בביתם הפרטי שבנצרת עלית מארחים ד"ר חליל וד"ר רים בקלה אושפיזין בסוכה הכשרה שבנו בעזרת חבריהם היהודים. מאות יהודים וערבים מבקרים בסוכה ונהנים מאירוח עשיר ומאווירה של ידידות ושמחה. לצד האירוח נשמעים גם דבריהן של פעילות חברתיות העוסקות בקידום נשים, בקידום הבריאות ובקידום השלום. ד"ר בקלה: "יש הרבה משותף וצריך לחזק את המשותף ולקדם אותו". האירוח בסוכה יתקיים גם היום (ג') מהשעה 16:00 – הציבור מוזמן.

ד"ר חליל בקלה הוא רופא שיניים ותיק, שבבעלותו מרפאה בנצרת ומרפאה בנתניה. "בנתניה ראיתי שלא מכירים אותנו. היהודים לא מכירים את הערבים ולהיפך. כתוצאה מהיחסים המאוד טובים שיש לי עם הקליינטים שלי, התחלתי ללכת לחגים שלהם, לחתונות ובר מצוות וגם להלוויות, חס וחלילה. למדתי יותר לעומק את בני האדם שמולי והבנתי שצריך מסגרת להפגיש יהודים וערבים ביחד. שיכירו את נצרת ונצרת עלית. מנהלת המרפאה שלי בנתניה גרה בראשון לציון ובאה ממשפחה דתית. ביחד עם חברים אחרים היא עזרה לי לבנות את הסוכה". האירוח מתקיים בבית פרטי נאה בפינת רחוב יעל המשקיף אל נוף רחב ידיים בגליל.

נוף לשקיעה מהסוכה של משפחת בקלה בנצרת עלית (צילום: ארז רביב)

"את האירוח אני עושה על חשבוני", מסביר חליל, "לא ביקשתי מימון מאף אחד ומצבי הכלכלי מאפשר לי לארח בסוכה, אשר פתוחה לכולם – יהודים, ערבים מכל מקום שיבואו". חליל מודע למתחים בין יהודים וערבים באזור, אך לדעתו ההשתקפות בתקשורת מושפעת מגורמים מפלגים. "השיח הפוליטי הוא לצערי שיח זול. המטרה בסוכה זה שיח חברתי. רוב הדברים הם משותפים. הצורך בבריאות, בחינוך, בספורט, בעבודה, ועוד אלף ואחד דברים. הפוליטיקה מפלגת אותנו ומרחיקה אותנו אחד מהשני. אנחנו כאזרחים שחיים ביחד בעיר אחת יש לנו דאגות חברתיות משותפות. תחבורה, מקומות עבודה, בריאות". ד"ר חליל מזדהה עם מחאת הנכים וחושב שיש לעשות עוד תיקונים חברתיים רבים. "אצלנו במדינה יש את הרפואה הכי מתקדמת אבל היא לא נגישה. יש בירוקרטיה רבה, ויש מחסור בתשתיות. בצפון למשל, אין נגישות לבית חולים שיקומי, אשפוז בתל השומר או באזור רעננה הוא לא רלוונטי". על אף מצבו הטוב, חליל מסביר כי עלות הלימודים של מקצוע טוב בישראל היא יקרה מאוד. "אל תחשוב שהחיים של רופא שיניים הם קלים. חייבים להשקיע יותר במערכת החינוך, באקדמיה ובמערכת הבריאות".

"מספיק! ביכאפי!"

בזמן האירוח התקיים כינוס של פעילות חברתיות ערביות ויהודיות, ביניהן יו"ר נעמת בנצרת, חוקרות באקדמיה ופעילות בתנועת "נשים עושות שלום" אשר סיפרו על המסע האחרון שהסתיים אתמול: "התנועה קמה כאשר נשים קמו ואמרו מספיק! ביכאפי! אנחנו לא מוכנות יותר, לא לאבד אחים, לא לאבד אבות, לא לאבד חברים, לא לאבד בעלים. הגיע הזמן שנחיה בשלום". לתנועה עשרות אלפי עוקבים בפייסבוק וכ-25,000 חברות (הגברים מהווים כחמישית). "אנחנו לא באות מהמקום של השמאל או הימין, אלא מהמקום של הלב, של הרחם, הנשים שמביאות חיים לעולם ולא מוכנות שייקחו להן את החיים. לצד זאת אנחנו גם מביעות את הדרישה להגיע להסכם מדיני".

בסוכה של משפחת בקלה בנצרת עלית (צילום: ארז רביב)

נדיא ג'יול היא פעילה חברתית ומנחת קבוצות לתקשורת מקרבת הדוברת ערבית, עברית, אנגלית, ספרדית וקטלאנית. ג'יול סיפרה על חייה האישיים: "אני בת למשפחת פליטים מספוריה. גדלתי בתנאי פליטות עד גיל 10. הייתי צריכה לעשות מה שכל גבר או אחד אומר לי, אך ורק בשל היותי בת. לשמחתי הייתה לי אמא פטריוטית, שלא ידעה לקרוא ולכתוב אבל הייתה אדם חזק שדאגה לנטוע בנו את הרצון להתקדם. אבא שלי מת כשהייתי בת 4, והיא הביאה אותנו קדימה והיא נחשבה לבוגדת. היא ויתרה על החורבה כדי לבנות בית, היא ויתרה על השיבה לכפר. לא היה לה כסף להוריש לי, אבל התמיכה הנפשית ממנה הייתה עצומה. בגיל 18 כשתפסתי את התיק והחלטתי לעזוב את הבית, בסוד היא אמרה לי 'תלכי – אם את רוצה לחיות את צריכה לצאת ואני איתך גם אם אני לא אראה אותך'".

אליאל שמשי מאיילת השחר העניק לזוג בקלה תמונה המייצגת סמל רב-דתי ובו מנורה יהודית, צלב נוצרי, סהר מוסלמי, דג בודהיסטי ויונת שלום.

התמונה שהעניק אליאל שמשי למשפחת בקלה (צילום: ארז רביב)

בהמשך הופיעו נגני דרבוקה ועוד, ואחריהם כנר שניגן מוסיקה יהודית מזרח אירופאית עם נגיעות ג'אז. ד"ר חליל הוסיף: "העיקר זה המפגש הזה – להגיע לחיים משותפים חברתיים הרבה יותר טובים ויש הרבה משותף וצריך לחזק את המשותף ולקדם אותו. צריך להכיר את האחר, לכבד אותו ולהבין אותו. לחיות בכבוד והבנה הדדית".