"זה התחיל בערך בשש וחצי בבוקר – אזעקת צבע אדום" מספר אמרי בונים (41), חבר קיבוץ רעים. "אנחנו רצים לממ"ד, שמשמש גם כחדר השינה של הילדים, מרגיעים אותם ושואלים לאן נתפנה הפעם. למשפחה של אישתי בזיכרון? אולי ניסע לאילת? היו הרבה פיצוצים. זה נשמע רע. אחרי כמה דקות שומעים ירי מנשק קל. קרוב מאוד. זה משהו שאנחנו לא מורגלים בו. הוצאתי מיד את הנשק. חיפשתי את ציוד הלחימה שלי. עליתי על דגמ"ח, נעלי ספורט ויצאתי החוצה. הראל אורן הרבש"ץ כינס אותנו, ששת חברי כיתת הכוננות ששהו בקיבוץ בחג, באזור המערבי של גדר הקיבוץ. בצד שפונה לעזה.
"המראות שנגלו לנו היו הזויים. הסתערות של מחבלים על הצירים. תנועה רבה. בלגן. מלא מכוניות עזתיות ואופנועים. רצים על ציר 232 וגם על הציר מרעים לאורים. מנהלים אש מול הבסיס של האוגדה. שאלנו את עצמנו: מה קורה פה? אנחנו לבד מול כל העזתים? שומעים יריות מכיוון הקיבוצים: כיסופים, בארי, עין השלושה – קיבוצים שיושבים בינינו לבין הרצועה. הבנו שתכף יגיעו גם אלינו. היינו רק שישה חברים חמושים. התחלקנו לשלושה זוגות. אני הצתוותי לניב טוביה – סגן הרבש"ץ ומפקד הצד הדרומי. ניב הוא חבר ותיק שלי, עוד מהשירות הסדיר בגדוד 50 של הנח"ל. הוא מי שהביא אותי לרעים. אנחנו החברים הכי טובים כבר 20 שנה – הכוח הכי אורגני שיש, ועכשיו אנחנו יוצאים נגד משהו לא ברור כדי לשמור על החיים שלנו, על הערכים שלנו. על הקהילה, על המקום שאנחנו מגדלים בו את הילדים. כשאני עם טוביה אני מרגיש שיהיה בסדר.
"יצאנו לכיוון הצד הדרומי של הקיבוץ, על הקו האחרון של הבתים. הלחימה החלה בערך בשבע וחצי. המטרה הייתה לעכב את המחבלים כמה שיותר עד שתגיע תגבורת, בהתאם לתרגולות שביצענו. המחבלים התקרבו ואנחנו מגיחים כל פעם ממרווח אחר בין הבתים, יורים כמה כדורים, וזזים. מנסים ליצור אשליה שאנחנו כוח גדול, שהאש ניתכת בהם מנקודות שונות. מנסים לרתק אותם שיישארו כמה שיותר רחוקים מהבתים. הם היו ליד פינת החי ואנחנו היינו בין המבנים של בתי הילדים. הילדים שלנו שם בשגרה, אז אנחנו מכירים כל שיח וכל עץ. זה הבית שלנו.
"המחבלים נעו מערבה, ואנחנו דילגנו בעקבותיהם. לא יכולנו לחתור למגע כי ידענו שאנחנו הקו האחרון בינם לבין תושבי הקיבוץ. ידענו שאם ניפול הם נכנסים לבתים. כל הזמן הזה אנחנו מתקשרים בינינו במכשירי הקשר ובווטסאפ. הבנו שהמחבלים הגיעו בשלוש קבוצות משלושה כיוונים שונים לקיבוץ. ראינו אותם נכנסים לבתי הילדים והבנו שהם מחפשים שבויים. הקבוצה שבדרום-מערב הקיבוץ, בין 15 ל-25 מחבלים, התחילו להצית בתים באש. אנחנו רצנו בין השכונות כשאנחנו משתדלים שלא להיחשף וניסינו לירות בהם מנקודות שונות. להפריע להם.
"עצים ובתים בתוך הקיבוץ עולים באש. הרבה ירי מכל כיוון בתוך הקיבוץ וביתר הגזרה, התחילו גם הרבה שרפות. אנחנו מקבלים הודעות של חברים מכל קצוות הקיבוץ על יריות שנשמעות אצלם, על צעקות בערבית. שואלים איפה התגבורת? מה קורה עם התגבורת? הבנו שלא מדובר בחדירה של מחבלים בודדים. בתרגולות למדנו להתמודד עם מעט מחבלים, אבל פה מדובר על קבוצות, על עשרות מחבלים המחולקים בחוליות שונות. בתרחיש הדמיוני ביותר לא יכול היה להיות מצב של עשרות מחבלים חמושים היטב, רכובים, ואין לנו שום תגבורת. זה לא משהו שיש לנו איך להתמודד איתו לבד. איפה צה"ל? איפה חיל האוויר? אנחנו לבד מול כל עזה ואין מטוס אחד בשמיים…
"מה שחיזק אותנו זה שכל ששת חברי כיתת הכוננות המשיכו לדווח. לא הרגשנו שאנחנו מאוימים מהגב. יש מי ששומר לנו על הגב. ההיכרות שלנו עם השטח, והעובדה שהיו לנו מכשירי קשר, והיינו מתורגלים עזרה לנו להחזיק מעמד. ידענו איפה אתה מעמיד קנה אחד והם בהכרח יעברו שם. אחרי כשעה של לחימה התחלנו לשמוע קולות של כלי נשק אחרים. הבנו שזה כוח משטרתי שמנסה להעסיק את המחבלים מבחוץ. דילגנו לכיוון אחר והמשכנו גם אנחנו לירות בהם.
"סביב השעה עשר התקרב אלינו אורן אחרק, חבר כיתת כוננות שיצא מוקדם בבוקר לעבוד בפארק הבשור וחזר למלא את תפקידו. בדרך לקיבוץ הוא נתקל במחבלים ובקושי הצליח להגיע. הוא חבר לארבע שוטרים שקפצו מהבתים שלהם כדי לעזור. ארבעה גיבורים אמיתיים – אני אפילו לא יודע אם הם היו כוח אורגני.
"ההתמקמות של המשטרה על הציר אפשרה לנו לנוע לשער הדרומי של הקיבוץ ולפתוח אותו בשביל להכניס את אורן שבא עם השוטרים. הרגשנו שיש התייצבות. הכוח הפך משישה לוחמים ל-11 – וזה בנוסף לכוח משטרתי שנלחם במחבלים מחוץ לגדר. קו ההגנה שלנו הוכפל. זה היה חיזוק משמעותי.
"לקחנו את השוטרים לבית של אורן. הוא הביא ציוד. מחבלים שקפצו מהשיחים חטפו מכת אש הרבה יותר גדולה ממה שהיה לפני. אורן הוא גם חבר ושותף שלי כבר הרבה שנים. יחד אנחנו עושים את חוגי הכדורגל לילדי הקיבוץ. ברגע שראיתי אותו רץ במגרש הכדורגל זה שינה אצלי את הכול. אם עד אז חשבתי שאני הולך למות היום ושלא יישאר כלום מהקיבוץ, באותו הרגע הבנתי שאנחנו ננצח. ננצח כי אנחנו יחד, ואנחנו נלחמים על הבית. הקיבוץ לא ימות.
"כשאתה רץ עם החבר שלך יש תחושה שנלחמים על הבית. על כל מה שהבית מסמל לנו – כי קיבוץ זה בית. נלחמים על המקום בו מגדלים את הילדים. נלחמים על פינת החי, על מגרש הכדורגל, על החינוך, התרבות. זו מלחמה על הבית במובן הכי רחב אבל גם בדברים הכי קטנים.
"בשלב הזה התלבטנו אם לפצל את הכוח או להישאר ביחד. החלטנו שטוביה ואורן יישארו לשמור על השכונה. אני רצתי עם השוטרים שלא מכירים את הקיבוץ כדי להראות להם איפה עולים בתים באש. התגנבנו מאחורה בצורה מבוקרת, וכשהתקרבנו לאיפה שחוליות ההצתה היו ראינו שהם כבר לא שם. כנראה השוטרים שהתעמתו איתם עשו את העבודה. חברי קיבוץ יצאו מתוך אחד הבתים הבוערים. הם יצאו מהחלון של הממ"ד וצעקו שהם נשרפים שם. הבנו שאנחנו צריכים לעבור בית-בית ולהוציא את כולם מהבתים הבוערים, לשמור עליהם ולהעביר אותם לממ"דים בבתים שאינם בוערים. עברנו בין הבתים הבוערים, הגענו עד לבית האחרון וכשפתחנו את הממ"ד יצאה ממנו משפחה בכוחותיה האחרונים. שניים מהם על כיסאות גלגלים. זאת הייתה פרוצדורה מסובכת, היו מראות קשים. משפחה שניצלה בנס. הם הסתגרו בממ"ד כל הזמן הזה בשקט, והיו בטוחים שהם עולים באש.
"היו תושבים שלקחו צינורות והתחילו להשפריץ מים על הגגות ולכבות את הבתים. השוטרים נשארו שם לגבות אותם. בשלב הזה רצתי חזרה לשכונה הדרומית לחבור שוב לניב ואורן.
"משם דילגנו לשכונה חדשה שנמצאת במרכז הקיבוץ. תוך כדי ריצה עברנו על גופה של מחבל שהורדנו. התקדמנו לאט בדילוגים, מאבטחים זה את זה, כמו שלומדים בצבא. בינתיים חברו אלינו עוד שני חברים מכיתת הכוננות, עמרי בן ישי ורון (בובו) אסף. הלכנו יחד לבדוק מה עם התאילנדים. ראינו שהכול פתוח והתאילנדים נעלמו. מגורי התאילנדים ריקים. התקדמנו דרך מטע זיתים. חשדנו שאנחנו רואים שם תנועה ותוך רגע כבר ירו עלינו משם. התחלנו לחלק פקודות בינינו כדי לסכל את המחבלים, ואז אני שומע צעקה מתוך בית של איזה חבר שמשרת בסדיר. הוא צועק את השם שלי וקורא לי. אומר שיש לו פצוע ירי בתוך הממ"ד.
"סיכלנו את המחבלים ואז הגענו לחבר שהזעיק אותנו. כשהוא פתח את הממ"ד יצאו ממנו כ-15 צעירים שהגיעו ממסיבת הטבע 'נובה'. הם התחבאו בממ"ד בשקט כל הזמן הזה, בלי אוויר. בצפיפות, לא דיברו. הוצאנו אותם ולקחנו אותם למרפאה שנמצאת כארבעים מטר דרומה. היא הייתה נעולה, אז שברנו את החלון ופרצנו לתוכה. המראות של הילדים שהגיעו מהמסיבה הזו היו איומים. הם הקיאו והתחרפנו. זה לא היה נעים.
"המשכנו להילחם במחבלים שהתחבאו באזור שכונת הצעירים ומטע הזיתים, ואחד השוטרים חטף כדור ברגל. הוא איבד דם. הסברתי לו לאן הוא צריך לפנות את עצמו ועליתי מול ראש צוות צחי כדי לבקש פינוי. בינתיים ראש צוות צחי אמר שהולכים להגיע כוחות צבא סדיר. משם נקראתי לשער הדרומי להכניס לקיבוץ כוחות נוספים.
"אחרי שנכנסו כוחות נוספים, רצנו לאסוף חבר כיתת כוננות נוסף: אייל אחרק. ראינו חלון של ממ"ד שנפתח, ומוציא ממנו את הראש חבר קיבוץ שלא גר בבית הזה. מסתבר שהוא הלך לשם כדי לשמור על שלושה ילדים שראו את אבא שלהם וזוגתו נרצחים להם מול העיניים. המחבלים רצחו את הזוג וכתבו עם הליפסטיק של האישה על הקיר שהם לא רוצחים ילדים. הוא פותח את החלון, ומספר לנו את הדברים האיומים האלה. אנחנו מסתכלים על הדשא שמול הבית שלהם, איפה שכל יום הייתי רואה את הילד משחק עם אבא שלו, והדשא מלא כדורי רגל. פשוט לקחו לשלושה ילדים את אבא שהם כל כך אהבו. בבית אחר שמענו שנרצחה אישה בת 85 במיטתה.
"כל השעות האלה אשתי והילדים סגורים בממ"ד ומחזיקים את הדלת. כל חברי הקיבוץ עשו את זה – החזיקו את הדלת של הממ"ד בכל הכוח ונאבקו במחבלים שניסו לפתוח אותה. אשתי קראה לי הביתה. אמרה שהיא חייבת לשירותים, וגם לא נשארה לי תחמושת. אז רצתי עם אייל ואורן לבית שלי. נכנסתי לממ"ד. שמרנו על הבית בשעה שאישתי הלכה לשירותים, ותוך כדי היא העבירה לי שתי מחסניות שהיו לי בבית ומילאה בכדורים עבורי.
"משם המשכנו להילחם, כוחות ביטחון נוספים חברו אלינו. התפקיד שלנו השתנה, אנחנו מחבירים כוחות ומכווינים אותם. מחפשים מי זקוק לעזרה. המצב די מוזר כי הקיבוץ שרוף, ואנשים עוד בממ"דים. ויש מחבלים אבל אין מחבלים ובעצם זה לא ברור. אחרי חצות הלכתי הביתה. שכבתי על הספה והדלקתי ערוץ הספורט. ראיתי שהאוהדים של סלטיק גלזגו מריעים לפלסטינים. זעזע אותי עד עמקי נשמתי לראות שהם שמחו על זה ש'לוחמי החופש' שלהם שרפו לי את הקיבוץ, רצחו את כל מי שראו – תינוקות וזקנים.
"נרדמתי עם המדים והציוד לידי. באחת וחצי בלילה התעוררתי מהודעה מטוביה חבר כיתת הכוננות: 'יש לנו מחבלים בבית, בואו מהר'. רצתי מאחורי הבית שלי, שם פגשתי את הראל הרבש"ץ. משם חברו אלינו כוחות מסיירת צנחנים. לא האמנתי בכלל שאצטרך לרוץ לבית של טוביה, שם הילדים שלי משחקים כל הזמן, עם נשק עם כדור בקנה. נשכבתי על המדרכה מאחורי הבית שלו, כדי שאם ייצאו מחבלים מאחורה אחסל אותם. כוח של סיירת הצנחנים סגר על הבית, זרקו רימון פנימה, נכנסו והרגו את שני המחבלים. טוביה ומשפחתו ניצלו. ואני פשוט התחלתי לבכות ולא הפסקתי. שכבתי על המדרכה מאחורי הבית של טוביה, שאני הולך לשם כל יום לאסוף את ילדי אחרי הצהריים. פשוט שכבתי שם ובכיתי.
"אני רוצה לציין לשבח את חברי כיתת הכוננות של קיבוץ רעים: הראל אורן, ניב טוביה, נועם גבאי, עמרי בן ישי, יניב (גיסנו) אריאל, אורן אחרק, אייל אחרק, אבי אביטל ורון (בובו) אסף. האנשים האלה הצילו חיים רבים. אני רוצה לשלוח את תנחומי לכל החברים באשכול, באופקים, בשדרות – כל תושבי הנגב המערבי. ולקהילת רעים היקרה, שכרגע לא נמצאת בקיבוץ, כשיחזרו נקים פה את הכול מחדש ונראה לכל העולם איזו קהילה נהדרת אנחנו. ולמי שזה לא ברור, אנחנו ננצח".
