בג"ץ הוציא אמש (ראשון) "צו על תנאי" לועד עובדי חברת חשמל, כחלק מההליך בבג"ץ בו המדינה מערערת על זכות השביתה של העובדים. הצו מציע להסתדרות ולעובדים לנמק מדוע לשיטתם הם רשאים לשבות במסגרת מאבקם על עבודתם ותנאי עבודתם במסגרת הרפורמה במשק החשמל שהממשלה מובילה. (לקריאת החלטת הביניים של בג"ץ הקישו כאן).
כזכור, בית הדין לעבודה, בראשות הנשיא יגאל פליטמן אישר לעובדים לנקוט עיצומים לאחר שלוש שנים שבהם מנע מהם זכות זו. הממשלה ערערה על החלטת הבית הדין לעבודה מה שהביא לדיון בבג"ץ אשר התקיים בשבוע שעבר. כעת החליטו השופטים בהרכב, השופטת (והנשיאה לעתיד) אסתר חיות, השופט נועם סולברג והשופט דוד מינץ – להוציא צו על תנאי. הצו על תנאי אינו מעיד בהכרח על התוצאה הסופית של ההליך, אך מצביע על הכיוון.
בין היתר מתבקשים העובדים להבהיר בפני מדוע הם טוענים כי נציגי המדינה לא נועצו עימם ביחס לרפורמה במשק החשמל, ומדוע אין לרסן את העיצומים כך שלא יוכלו לפגוע ביצרני חשמל פרטיים. כן נשאלו העובדים מדוע, לשיטתם, לא יבוטל פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, שהתיר לעובדים לשבות בנוגע לרפורמה המתוכננת.
כבר ביום חמישי החליטו העובדים להפסיק את העיצומים שנקטו – אשר היו עיצומים מסוג מיוחד שלא הופנה כנגד צרכנים אלא כנגד החברה עצמה, ופגעו ביכולת של החברה לגבות תשלומים ולשלם לספקים. החלטת העובדים להפסיק את העיצומים באה לאחר הדיון בבג"ץ והרוח שנשבה מהשופטים, ובמקביל דחתה הממשלה הצעות לדחות את קידום הרפורמה במשק החשמל במקביל להשעיית העיצומים.
השופטים התייחסו להחלטת העובדים להשעות את העיצומים ונראה כי בשל כך כתבו כי "לא ראינו צורך להוציא צווי ביניים (כפי שהממשלה דרשה – א. ר.). עם זאת, ככל שיחול שינוי נסיבות אשר יצדיק זאת, יהיה ניתן לשוב ולבחון סוגייה זו".
כאמור, לא ניתן בהכרח לראות בצו שניתן על ידי בג"ץ הכרעה בשאלה האם יותר לעובדים לנצל את זכות השביתה העומדת להם. אך ניתן לראות בהחלטת השופטים קבלה של עמדת הממשלה ביחס להכרעה של בית הדין הארצי לעבודה, לפחות במובן הטכני של האופן שבו הוכרעה ונכתבה ההחלטה.
תהליך של שלוש שנים
כנגד פסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה, טענו נציגי הממשלה שהוא כולל קביעות נעדרות תשתית עובדתית, שהשתנתה מאז החל ההליך ב-2014, אז המדינה סירבה לדון בהשלכות הרפורמה על העובדים וכיום היא מעוניינת בכך. לטענת העובדים, מדובר ב"סכסוך מתגלגל" בן שנים רבות, אשר בתי הדין לעבודה ליוו אותו בעקביות ומנעו מהעובדים את זכות השביתה עד כה.
במהלך הדיון ביום חמישי, השופטים נטו להזדהות עם טענות המדינה, והדברים הגיעו לידי כך שנציגת העובדים, עו"ד ארנה לין, אמרה כי "בחלומות הכי גרועים שלנו לא שיערנו שהדיון יתנהל כך". אמנם, כלל הצווים על תנאי מתייחסים לסוגיות להן כבר נדרשו העובדים בכתב ההגנה והם מטילים עוד צל על סיכויי העובדים בתיק, אך למרות זאת, לא הוצאו צווי ביניים או צווי מניעה. קשה להעריך האם מדובר בתוצאה של דחייה משפטית של טענות המדינה, או שהחלטת העובדים לבטל את העיצומים חד צדדית היא זו ש"משכה את השטיח" מקבלת החלטה יותר גרועה מבחינתם, והוסיפה להם מרחב תמרון משפטי.
בכתב ההגנה של העובדים שהוגש לבג"ץ הם מסבירים כי הצעת הרפורמה הנוכחית שונה משלוש הצעות קודמות לרפורמה מוסכמת, מהם נסוגה המדינה, תוך הדרת העובדים מגיבושה. (לקריאת חלק א' וחלק ב' של כתב ההגנה הקישו כאן).
לדוגמא, העובדים מפרטים בכתב ההגנה כיצד "סקרי ההתכנות" שהושבתו עד יום חמישי, מובילים כמעט תמיד להקמת תחנת כח פרטית על חשבון חברת החשמל, אם הסקר העלה תשובה חיובית. כלומר סקרי ההתכנות שהעובדים נדרשו לבצע הם חלק מההפרטה הזוחלת של משק החשמל ויביאו בסופו של דבר לצמצום מספר המשרות בחברה ולפיטוריהם.
עוד טענו העובדים כי השביתה לא נועדה לחבל בתחרות והנפגעת הראשית היא חברת החשמל עצמה, לצד צדדים שלישיים – ביניהם גם יצרנים פרטיים. בדיון בבג"ץ נציגי הממשלה הציגו תאריכים בהם לכאורה התייעצו עם נציגות העובדים לגבי הרפורמה ואף הכניסו בה שינויים קלים. כתב ההגנה מסביר כי מה שכונה "היוועצות" היה רק למראית עין, כאשר בפועל המדינה גילתה מידע חלקי ביותר, שמנע מהעובדים להתייחס באופן מעמיק לרפורמה. כל זאת כאשר במקביל הממשלה לוחצת את העובדים באמצעות מדיניות ההפרטה הזוחלת.
המדיניות הממשלתית כיום כוללת "דחיפת" יצרנים פרטיים בתנאים מיטיבים, המאפשרים להם לייצר כבר היום 30% מהחשמל במשק, אף כי יש להם רק 20% מיכולת הייצור, כלומר מגבילים בהכרח את חברת החשמל. כתוצאה ממדיניות ממשלתית זו, טוענים העובדים, 1,000 משרות כבר צומצמו בחברת החשמל (בהליכי פרישה מוקדמת ברובם או פיטרים במיעוטם), וזהו למעשה "הנשק הכבד" המיועד לגרום לעובדים להסכים לכל דרישות המדינה למעט כמה שינויים שוליים, וכנגדו תבעו העובדים להשתמש בזכות השביתה.
אם המדינה תנצח, הציבור עלול להפסיד
הצעת הרפורמה של המדינה נשענת על רגל גלויה ורגל סמויה. הרגל הגלויה היא שהעברת 70-80% מייצור החשמל לידיים פרטיות יוביל ליותר יעילות כביכול במקטע הזה ויסייע להפחתת מחירי החשמל. קשה לראות על מה ניתן לבסס תחזית אופטימית זו.
היצרנים הפרטיים שהוכרו עד כה, זוכים להגנות פיננסיות נרחבות, המצמצמות למינימום סיכוי לתחרות ובעיקר מבטיחות רווחים גבוהים ליצרנים הפרטיים, שמתפקדים כמונופולים פרטיים. הגנות אלו מייקרות את תעריף החשמל, אך מקרבות את היזמים להחזרים מהירים יותר של ההלוואות שנטלו, ומביאות רווחים לכיסם. רק כעת, ורק כלפי תחנות חדשות, ייתכן שיאולצו לפעול במבנה יותר תחרותי.
בנוסף, נסיונות מן העולם הראו כי בדרך כלל הפרטת ייצור החשמל מובילה לייקור החשמל ולא להוזלתו. מומחה ישראלי למשק החשמל, פרופסור אשר טישלר, הסביר ל"דבר ראשון" כי משק חשמל תחרותי ויעיל במקטע הייצור אפשרי בתיאוריה, אך מחייב הסדרים מיוחדים שאינם בנמצא בישראל. לדעתו, ניתן תיאורטית לקיים ייצור יעיל באמצעות מונופול ציבורי שעליו יש פיקוח ראוי, או באמצעות הפרטה של 100%.
כוונות הממשלה להעלות את שיעור הייצור הפרטי מ-30% לעד 80% צפויות לכפות על חברת החשמל 'תהליך אנורקטי' קיצוני בו יפוטרו אלפי עובדים, וכל זאת לצד סיכוי למשק חשמל יעיל פחות. הרגל הסמויה ברפורמה היא הרצון שאינו מוכרז באורח רשמי והוא להקטין את כוחם של העובדים המאורגנים באמצעות הקטנת חברת החשמל, ואיתה, את כוחם של העובדים שבה.
