לאחר יותר משלושה דיונים בממשלה אושרה אתמול (ראשון) תכנית החומש למגזר הבדואי בנגב. הדיונים נמשכו באופן מפתיע על פני מספר ישיבות ממשלה, כאשר מספר שרים בממשלה – ככל הנראה יריב לוין (הליכוד) ויואב גלנט (כולנו) – התנגדו לאישורה. הנימוקים שהועלו הזכירו את סבב הדיונים המתמשך עד לאישור החלטת הממשלה לפיתוח והשקעה במגזר הערבי לפני כשנה.

גם אז סברו חלק מהשרים, שביקשו להציג עצמם כמובילי הקו הניצי של הממשלה, כי בדרך להשקעה עוברים באכיפה, ודרשו במפגיע הכבדת ידה של המדינה על האוכלוסיה המוחלשת, בטרם תפנה המדינה משאבים לתיקון אפליה והגברת השוויון.

אל מול המגמה הזו התייצב, באופן שיש יאמרו שהוא מפתיע, שר החקלאות אורי אריאל (הבית היהודי). הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב סופחה למשרד החקלאות עם כניסתו של אריאל לתפקיד לפני כשנתיים, ואריאל הפך להיות השתדלן המרכזי לפעולתה, והמוביל של החלטת הממשלה להשקעה מסיבית במגזר הבדואי.

שר החקלאות אורי אריאל. צילום: מארק ישראל סלם

תומר לוטן הוא מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח, עמותה אשר מבצעת מעקב מדוקדק אחר החלטות ממשלה וישומן. שאלתי אותו איך הוא מסביר את העובדה שדווקא אריאל הימני הוא המוביל של התהליך הזה. ללוטן יש תשובה שקשורה כנראה גם בעברו בשירות הציבורי.

"אני חושב שאריאל פגש ברשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב צוות מקצועי ורציני, שפשוט עושה עבודה טובה וחשובה", הוא אומר, ומסביר. "תכנית החומש היא פעולה של הממשלה שנשענת על עבודה ממשלתית ארוכת שנים. החל מדו"ח גולדברג, הקמת המנהלת לבדואים בתוך משרד ראש הממשלה, עבור במתווה פראוור ותהליכים נוספים".

מתווה פראוור, ובהמשך הצעת החוק שנוסחה על ידי השר (בזמנו) ח"כ בני בגין (הליכוד) היו אמורים להביא להסדרת תביעות הבעלות על ידי מתן חלק מהקרקע שעליהם יושבים הבדואים לידי קבוצה קטנה של בדואים שיקבלו את הקרקע בבעלות, ובמקביל להביא לפינוי של הרוב המוחלט של הבדואים לתוך הישובים הקיימים. התהליך המייסר והבעייתי הזה תקוע – הממשלה לא הצליחה לקבל החלטה סביב הנושא הזה, וההתנגדות מתוך המגזר הבדואי הייתה משמעותית. לעומת זאת, תכנית החומש עוקפת את שאלת הבעלות על הקרקעות, ומביאה להשקעה בישובים הבדואים המוכרים מבלי להתעכב על "ההסדרה".

תומר לוטן, מנכ"ל המרכז להעצמת האזרח. "התכנית החדשה מבוססת על תהליך הפקת לקחים שנעשה יחד עם ראשי מועצות, זו תכנית חשובה". תצלום: אתר המרכז להעצמת האזרח

"תכנית החומש הקודמת למגזר הבדואי," מסביר לוטן בהתייחס לתכנית בסדר גודל של כ-1.7 מיליארד ש"ח שהסתיימה זה מכבר, "הייתה תכנית טובה. והיא גם יושמה בצורה מצוינת. התכנית החדשה, שחשוב מאד שתעבור ותיושם, מבוססת על תהליך של הפקת לקחים מישום התכנית הקודמת, תהליך שנעשה יחד עם ראשי מועצות בדואים".

אני שואל את לוטן על ההבדל בין תכנית החומש לבין הסדרת הבעלות, מדוע צד אחד של התכנית מתקדם וצד שני תקוע? גם כאן, ההסבר של לוטן פרוזאי למדי:

"אנחנו רואים את זה בהרבה החלטות ממשלה. מה שמבדיל בין החלטות שמבוצעות והחלטות שאינן מבוצעות זה הקמת מטה יישום. לתכנית החומש והפיתוח הוקם מטה יישום עם תקנים ואנשים שזה מה שהם קמים בבוקר בשבילו, ליישם את ההחלטה הזו, ולפתח את הישובים הבדואים".

פוסט של תומר לוטן מלפני כחודש, לאחר אחד הדיונים בממשלה על תכנית החומש לבדואים:

גזר. זה מה שחלק מהשרים שלנו חושבים על חינוך, רווחה ותעסוקה לבדואים.הנה הסיפור:אתמול הגיעה לשולחן הממשלה החלטת ממשלה …

Posted by Tomer Lotan on Monday, 16 January 2017

לוטן מצביע על התהליך המורכב שמתרחש מבחינה פוליטית בכל הנוגע לממשלה הנוכחית והחלטותיה הנוגעות לחיזוק המגזרים המוחלשים בישראל. "אנחנו מנהלים אינדקס של החלטות ממשלה, ואני יכול להגיד בוודאות כי הממשלה הנוכחית היא הממשלה שקיבלה את המספר הרב ביותר של החלטות, בפער ניכר, לצמצום הפערים בין המגזרים בישראל וחיזוק השוויון. אך במקביל לכך זוהי הממשלה שממנה יוצא המספר הרב ביותר של אמירות מסיתות."

איך אתה מסביר את זה?

"האנשים שעוסקים בתחום של קידום השוויון בין המגזרים בחברה הישראלית סבורים שזוהי ריאקציה, תגובה, של חלק מהגורמים הפוליטיים לכך שיש גורמים שמקדמים את השוויון. יש כאן התמודדות" אומר לוטן.

התקווה שבתכנית החומש

האוכלוסייה הבדואית בנגב היא האוכלוסייה החלשה, והמוחלשת, ביותר בישראל. העוני של חלק מהבדואים דומה לעוני במדינת עולם שלישי. חלק מהישובים מנותקים מחשמל, ממים, ודאי ממקורות פרנסה. כל המועצות האזוריות הבדואיות בנגב הן באשכול הסוציו-אקונומי הנמוך ביותר, אשכול שכולל רק אותן למעשה. התעסוקה נמוכה, ההכנסה לנפש נמוכה, וחלק ניכר מהבדואים בנגב חיים בשולי החברה.

תכנית החומש כאמור צפויה לשפר בעיקר את היכולת של הרשויות הבדואיות להעניק שירותים לתושבים. התכנית כוללת גם פיתוח והקמה של מתחמי מגורים עצומים בתוך הישובים הבדואים המוכרים – בהיקף של 25 אלף דירות – אליהם אמורים הבדואים מהכפרים הבלתי-מוכרים לעבור, בתמיכה ובעידוד של הרשויות הבדואיות.

יתכן שזו נקודת החולשה המרכזית של התכנית – שכן התהליך הזה איננו תהליך כלכלי גרידא, ולא בטוח שיכול להיות מובל על ידי פקידות ציבורית, מוכשרת ככל שתהיה. השינוי העמוק שהממשלה מנסה להוביל במגזר הבדואי הוא שינוי תרבותי קודם כל, וזהו שינוי שדורש מנהיגות, הידברות. ספק אם יש מי שיודע להוביל תהליך שכזה משני הצדדים, מן הצד הבדואי ומהצד של הממשלה.

"לאף יהודי, חוץ מלגבעת עמל, לא אומרים מה שאומרים לבדואים"

ד"ר סנדי (אלכסנדר) קדר עומד בראש האגודה לצדק חלוקתי, גלגול מסוים של התנועה שנקראה הקשת הדמוקרטית המזרחית. כמשפטן, הוביל את העתירות של הקשת המזרחית כנגד זכויות היתר, לשיטתו, של הקיבוצים בקרקע ציבורית, מה שהוביל לפסיקה בבג"ץ של השופט תיאודור אור אשר טבע את המושג "צדק חלוקתי". קדר מסייע גם לבדואים בהתמודדותם מול רשויות המדינה בתביעות הבעלות שלהם על הקרקע, והוא מודאג מאד.

שוחחתי עם קדר על רקע האירועים הקשים באום אל חיראן, הפינוי של מספר משפחות מהישוב שהוקם ברישיון המדינה. כזכור, במהלך הפינוי נהרגו שוטר יס"מ ארז לוי והאזרח יעקב אבו-אלקיען באירוע שעדיין נחקר האם היה פיגוע או טעות בזיהוי מצד השוטרים.

"ניתן היה להכיל את אום אל חיראן כשכונה בתוך הישוב החדש שמוקם באותו מקום – הישוב היהודי חירן. אבל המדינה אמרה לא, והלכה לכיוון של הפינוי. אני חושב שלבית המשפט העליון יש אחריות גדולה מאד בעניין הזה, מאחר וזו קבוצת מיעוט שהפסיקות האחרונות של מערכת המשפט מראות שהן לא יקבלו שום הגנה וסעד מהמוסד הזה, וגם הדרך הזו חסומה בפניהם" אומר קדר בנימה מיואשת.

"הרעיון שאפשר לראות בבית המשפט איזשהו גורם על פוליטי, זה נגמר בנושא הבדואי. אני חרד לגורל של המדינה וליציבות שלה בשל כך. אין מוסד ציבורי שהם יכולים לפנות אליו במערכת הישראלית ולקבל צדק ושוויון, ברמה של זכות ולא ברמה של נדבות".

"לאף יהודי לא אומרים מה שאומרים להם – נהרוס לכם את הבית שאתם גרים בו 60 שנה ותעברו למקום אחר. אולי לא לאף יהודי, ליהודים בגבעת עמל אומרים את זה, אבל מדובר בקבוצות המוחלשות ביותר".

מה בעצם הבעיה במה שמציעים לבדואים? הרי תכנית החומש מדברת על פיתוח הישובים הבדואים.

"הפתרון שניתן להם לא מכבד את צורת החיים שלהם וחייהם שם בדורות האחרונים. הם אומרים בסדר, פיניתם אותנו (קדר מתכוון לתושבי אום אל-חיראן שהועברו בשנות ה-50 לאזור מגוריהם הנוכחי על ידי הממשלה ממקום מושבם במערב הנגב – י.כ.), תנו לנו לגור במקום הזה. יש פה גם היבט של אורח חיים, הבדואים הם קבוצה ילידית עם זיקה לקרקע. יש להם צורת התיישבות מסוימת של כפר בדואי".

"העובדה שהם גרים שם משנות ה-50 מייצרת צורך להצדיק את הפינוי. אם אפשר להקים במקום הזה ישוב, ויש גרעין תורני שמחכה לעבור לשם, אז למה לא להקים שם ישוב בדואי? אף אחד לא אומר שיש סיבה אקולוגית או שהקרקע נדרשת לצורך הנחת תשתיות, או שהמקום מסוכן. אומרים זה מקום מצוין לגור, לעשות ישוב קהילתי, אבל רק לא אתם".

"למה מדינת ישראל מוכנה לתת להם פיצוי אבל רק בחורה?" שואל קדר בהתקוממות. "אפשר גם לפצות אותם בחירן. האמירה לבדואים היא אתם תקבלו פיצויים רק אם תתרכזו בחורה. למה? כי האג'נדה היא מאד ברורה – יהוד הנגב. פיזור היהודים וריכוז הבדואים".

ילדים בדואים במאהל דודאים, בקרבת העיר רהט. למצולמים אין קשר לכתבה (צילום ארכיון: יניב נדב פלאש 90)

יהוד הנגב – בעיה או פיתרון?

דבריו האחרונים של קדר מציבים קושי מיוחד. אני, באופן אישי, סבור שיהוד הנגב הוא משימה לאומית חשובה ביותר. אין לי ספק שגם מצבם של כ-240 אלף הבדואים שחיים בנגב ישתפר לאין ערוך, יחד עם מצבה של כל המדינה, כאשר מיליון יהודים נוספים ירדו ליישב את הנגב.

אך השאלה היא כיצד ניתן לבצע משימה גדולה זו, תוך הידברות ושילוב עם הבדואים בנגב, והבראה של הפצעים המדממים עדיין ביחסים עם המגזר הזה. ההשקעה הממשלתית היא ודאי חלק מהפתרון, ויתכן שאנו חוזים כעת בהתקדמות. אך האם יש לחברה הישראלית יכולת לקיים שיח מסוג אחר, כזה שאולי מכיר גם בצורת ההתיישבות הבדואית, כזה שמשלב את הבדואים בחברה הישראלית מתוך הידברות ושותפות?

הבעיה היא שהחברה הישראלית רחוקה למדי מהיכולת לבצע תהליכים התיישבותיים וחברתיים שכאלה. דוגמא לכך אני מוצא באחת מהנחותיו של ד"ר קדר, שאין ביטחון כי תתממש. קדר דיבר על הגרעין התורני שאמור ליישב את חירן. גרעין שכזה אכן הוקם לפני מספר שנים, וכ-40 משפחות עברו לגור באתר קראוונים זמני ביער יתיר, בלי תשתיות, על גנרטורים, בהובלת תנועת "אור משימות" שפועלת לישוב הנגב.

גרעין "חירן" מייעדים עצמם לגור בישוב לכשיקום – אך גורם שמקורב לנעשה הסביר לי שלגרעין לא מובטחות כלל זכויות בישוב. אף אחד לא מבטיח להם שהם אפילו יזכו לקנות שם בית. "אומרים להם יהיה מכרז, תתמודדו, אולי תקבלו ואולי לא" הסביר לי הגורם. במובן מסוים, מצבן של 40 המשפחות בגרעין ההתיישבותי חירן דומה מאד למצבן של המשפחות הבדואיות באום אל חיראן. המדינה לא מכירה בזכות כלשהי שלהם על הקרקע. אבל אם יהיה להם מספיק כסף, אולי הם יוכלו לרכוש מגרש.