יוון נמצאת בתנופה, או יותר נכון שפל של מכירת נכסיה. מעבר לקיצוצים האדירים שנכפו על הממשלה היוונית שוב ושוב מאז החתימה על חבילת הסיוע הראשונה, ותשלומי המחיר האנושיים אותם נאלצים אזרחי יוון לשלם כחלק מההסכם האחרון עם נושותיה על חבילת הסיוע, התחייבה יוון להיקף הפרטות גדול בהרבה מבעבר. למעשה, מאז קיץ 2015, איבדה ממשלת יוון במובנים רבים את השליטה על הנכסים הציבוריים במדינה – שדות תעופה, כבישים, בתי חולים ועוד.
כחלק מההסכם, הסכימה ממשלת סיריזה לוותר על השליטה הבלעדית בנכסיה הציבוריים של יוון. נושותיה של יוון, בייחוד גרמניה, דרשו כתנאי לקבלת הסיוע את מכירתם של נכסים לאומיים בשווי 40 מיליארד יורו, שילכו לטובת החזר החוב. כזכור, בזמן קמפיין הבחירות, הבטיחה קואליציית השמאל סיריזה כי תסרב להפרטת התשתיות היווניות.
"מדינה ללא נכסים מאבדת את הריבונות שלה. היא נעשית מדינת חסות, וזו מצבה של יוון כיום", אומרת הלני פורטליו, שהייתה חברת פרלמנט מטעם מפלגת סיריזה בקיץ 2015. "ההסכם על ההפרטות – זה מנוגד לעיקרון הבסיסי ביותר של הדמוקרטיה. אם אין לנו נכסים, ואין לנו שליטה על מי קונה את המדינה שלנו, אנחנו לא יותר מקולוניה של גרמניה".
תפקיד 'הקרן לפיתוח הנכסים ביוון' הוא למכור את הנכסים האלו
מאז שנת 2011, השנה בה נחתם הסכם הסיוע הראשון בין מוסדות האיחוד האירופי לבין ממשלת יוון, נדרשה יוון להפריט נכסים שהיו בעבר ברשות הציבור, כדי לממן את החזר החוב הנדרש מההסכם. כך, במסגרת ההסכם הראשון עם מוסדות האיחוד האירופי, הסכימה יוון להקים קרן למכירת נכסים לאומיים שנקראה 'הקרן לפיתוח הנכסים ביוון'. תפקידה של הקרן היה מכירת נכסים ציבוריים לצורך החזר החוב, ובידיה הופקדו נכסים חיוניים לממשלה היוונית – 35 נמלים, שדה התעופה הבינלאומי באתונה, חברת הרכבות הלאומית ועוד.
מדיניות ההפרטות נתקלה מאז תחילתה בהתנגדות. ב-2014 הפגינו אלפים נגד מכירתם של מבנים ציבוריים והיסטוריים סביב האקרופוליס, שיועד להפרטה. "העובדה שהממשלה מזדרזת כל כך למכור את הנכסים האלו, מעלה שאלות לגבי המטרה האמיתית של המהלך הזה" אמר אז ניקוס חידאקיס, פעיל חברתי. "האם המטרה היא החזר החוב, או שמישהו מעוניין במכירה כלשעצמה?".
מפלגת סיריזה רצה לראשות הממשלה בשנת 2015 תחת ההבטחה להתנגד לכל הפרטת תשתיות. באותה התקופה, הסביר שר האוצר יאניס וארופאקיס כי מפלגתו מתנגדת להקטנת המגזר הציבורי בזמן משבר. "זה לא מאוד חכם למכור את הנכסים שלך בזמן משבר כלכלי… עדיף להשקיע בהם, להעלות את ערכם ולהשתמש בהם כדי לתמרץ את הכלכלה" אמר.
עד לעליית סיריזה לשלטון, מכרו ממשלות יוון נכסים בשווי 7.3 מיליארד יורו. מפלגת סיריזה הבטיחה לעצור את תנופת המכירה, אך מאז עלייתם לשלטון, ובייחוד אחרי חתימת ההסכם עם הנושות בקיץ 2015, חל גידול בהיקף ההפרטות ביוון.
שליטה חיצונית במדיניות הפנים
על אף התנגדותן של תנועות חברתיות רבות ביוון, הורחב פרוייקט ההפרטות באופן משמעותי בקיץ של שנת 2015, בחתימה על הסכם החילוץ האחרון. וולפגנג שוויבלה, שר האוצר הגרמני הידוע בעמדותיו הבלתי מתפשרות ביחס לחובה של יוון, דרש הגדלה מסיבית של היקף ההפרטות והעברת האחריות עליהן לגוף חיצוני, שבסיסו בבריסל. כך, בחזונו של שוויבלה, ימכרו נכסים לאומיים יווניים בשווי של מיליארדי יורו ע"י גוף חיצוני לממשלה היוונית.
להצעה זו התנגדה ממשלת יוון, אך הפשרה שהוסכמה בסופו של דבר אינה רחוקה ממנה. לפי ההסכם, שהוצב כתנאי לקבלת הסיוע מהמוסדות האירופיים, תוקם קרן תחת שליטה משולבת של ממשלת יוון וה-ESM, גוף של האיחוד האירופי שהוקם בזמן המשבר הכלכלי לצורך יישום מדיניות הסיוע.
הקרן, שידועה בתור ה-HCAP מכילה למעשה את כל נכסיה הציבוריים של יוון, מלבד שמורות הטבע שלה. הקרן רשאית למכור את חלקיה של המדינה היוונית בכל הנכסים הציבוריים שהיא מוצאת לנכון, במחיר אותו היא קובעת באופן עצמאי. כך, ניתן האור הירוק למכירת כל הנכסים בבעלות מדינת יוון, ללא יוצא מן הכלל, לכל המרבים במחיר.
המגזר הציבורי, הנמצא בשליטת הממשלות במדינות דמוקרטיות, הוא כלי חשוב בידיהן לעיצוב המדיניות הכלכלית. יכולתה של המדינה לתמרץ את הכלכלה בזמן משבר, ע"י השקעה ישירה, נעשית פעמים רבות דרך שימוש בחברות שנמצאות בבעלותה. בנוסף, בעלותה על שירותים חיוניים מבטיחה את היכולת לדאוג לגישה של כל האזרחים לשירותים הבסיסיים – מים, רפואה, תחבורה וכדומה.
שליטה של חברות פרטיות בשירותים הבסיסיים ביוון, שבמקרים רבים אינן חברות יווניות, מונעת מהממשלה את היכולת לקבוע באופן אפקטיבי את סדר היום החברתי-כלכלי במדינה, וזו נשארת תלויה בחסדיה של האינטרסים הכלכליים של חברה זו או אחרת.
"שימכרו איים!"
פוליטיקאים גרמניים אף קראו לממשלת יוון למכור חלקים משטחה הריבוני לחברות פרטיות, לצורך החזר החוב. "מי שפושט רגל צריך למכור הכל כדי להחזיר את החוב" אמר יוזף שלרמן, חבר במפלגתה של מרקל. עיתון ה'בילד' קרא אף הוא לממשלת יוון למכור איים שלמים שבשטחה הריבוני, תחת הכותרת "צריכים עוד כסף? שהיוונים ימכרו איים! (ועוד דברים)".
כאילו לא די בכך, מבנה השליטה בקרן ההפרטות מפקיע כמעט לחלוטין את יכולתם של אזרחי יוון לשלוט במדיניות מכירת נכסיהם הציבוריים. הדירקטוריון של החברה מורכב מחמישה חברים – שלושה יוונים, ושני נציגים מטעם ה-ESM. מבנה זה אמור לאפשר את שליטתה של יוון במדיניות ההפרטה, יחד עם פיקוח של המוסדות האירופיים. בפועל, מחזיק אחד מנציגי ה-ESM בתפקיד יו"ר הדירקטוריון, וממשלת יוון מחוייבת באישורו של האיחוד האירופי לפני מינוי נציגיה. באופן זה מובטחת שליטתם של נציגי האיחוד האירופי בהפרטות היווניות.
עפ"י נוסח החוק המגדיר את מעמדה של החברה, משך חייה של ה-HCAP הוא 99 שנים. כך, יישארו מוסדות האיחוד האירופי בשליטה על נכסיה הציבוריים של יוון עד לשנת 2114. כך, ניתן לומר כי במובנים רבים הכריז האיחוד האירופי בעלות על הסקטור הציבורי ביוון עד למעבר תקופת החיים של קוראי כתבה זו.
כל המהלך נעשה באופן הסותר את כלליה הבסיסיים של הדמוקרטיה. החוק הועבר בפרלמנט היווני כחלק מנוסח החוק שהגדיר את כלל תנאי הסכם החילוץ, באורך מאות עמודים. בנוסף לכך, נוסח החוק פורסם רק יומיים לפני ההצבעה, כך שמעטים בלבד הצליחו להעמיק בתוכנו – בטח לא הציבור היווני. כך, במהלך בזק, ניתן אישור למכירת חיסול של הסקטור הציבורי ביוון והפקעתו מידי הציבור לידי פקידים אירופאים בבריסל.
ההון הגרמני קונה את השליטה ב"קולוניית יוון"
הדגמה של השלכות מהלך זה אפשר למצוא בסיפור הפרטתם של 14 שדות תעופה יווניים, שהחל זמן קצר אחרי חתימת ההסכם בקיץ 2015. 14 שדות התעופה, ביניהן שדות התעופה בסלוניקי, מיקונוס ורודוס, נמכרו במחיר של 1.23 מיליארד יורו לחברת 'פראפורט' הגרמנית, המפעילה את שדה התעופה של פרנקפורט.
ה-HCAP מכר את 14 שדות התעופה היווניים לחברה הגרמנית בפער עצום משווי השוק שלהם. כך, חברת "פראפורט" צופה להניב רווחים של 22 מיליארד יורו לאורך 40 השנים בהם החוזה תקף מתפעול שדות התעופה. האחראיים על הפרטת השדות הסבירו כי הסכום המגוחך של 1.23 מיליארד נקבע כתוצאה מ"צורך להכניס באופן מיידי סכומי כסף לצורך החזר החוב".
כך גם נמכרו חברות המים והביוב הציבוריות של אתונה וסלוניקי. שדה התעופה של אתונה נמכר לפני כשנה לחברת אחזקות בשם 'למדה', מאחוריה עומדים משקיעים מסין ומדינות המפרץ הפרסי. בהקשר זה נכתב במגזין סאטירי יווני "האם יוון שייכת בכלל ליוונים?".
"התנועות המתנגדות למגמת ההפרטה עומדות מול אתגרים גדולים" מספרת הלני פורטליו. "הן עומדיות מול המוסדות האירופאים שמתעקשים על יישום מדיניות ניאוליברלית, מפלגת סיריזה והאוליגרכיה היוונית שמרוויחה מההפרטות". הניסיונות להתנגד להפרטות הולכים ודועכים עם הזמן, היות ויכולתם למנוע את המהלך מוגבלת ביותר. ההחלטות כבר לא מתקבלות באתונה -ולכן ספק אם הפגנות ביוון מסוגלות למנוע אותן.
