באופן אישי, לא חלקתי את הזעזוע שהתפשט ברשתות החברתיות מאז מוצאי שבת, אז נעצרו מני נפתלי ואלדד יניב בדרכם להפגנה בפתח תקווה. מארגני ההפגנות, פעילים חברתיים, מובילי דעה וצייצנים ניסו לשכנע כי אמות הסיפים רעדו, ולא היא.

עם כל הכבוד, לא השתכנעתי כי מניעתה של הפגנה במיקום מסוים בפתח תקווה (כיכר גורן), תוך איפשור קיומה של ההפגנה במיקום אחר בפתח תקווה, היא הרס הדמוקרטיה ולבלובם של "ניצני הפאשיזם" אותם ראה אהוד ברק בממשלתנו כבר בעבר.

אין זאת לומר שאני תומך במעצרם של יניב ונפתלי, אך בנסיבות העניין הצעד נראה לי מידתי. ממילא נדמה שהתמונות שצולמו בבית המשפט אתמול (ראשון) מאששות את תחושתי הראשונית, כי המעצר היה אחד הדברים הטובים שקרו לנפתלי ויניב מזה זמן. שניהם נראים מחוייכים ומרוצים.

הבעיה בהזדעקות סביב המעצר וההפגנה בפתח תקווה היא העובדה שהיא פוגעת במטרות אחרות, חשובות יותר, ורותמת את סוסי הקידום העצמי והאישי לפני עגלת המאבק החברתי. יתרה מכך, במקביל לפגיעה המדומה בשלטון החוק והדמוקרטיה בפתח תקווה, ישנן פגיעות חמורות בהרבה, אמיתיות, מהותיות. קריאות הזאב-זאב שוחקות את היכולת הציבורית להתמודד עם הזאבים האמתיים האורבים לדמוקרטיה שלנו.

הדברים הכתובים מעלה דורשים אולי הבהרה. הלא, כמי שמזדהה עם מאבקים חברתיים, ישנה כאן שבירה כביכול של השורה. ביקורת משמאל על ההפגנות בפתח תקווה ועל מובילי המחאה? שומו שמיים. ובכן, אשתדל להסביר.

העברת מיקום ההפגנה איננה פגיעה בדמוקרטיה

בשבועות האחרונים תפשו ההפגנות בפתח תקווה תאוצה ותנופה. במקום 15-20 מפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, החלו להגיע להפגנות מאות אנשים, ועל פי הערכתנו בהפגנה האחרונה שהתקיימה בכיכר גורן השתתפו כ-3,000 איש. המשטרה סירבה, באופן יוצא דופן, לתת הערכה של מספר המשתתפים בהפגנה, אך גם לפי המשטרה, כאשר הסבירה לבית המשפט את הסיבה בגינה ביקשה למנוע את ההפגנה, מספר המשתתפים בהפגנות חצה את רף 2,500 המשתתפים.

מה ששילהב את ציבור המשתתפים להגיע, מעבר לגרעין הקשה של המפגינים הראשונים, היה דווקא הרצון למנוע את ההפגנות השבועיות מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה, והעברת ההפגנה אל מחוץ לשכונה, וכן אלימות משטרתית שהופעלה כנגד כמה מהמפגינים בחלק מההפגנות המתוקשרות. המפגינים התעקשו על זכותם להפגין מול הבית של היועץ גם כשמדובר במאות ואלפי מפגינים, וגם כשמדובר בהפגנה שבועית המתקיימת בלב שכונת מגורים, וחלקם אף ניסו להפר את הוראות המשטרה כדי לקיים את משמרת המחאה.

דווקא התעקשות זו הובילה לפסיקה אשר עלולה בעתיד לפגוע בזכות ההפגנה בישראל. בג"ץ אישר למשטרה לקבוע תנאים להפגנה, ולמנוע קיומה מול ביתו של היועץ, כאשר הוא פותח פתח לאיסור על הפגנות מול ביתם של אישים פוליטיים.

הפגנה מול ביתו של אדם היא צעד מחאה חריף, אך לגיטימי. ברור שבאופן הפעלתו של צעד מסוג זה חייבים לקחת בחשבון גם שיקולים של מידתיות, אחרת זכות המחאה עלולה להפוך לאפשרות של הטלת אימה. לא דומה הפגנת אלפים מול ביתו של אדם למשמרת מחאה עם עשרות מפגינים. לא דומה הפגנה מול ביתו של ראש ממשלה להפגנה מול ביתו של משרת ציבור, פקיד או קצין בצבא.

ההתעקשות על ה"זכות" להפגין מול ביתו של היועמ"ש מנדלבליט במאות ובאלפים ובאופן קבוע בלב שכונת מגורים, כאילו זוהי ההגשמה האחת והיחידה שאין בילתה של זכות ההפגנה והמחאה, תפגע בסופו של דבר בקבוצת המוחלשים הבאה שתבקש למחות מול ביתו של שר וגדול בישראל.

גם הקביעה של המשטרה, כי כיכר גורן, שהיא יותר מרכז קניות מכיכר, לא יכולה להכיל הפגנת אלפים, נראית לי סבירה. צריך להבין שאירוע בו משתתפים אלפי אנשים הוא אירוע מועד לפורענות – מבחינה בריאותית, בטיחותית, ביטחונית. יש אפשרות להתכתשויות עם קבוצות אחרות. או שעלולה להיווצר בהלה מסיבה כלשהי, אנשים ירוצו לכל עבר וחלקם עלול להיפגע. אלה דברים שמארגני הפגנה של אלפי אנשים נדרשים לקחת בחשבון. ולכן, כאשר המשטרה הציעה לקיים את ההפגנה במקום אחר בפתח תקווה, ולאו דווקא באותה כיכר ספציפית, התאיינה למפרע, לעניות דעתי, הטענה להשתקת ההפגנה מסיבות פוליטיות.

גם מעצרם של נפתלי ויניב בדרכם לפתח תקווה איננו חידוש, וההזדעקות של חלק ניכר מהמזדעקים אומרת דרשני. איפה הייתם כשעצרו את האוטובוסים שהיו בדרכם לגוש קטיף להפגין כנגד ההתנתקות? או כשמנעו מאוטובוסים של ערבים ישראלים להגיע להר הבית? או חסמו את הדרכים לעמונה? ההגנה על "כללי המשחק" הדמוקרטיים נחלשת מאד כאשר דורשים שהשופט ישרוק רק לטובת "הקבוצה" שלך. את זה כדאי לזכור.

לא פתח תקווה, אשדוד

בשבוע שעבר דווקא הייתה פגיעה משמעותית ומהותית בדמוקרטיה. אבל שם זה עבר בקול ענות חלושה. ולא נודע כי בא אל קרבנו. הפרופיל התקשורתי היה נמוך. מעצרם של מפגינים בעד העלאת קצבאות הנכות המבישות בישראל בדרכם להפגנה באשדוד – זו הפגיעה החריפה ביותר בזכות המחאה שהייתה כאן מזה שנים.

המפגינים, רובם ככולם נכים, לא היו בדרכם להפגנה לא חוקית – מספרם היה מועט מכדי להגיע לסף הדורש אישור משטרתי, העומד על 50 איש. הם התכוונו להגיע להפגנה מול כינוס חגיגי לחתימה על הסכם גג בין הממשלה ועיריית אשדוד בהשתתפות ראש הממשלה נתניהו. מישהו – האם היה זה נתניהו עצמו? – החליט שלא לאפשר לנכים "להרוס" את התמונה החגיגית. הם נעצרו בכניסה לאשדוד, על בסיס מידע מודיעיני שנאסף כנראה בקלות רבה, בדרך של מעקב אחרי דפי הפייסבוק של מארגני המחאה.

העובדה שהופעלה גם אלימות במעצר זה, אלימות כנגד נכים המרותקים לכיסאות גלגלים, לא פחות, הופכת את האירוע לגרוטסקי במיוחד, והיא שמשכה את תשומת הלב הציבורית. אך מבחינה מהותית, מניעת ההפגנה ועצירת המפגינים בדרכם לאירוע שבו לא התכוונו להפר את החוק (וזהו ההבדל מול הדוגמאות של ההתנתקות, הר הבית, עמונה ופתח תקווה) עלולה להתברר כקו פרשת המים של הפעילות המשטרתית כנגד מחאה חברתית – היכן שמתפצלת הזרימה מהתחום הלגיטימי לתחום הדכאני.

שתיקתם של המזדעקים מאירועי פתח תקווה לנוכח אירועי אשדוד, והסחת הדעת הציבורית לצורך מהומה שמטרתה קידום מטרות לא ענייניות, היא פגיעה ממשית במאבק החברתי והדמוקרטי של ימינו.