בין הדימויים של הסדרה האמריקאית "משמר המפרץ" לסרט הישראלי "מציצים", המציאות של המצילים בישראל שונה לחלוטין. "חושבים שמציל זה כמו בסרטים עם כוס קפה, בחורות ערומות, וסטיגמה של הסרטים אבל אין שום קשר למציאות. אנחנו עובדים עבודת קודש והתוצאה מדברת בעד עצמה", אומר אבי אפיה, יו"ר ארגון המצילים הארצי בראיון על סוכת המציל בבת ים.

אבי אפיה, בן 57, נשוי ואב לשלוש בנות וסבא לשני נכדים מציל בבת ים כבר 42 שנים. "אצלנו זה עובר במשפחה. סבא שלי עוד היה דייג בטריפולי, דוד שלי היה מציל והייתי מגיע לחוף בבת ים לעזור לו כשהייתי ילד. בגיל 15 התחלתי לעזור בתשלום, הייתי נער עובד ולומד. הייתי מגיע לים, חוטר בחסקה, מזיז אנשים מסכנה, צועק למי שצריך. לפני הצבא עשיתי קורס מציל בריכה ואז מציל ים. בצבא הייתי מגיע בשבתות ושומר על קשר ואחרי הצבא מנהל החוף קרא לי אמר שהוא רואה בי פוטנציאל לעבודה ועדיף שאכנס לעבוד שם לפני שאני אתקלקל כמו רוב המצילים".

בשנה שעברה חתמו המצילים על הסכם קיבוצי היסטורי ששינה את אופי עבודתם מעבודה עונתית לעבודה רציפה על ידי הארכת עונת הרחצה לשמונה חודשים. החיים ללא קביעות אך עם אהבה לים היו בין הדברים שגרמו לאבי אפיה להבין שרק אהבה לים לא תספיק להבטיח את עתידו. "בשנים הראשונות הייתי עובד רק בעונה ובחורף הייתי מחפש הכנסה בשיפוצים, דיג וסבלות. בגיל 25 כבר התחלתי לייצג את המצילים מול העירייה יחד עם בחור נוסף על הבעיות הפנימיות שהיו לנו אז. לפי כמה שהיה לנו כוח, ככה הגענו להישגים. היינו בקשר עם המצילים בהרצליה והעמדנו סטנדרט דומה לשלהם וככה קיבלנו".

השנים בעבודה והאופי המיוחד הפכו אותו למנהיג עובדים. "תמיד הייתי מעורב" מעיד על עצמו. אפיה הוא יו"ר ארגון המצילים בישראל וגם ראש ועד העובדים של עיריית בת ים. על ההסכם הקיבוצי הוא אומר כי "ההסכם ביטל את התופעה של העסקה דרך חברות קבלן, סגר את הפער בין העובדים והביא ברוב המקומות להעסקה ישירה של השלטון המקומי. עדיין קיימים דור א' ודור ב' אבל שינוי הגדרת עונת הרחצה ל-8 חודשים צמצם את פערי השכר משמעותית. ההסכם הוא מסובך ולא כל המצילים בקיאים בו אבל כולם מרגישים את זה בסוף בתלוש".

מימין: ירון פרקש, אבי אפיה, עמית בטיטיו, גיל סיבוני, גבי חגי (צילום: יעל אלנתן)

ההסכם נעשה בין איגוד המצילים המייצג את כלל המצילים בים התיכון, בכינרת ובאילת (אך לא בים המלח) לבין הרשויות המקומיות ויש מאפיינים ספציפיים לכל ים ואזור כולל למצילים בתל אביב. "לא כולם היו מרוצים מתוצאות ההסכם אבל צריך להבין שבמשא ומתן צריך להתפשר. את רוב הדרישות שלנו קיבלנו ואף יותר. המצילים לא מכירים איך נראה משא ומתן קיבוצי ולכן גם מתלוננים".

את אומנות השילוב הנדרשת בישראל בין מנהיגות עובדים במקום העובדה להיות האדם עובד בעצמו עושה אבי בדרכו המיוחדת. "כל בוקר אני פותח פה בסוכת המציל ורואה מה צריך. יש ישיבות עבודה שאני מקיים גם בים. אני מפזר סמכויות, בחורף אני נותן יותר עבודה. אני מחליף מצילים חסרים, נמצא במשמרות, הולך לעירייה לישיבות ופגישות וחזרה ומשלב את הדברים".

מצילים ללא הפסקה

בסוכת המציל בבת ים נמצא גם ירון פרקש, בן 42 ועובד כמציל כבר 18 שנה. 10 שעות עבודה בים כל יום ולפעמים אף יותר הם ללא כל ספק עבודה קשה. את היום הוא פותח ב-7:30 בסוכת ההצלה, וישר מסתכל על המים. "לפעמים עוד במדרגות לפני שעלינו לסוכה והחלפנו בגדים כבר יש טביעה שצריך להציל". "אנחנו מסתכלים על המים כל הזמן, גם על המקומות המסוכנים, רואים מה נשאר מהלילה, שמים שילוט ודגלים ותוחמים את שטח ההצלה ובשמונה מתחילים רשמית את שירותי ההצלה". המצילים שעבודתם מחייבת אותם בשמירה על הכושר מספרים שכל יום בתורנויות הם עושים ספורט. "גם בספורט אנחנו מסתכלים על המים, אם זה קפיצה על דלגית, ריצה לאורח החוף או חתירה בחסקה או גלשן". השמש החזקה גורמת לסנוור שמעייף מאוד את העיניים. משתדלים לתת מנוחה לעיניים ולעצום אותם לזמן קצר במשך היום. בחדר הפנימי בסוכת ההצלה יש גם מיטה".

"להיות מציל טוב זה קודם כל טבוע בבן אדם. זה חלק מהאופי", אומר אפיה. "הדבר השני זה הניסיון עם השנים. מציל טוב מזהה את הפוטנציאל לטביעה לפני שהיא קוראת. הוא מזהה את האזורים הפוטנציאליים לטביעה עוד מהחוף, מזהה אזורים מסוכנים לשחיית מתרחצים ומסתכל על אזורים עם פוטנציאל טבעי לטביעה כמו שוברי גלים וזרמים סוחפים. מסתכלים על הבדלי עומקים – בין מים בהירים לכהים שיכולים ליצור שאיבה של השוחה לים וכדי להתמודד עם זה שמים דגלים, מסמנים את האזורים, מכריזים לא להגיע אל המקומות האלה".

חוף ירושלים בבת ים (צילום: יעל אלנתן)

"גם כשיש מראית עין של ים רגוע ושקט ואנשים שלא יודעים לשחות נכנסים ואומרים 'רק כדי להישטף ולהרטיב את הגוף' זה מסוכן. אנשים לא מבינים שגל קטן יכול להזיז אותם הצידה לאזור עם זרמים או הפרשי עומק והם כבר לא יכולים לעמוד ואז הם טובעים." אומר אפיה בתסכול.

"זה מקצוע ההצלה היחיד שבו לפני המקרה מתחילים לעבוד – מחפשים טרם הטביעה איפה הפוטנציאל ובחושך הכללי הזה צריך למצוא את אותו אדם שיזדקק לעזרה לפני שהוא יזדקק לה ולעשות את הפעולות למנוע את הטביעה. לפעמים אנחנו עושים את העבודה שלנו מתוך המים עצמם על גלשנים. אני דוגל בזה שמקום עבודה צריך לשלב אהבה וכייף יחד עם מקצועיות. ככה אפשר לעבוד כאן שנים". אומר אבי ואולי מדייק את סודו של המקצוע. אהבה לים, למקצוע, עם הערך האדיר של הצלת חיים.

אפיה מספר שמסביב לעבודת ההצלה יש עוד תפקידים למציל. חלקם בהחלט גורמים להרים גבה. "יש הרבה הורים שמגיעים לים עם הילדים ורוצים לנוח ומורידים את השמירה על הילדים. יש כל כך הרבה ילדים שנאבדים שהעירייה הזמינה לפה בשבתות גננת. כי כל ילד שאנחנו מוצאים עד שההורים באים ולוקחים אותו הוא בוכה ומציל אחד צריך להיות אתו עד שימצאו הוריו וזה מפריע לפעילות השוטפת. אז העירייה הגיעה למצב שיותר רווחי ובטיחותי להזמין בייביסיטר. זה ממש פסיכי".

רחצה ללא פיקוח מציל

"כשמישהו טובע בפיקוח מציל הוא נישאר חי. זאת עובדה. אנחנו מצילים את הטובעים" אומר אפיה ומביע את הקושי שלו לשמוע על טביעות שמתקיימות ללא פיקוח מציל. "מתסכל שאדם טובע 20 דקות אחרי שנגמרים שירותי ההצלה. כל היום הייתי שם ואחרי שאני הולך אנשים עוד נכנסים למים. לפעמים כבר בסוף משמרת כבר החתמת כרטיס אחרי מקלחת נועל את הסוכה וקופצים להציל בכל מקרה", אומר פרקש. "לפעמים גם כשאנחנו לא במשמרת ומתרחצים יוצא לנו להציל, ויש גם קריאות של המוקד שמקפיצות אותנו מהבית למקרי הצלה", מוסיף אבי.

"אתמול בבוקר אשה טבעה בחוף לא בשעות ההצלה כי היא קיבלה התקף לב. כשהגענו לפני המשמרת הוצאנו אותה מהמים והזעקנו אמבולנס. אומרים שהתאונות הכי מסוכנות קורות בבית, יכול להיות שאם היא הייתה מקבלת התקף לב לבד בבית היא לא הייתה שורדת ופה החוף, כשהוא בפיקוח, הוא יותר בטוח מהבית לפעמים", אומר אבי. "אם כל ישראלי היה משלם על ההצלה שלו אנשים היו חושבים כמה פעמים על כניסה למים בניגוד להוראות המציל".

לטענת המצילים יש בישראלים כפיות טובה למקצוע הזה. "האבסורד הוא שאנשים שטובעים כל הזמן ואנחנו מצילים אותם כל הזמן אבל הם בקושי אומרים תודה ואנחנו לא רואים אותם יותר. המעשה הוא כל כך גדול של הצלת החיים שלהם או של הילדים שלהם וזה ממש אבסורד". אומר אפיה. "אנשים רגילים שנותנים להם וברגע שהם קיבלו את מה שהם רצו אז הם אומרים: 'אז מה עם הוא עזר לי, זאת העבודה שלו' או 'אני משלם לו את המשכורת בכלל' אבל בהצלה עצמה אני המלאך המושיע" מוסיף פרקש ושאר המצילים בסוכה מהנהנים. "כשאני מציל אין שמות פרטיים. אנחנו מוציאים את הטובע לחוף מבטחים ולפעמים החובש בחוף ניגש אליו וממשיך את הטיפול ואנחנו חוזרים להשגיח על החוף לקראת הטביעה הבאה וכך הלאה".

האם הציבור מקבל את דבר המציל? "היו שנים שהיו ממש מכות עם אנשים לא להיכנס למים, היום יש מודעות גדולה יותר לאנשים להקשיב למציל. יש גם היום סיוע מהפיקוח העירוני והשיטור אם צריך נקודתית לאנשים שיכורים. ישראלים הם אומה של מתחכמים".

אבי אפיה, יו״ר איגוד המצילים (צילום: יעל אלנתן)

עבודה תובענית

אפיה שהוא מציל ומנהגי עובדים ומסתכל על עבודת המצילים מהזווית של העובד. מסתבר שמה שנראה כדימוי של גיבור על שלא יכול להיפגע איננו המציאות וגם מציל יכול לטבוע. "לפני שבועיים אמיר פרישר גוטמן טבע בניסיון להציל את אחיינית שלו והתוצאות היו טראגיות. זה יכול לקרות גם לנו. ואף אחד לא חושב על זה שגם מציל יכול לטבוע. יש אנשים שהם אגרסיביים בטביעה ומושכים אותך איתם או שיכורים או עם מחלות ואנחנו מנשימים אותם ואף אחד לא רואה את זה". השעות הארוכות בשמש והקרינה מהווים גם כן סיכון מקצועי שהמצילים מתייחסים אליו. "אנחנו מנסים להישמר מהשמש כמה שיותר ומקבלים קרמי הגנה ממקום העבודה ונמצאים עם משקפי שמש. אבל האהבה לים היא חלק מהסיכון המקצועי שלך".

10 שעות עבודה ויותר בים גובה גם מחירים אישיים. האבא מציל נוכח בבית פחות. "המשפחה סובלת הרבה, אין אבא בבית. אומר אבי ומקבל הנהון נוסף משאר המצילים. "העבודה ממש קשה ואתה בא הביתה מאוחר, שבר כלי הרוס לפעמים. והקרינה רק מעייפת יותר וגורמת לך פשוט להגיע ולהירדם. ובחורף מצב הפוך. הבית לא רגיל שאתה נמצא ואז אתה רוצה לבלות עם המשפחה אבל הם כבר עסוקים בשלהם. כדי לראות את אבא צריך לבוא לים ואם הים סוער אז גם אבא לא פנוי". בחופי הים התיכון לא עובדת מצילה אשה ואולי זה קשור למחיר המשפחתי שמשלמים המצילים.

הדינמיקה בין המצילים עצמם לפחות בנוכחותי הייתה הרמונית. בכל זאת, בסופו של יום מדובר על סוכת הצלה קטנה ושהייה ממושכת יחד של שלושה אנשים. מסתבר שלמציל, מלבד כשרונותיו הרבים, צריך גם יכולות אנושיות גבוהות שכן המתחם הקטן יכול להפוך לצפוף מאוד אם לא מסתדרים. במטבחון קטן בחדר עם מיטה צריך להסתדר טוב טוב. "אם לא מסתדרים זה יכול להיות כמו בית סוהר צף שכל היום 3 אנשים במרחב של 3 על 3 מטר נמצאים. אז יש גם ויכוחים ולפעמים מרעננים את התחנות באנשים אבל אנחנו גם חברים. מגיעים לשמחות ואירועים, מכירים את המשפחות וגם רבים ומשלימים".

מגדלים את דור העתיד

אבי אומר שהיום לא חסרים אנשים צעירים שרוצים להתקבל לעבודת מציל. את הדרך לקבלה לעבודה מסתבר מתחילים בגיל מוקדם. בסוכת המציל מסתובבים כמה בני נוער שזופים שניראה שהסביבה נוחה ומוכרת להם. "ככה אנחנו מגדלים את דור העתיד" אומר אבי ומסביר שהם לוקחים ילדים אוהבי ים תחת חסותם, ומלמדים אותם כיצד להיות עוזר מציל. עמית בטיטו, בן 16 מבת ים, אומר בגאווה שהוא עובד במקום ועיריית בת ים משלמת לו משכורת. אבי מסביר שיש להם תרומה ממשית "אלו ילדים אוהבי ים שגולשים וחותרים ועוזרים בסוכת ההצלה. הם חווים את החוויה המשפחתית של העבודה, ואנחנו שומרים עליהם שלא יתבלבלו והם מקבלים מסגרת עבודה ושכר וצריך אותם". בחוף הדתיים שיש עכשיו שלושה שבועות של עומס הנערים ממש מייצרים חיץ אנושי במקום ומונעים בכך טביעות".

עמית בטיטו – עוזר מציל (צילום: יעל אלנתן)

בסיום הראיון שולח לי אבי הודעת טקסט שחשוב לו להזכיר לאנשים לא לרחוץ ללא פיקוח מציל. אין סיום יותר טוב מזה.