"הייתי צריך להזכיר לעצמי שאנחנו בסכסוך", אמר לי אבא שלי בנסיעה הביתה, על הכביש הצר היוצא מרוואבי ומשייט בין הגבעות הסמוכות לרמאללה. לפחות לישראלים המבקרים ברוואבי קל לשכוח ש"בחוץ" מתקיים סכסוך מדמם, שגבעות אלו עומדות במרכזו. מה שההבדלים הלאומיים, התרבותיים והדתיים מזכירים לנו, הגלובליזציה משכיחה. ואולי, נדמה לפעמים ברגעי ייאוש, הם ואנחנו חייבים מידה מסוימת של שכחה כדי לעשות שלום. נחוצות לנו שכחה ושפה משותפת, שבלעדיה לא ניתן להיות במחלוקת וגם לא להסכים. והקפיטליזם, כך מתגלה לנו, הוא שפה משותפת, גם בין אויבים. את מה שאמורה הייתה להיות הבשורה של הסוציאליזם העל-לאומי, מימשה האידאולוגיה המתחרה, בדרכה שלה ודרך השגרירה המשפיעה ביותר שלה – הגלובליזציה.

רוואבי מכילה בתוכה רבות מההצלחות ומהכישלונות של הכלכלה והחברה במאה השנים האחרונות. העיר הפלסטינית המתוכננת הראשונה היא מקום המפגש של שאלות על מעמד וזהות עירונית חדשה בחברה כפרית; על תרבות ולאומיות בין מאבק לאומי ותשוקה לקוסמופוליטית; על בשורה של קדמה שנישאת על גבי פערים חברתיים-כלכליים; ועל פיתוח כלכלי, מנועי צמיחה פרטיים ורמת חיים גבוהה, כגשר בין עמים המצויים בסכסוך.

בית קפה במרכז הקניות "Q סנטר" ברוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

כמו ברומא, כמו בפריז כמו באמריקה

בבוקר, כשהגענו לרוואבי, התיישבנו בבית קפה, ששמו הלא מוכר נישא כמותג בשפות האנגלית והערבית, הנמצא במרכז הקניות "Q סנטר". האות "Q" היא האות הראשונה בתעתיק האנגלי של קטאר, המשקיעה הגדולה, הבלעדית כמעט, בעיר החדשה, דרך חברת "דיאר" שבבעלות ממשלתה.

על העיר מנצח היזם באשר אלמסרי – ההוגה, המוציא לפועל והפנים הגלויות מאוד של העיר הזאת. אלמסרי, בן למשפחת מיליונרים משכם שהיגרה לארה"ב בהיותו נער, בעל אזרחות אמריקנית שחזר למולדתו לאחר הסכמי אוסלו, ושוהה לא מעט בביתו מעבר לים.

מלבד בית הקפה בו ישבנו, רחבת הקניון הפתוח, המעוצב בסגנון מודרני יוקרתי עם סממנים מזרחיים, מלאה בעשרות חנויות של מותגים. השפה השלטת שם היא אנגלית. סמלים, או סימנים, של הלאומיות או המסורת הפלסטינית נעדרים מהמרחב. השורות ששרה מרגול: "פה זה לא אירופה/… מזרח תיכון ישן" כאילו פסחו על רוואבי. כי היא דווקא נראית כמו אירופה שיושבת במזרח התיכון החדש.

רוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

וממש כמו שישראלים ופלסטינים יכולים להיפגש בניחותא באירופה, הרחק משדות הקרב, כך גם אנחנו יכולנו להיפגש ברוואבי ולהרגיש שהעכבות הלאומיות רק מונעות מאיתנו תחושה של אחים שחולקים שאיפות זהות. כפי שאמר אלמסרי, במשפט שמייצג יותר מהכל את האידאולוגיה של העיר שיזם: "אנחנו אנשים, אנחנו רוצים לבלות, אנחנו רוצים ליהנות, אנחנו רוצים לחיות".

סביב שולחן הקפה התכנסנו. המלווה שלנו ליום זה – פלסטינית, תושבת הרשות כל חייה, בת 26 ודוברת אנגלית רהוטה ששום דבר לא מבדיל אותה מבנות גילה בישראל או באירופה; שניים מהקבלנים העוסקים בבניית רוואבי; בעל משתלה ישראלי שאחראי על כל הגינון ותכנון הנוף בעיר; וגם אבא שלי שהוזמן, מתוקף מקצועו, לייעץ בנוגע למדשאות בעיר, ואני, שמתוקף סקרנותי, התלוויתי אליו.

לפני שניגשנו לעבודה, שתכליתה בדיקת המדשאות, המלווה שלנו ערכה לנו סיור יח"צ מדוקדק ונעים בעיר, שמיועדת לאכלס 40 אלף תושבים. אל הסיפורים על העיר והקמתה הצטרף בלהט בעל המשתלה, שעובד ברוואבי כבר שנה וגאה להיות חלק מהפרויקט המפייס והמחבר הזה. בסוף הסיור פגשנו במהנדס העירוני הפלסטיני הבכיר, שאחראי על כל מה שירוק בעיר, ואבי ייעץ לו את מה שייעץ. לא מדובר בתופעה חריגה, בעלי מקצוע ישראלים מוזמנים תכופות לעיר לייעץ, להנחות ולבצע, משום שאין בחברה הפלסטינית את הידע והמומחיות הדרושים להקמת עיר שכזו.

בניגוד לאבא שלי, תושבי רוואבי לא צריכים להזכיר לעצמם את עצם קיומו של הסכסוך. ישראל הערימה קשיים רבים, ביורוקרטיים ואחרים, על בנייתה של העיר. חיבורה לרשת המים נעשה רק אחרי מאבק ממושך. על אף שרובה של העיר ממוקמת בשטחי A (שבשליטה  אזרחית וביטחונית של הרשות הפלסטינית) ו-B (שבשליטה אזרחית של הרשות הפלסטינית ובשליטה ביטחונית של ישראל), שביל הגישה אליה מצוי על שטח C (שבשליטה  אזרחית וביטחונית של ישראל). זו הסיבה שהכביש המוביל אליה צר מאוד ולא הולם את תנועת הרכבים הצפויה למרכז תרבותי בסדר גודל כזה.

בבית הקפה, מעל צלחת עם קרואסון, המלווה שלנו סיפרה, אולי רק משום שאבי תהה בפניה על רוחבו של הכביש ואולי במהלך מדוד ומתוכנן, שיום לפני שהגענו ג'יפ צבאי נעמד על הציר למשך כמה שעות וחסם אותו. כתוצאה מכך, היא דאגה להבהיר, היה עליה לנסוע בכביש משובש וארוך דרך הכפר הסמוך, והיא איחרה לחתונה אליה הוזמנה. אחד ממשתתפי הסיור סיפר על ביטוי נוסף של הסכסוך: תושבי ההתנחלות עטרת, הנמצאת בגבעה הסמוכה, ערכו כמה פשיטות וגנבו מספר פעמים את הדגל הגדול של פלסטין שמתנוסס מחוץ למרכז המבקרים, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר.

אך לצד המפגש עם ישראלים במדים, תושבי רוואבי פוגשים גם ישראלים אחרים עם אינטרס כלכלי משותף. "אתה מבין שחיים פה אנשים שעד שהם הגיעו לרוואבי, בשבילם ישראלים היו רק חיילים או מתנחלים", אמר בעל המשתלה לאבי, בחיוך של מי שמפרק במו ידיו את הדימויים השטניים על היהודים שגורמים ניציים מטפחים בתודעתם של הפלסטינים. והוא לא לבד, ישראלים רבים מגיעים מעבר לקו הירוק, לעבוד שכם אל שכם להצלחת העיר.

לא ברור אם במפגש זה יחסי הכוח שוויוניים יותר, אך יש בו שוני איכותי: טובת רוואבי, כלומר טובת הפלסטינים בה, הוא טובת הישראלים שמועסקים על ידה, וטובת הישראלים היא טובתה של רוואבי. לחיצת היד והחיוך בסוף המפגש לא היו מזויפים. אבי באמת ישמח להגיע לשם כדי לייעץ, ולנהל שיחה ידידותית על כוס קפה, הם באמת ישמחו לשלם לו שוב (אם עצותיו יתגלו כמועילות). הניגוד התמידי בין העמים בקונטקסט המדיני – בו טובת האחד הוא תשלום מחיר מצד האחר – מתבטל כאן. במקומו מתגלה "טוב משותף" שמאפשר לדמיין חיים משותפים ולא מלחמת קיום נצחית.

רמת חיים גבוהה היא משהו שרוצים לשמור עליו

"אנשים שיחיו פה הם אנשים שיהיה להם מה להפסיד", השיב אבא שלי לבעל המשתלה כשיצאנו ממתחם הקניות. אבא שלי עבר דרך ארוכה מאז שנות העשרים לחייו, אז היה מפקד מעוז של תנועת בית"ר. בעיניו, כבוד לאומי – או מה שלטעמו הפלסטינים תופסים ככזה – הוא לא משהו שהם יכולים להפסיד. לכל הפחות, הוא מתקשה לחוש אמפתיה לרעיון עבורו הם מוכנים לשלם בעוני, במגורים במחנות פליטים, ואף בחייהם. אך את רמת החיים שהעיר הזאת מציעה, את תרבות השפע המערבית המשכילה, הוא מרגיש שהם לא ירצו להפסיד בשביל עוד פיסה מהנרטיב שלהם במשא ומתן מול ישראל. סביר להניח שהוא צודק, ותושבי רוואבי יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, אם זה יעזור להם לשמור על רמת החיים והחופש שהעיר שלהם מבטיחה.

"סוף סוף הם מתנהגים כמי שבאמת רוצים לנהל מדינה בעצמם", שניהם מסכמים. ובאותו היום באמת היה נדמה שרוואבי היא כל מה שהפלסטינים צריכים, ואולי גם אנחנו, בכדי לנוע אל עתיד טוב יותר. בהתאם, ואולי במידה מסוימת של צדק, מרבית התקשורת הגיבה באופוריה להקמתה.

בנקודה בה קיומו של הסכסוך ממשיך לאיים על ביטחונה הפיסי והנפשי של החברה הישראלית, עולה בי לא פעם הרצון להאמין שהשוק החופשי ירכך עבורנו, אפילו רק במעט, את הסכסוך הזה. אולי אפילו יפתור אותו בכך שייעשה מאתנו אומה אחת של אנשים שבסופו של דבר רק רוצים לבלות, ליהנות ולחיות. את יתרונותיו של הקפיטליזם ביצירת חוזי שלום קר אי אפשר למחוק. גם אם הוא רק מעביר את המלחמה משדה הקרב הצבאי לזה הכלכלי. עוולות הניצול הכלכלי, כנראה, עדיפות על טרור, הפצצות והרג.

אבל רוואבי, חשוב לזכור היא לא החברה הפלסטינית. היא רק סיפור אחד, קטן בהיקפו, בחברה הפלסטינית, שעשוי להשפיע עליה רבות ובכל מיני דרכים. השלום המיוחל לא יוכל לקרות בינינו לבין רוואבי, אלא בינינו לבין החברה הפלסטינית כולה.

על השאלה מה בינינו לבין הפלסטינים, נוכל לענות רק אם נענה קודם על השאלה מה בין רוואבי לחברה הפלסטינית. ובשאלה הזו הקפיטליזם ושליחיו – הגלובליזציה והקוסמופוליטיות – תמיד נכשלים.

בניית המסגד עדיין לא הסתיימה. רוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

השוק החופשי יביא את החופש?

לא במקרה רוואבי מעדיפה לפעול מול גורמים פרטיים בישראל. מה שהמדינה חוסמת או מעכבת, המגזר הפרטי בישראל שמח לקדם. קבלן, יועץ או בעל מקצוע ישראלי לא שואל על הצעת עבודה אם היא מקדמת את האינטרס הלאומי שלו או לא, גם אם היא מתבצעת בשטח אויב. המדינה כן עושה זאת, אם כי לרוב גם מערבת שיקולים פוליטיים לא ענייניים, ולכן גם תמיד שנויים במחלוקת.

שלטון ההון, כשלטון התאגידים למעשה, מייצר קוד אחיד בכל המקומות שאליו הוא נכנס. לא במקרה קל לתאגידים לקפץ מעל משוכות לאומיות – הקוד המותגי הוא לא רק שפה, הוא תרבות שלמה. תרבות על-לאומית של צריכה.

התרבות הזאת תגרום לפלסטינים המבלים וצורכים ברוואבי, להיראות יותר כמונו. כלומר, כמו אמריקאים. והיא גם תמשוך את כולנו אל הקוסמופוליטיות – המרחב שממסמס את הגבולות הפוליטיים ומחבר אותנו לישות אחת מאוחדת: ציבור הצרכנים. זו לא תוצאת לוואי של השיטה. זו כוונת המחבר. הגבולות הלאומיים מעכבים בשעריהם לא רק אזרחי מדינה אחרת, אלא גם את ההון, ששואף לנוע בחופשיות בלא מכס, מס או רגולציה, למקום בו יוכל לתפוח בקצב המהיר ביותר.

השיטה הכלכלית הזו מתנגשת עם הלאומית, או נכון יותר עם הריבונות הלאומית. האיחוד האירופי, פרויקט הדגל של הגישה הזו, הוא דוגמה מובהקת למעבר הכוח מהפרלמנטים ונבחרי הציבור הלאומיים אל עבר מערכת שלטון על-לאומית. השיטה הזו גם מאפשרת לקטאר, מדינה בעלת אינטרסים במזה"ת, להחליט על הקמת עיר בשטחי הרשות הפלסטינית (בעלות שנאמדת, עד כה, ב-1.4 מיליארד דולר), בעוד שהרשות, ששולטת ברוב השטחים עליה מוקמת העיר, עומדת חסרת אונים מול הפרויקט שנכפה עליה.

לרוואבי, כפרויקט, יחס אמביוולנטי לסוגיית הלאומיות. אלמסרי מגיע מארה"ב עם מטען של גלובליזציה, ליברליות, קדמה, והשקפת עולם ש"מסתכלת קדימה" ולא "שקועה" בעברה. הדת, המורשת והמסורת והפלסטינית תופסות מקום משני בלבד עבורו, אולי אפילו משקולות שהוא לא מעוניין לשאת.

השפה עליה הוא מבסס את העיר מתחמקת מהמשקולות האלו ומתרחקת מהן בקלילות. שמה ניטרלי ונטול פאתוס, ופירושו "גבעות". שמות השכונות הן באכדית ובארמית – שפות שמיות עתיקות הרבה יותר מהסכסוך או מהפלסטינים. כל הרחובות קרואים על שם עולם הטבע, אין בהם זכר לסמלי המאבק, והמורשת הפלסטינים או לאישים ודמויות לאומיות.

מהצד השני, לשם הצלחת הפרויקט, אלמוסרי נתון ללחצים פוליטיים מצד קטאר, ישראל, הרשות הפלסטינית והעם הפלסטיני, כך שעליו לקפץ בין הטיפות, בסביבה בה טענה לא-פוליטיות לא תתקבל בברכה. הדגלים הפלסטינים הוצבו במרכז המבקרים כדי לבנות אמון בקרב הרשות והרחוב הפלסטיני. אך הם מונפים רק על ראש ההר, בעיר ובמרכז הקניות אין להם זכר.

מרכז המבקרים ברוואבי. המקום היחיד בעיר בו מתנופפים דגלי פלסטין (צילום: ראם שמואלביץ').

לאומיות, תרבות, דת ומעמד

גם את התרבות ואת היחס לדת יש לבדוק בכדי להבין מה באמת רצונה של רוואבי, אל מי היא פונה ואיך היא מתמקמת במרחב הכפרי-מסורתי-לאומי-דתי של יהודה ושומרון.

בניית הרחובות המרכזיים הסתיימה ב-2015, ומאז הם אוכלסו. אבל המסגד עוד בבנייה, המנזר רק בתכנון והגיעה אפילו הצעה אל קהילת שומרונים שמתגוררת בשכונה מבודדת ליד שכם שיקימו בית כנסת בעיר. אך בפועל, אין בעיר אף בית תפילה פעיל.

פרויקט הדגל של רוואבי הוא אמפיתאטרון ענק ומפואר, בשולי העיר, ובו 12 אלף מקומות ישיבה. האמפיתיאטרון מעוצב, כמובן, בסגנון יווני שהפך מתוקף ההיסטוריה לקוסמופוליטי. במעלה הטריבונות, תלויות תמונות ענק של דמויות אייקוניות מעולם הבידור בכל הזמנים. מרלין מונרו ואלוויס פרסלי מתנוססים לצד תמונות של כוכבים אמריקאים נוספים.

דיוקנאות של מרלין מונרו ואלביס פרסלי. האמפיתיאטרון ברוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

העיר הזו אמורה להביא נורמליזציה לתוך החברה הפלסטינית, ונורמליזציה בשפת הקפיטליזם היא לא לאומיות, אלא אמריקניזציה. ומרוב פלורליזם נוסח אמריקה תושבי רוואבי צפויים להתלבש במיטב האופנה העולמית ולשמוע את להיטי הפופ העולמיים, כמו כולנו.

רוואבי תשכיח וודאי כמה מהסממנים, הלהט ותחושת הקודש שבמורשת הפלסטינית, אך אם זה יקרב את הפלסטינים לעולם ולשפה תרבותית המשותפת גם לישראל, זה אולי תשלום מחיר סביר. הרי כל המדינות המערביות שילמו אותו, והוא היה אחד הגורמים לכך שמאז מלחמת העולם השנייה הן לא נלחמו זו בזו.

מעבר ללאומיות, לתרבות, לדת ולמסורת רוואבי חורגת ונבדלת מהחברה הפלסטינית בדבר עיקרי ומכריע – מבחינה מעמדית.

מחיר דירה ממוצע בעיר עומד על 120 אלף דולר. מחיר נמוך מאוד בהשוואה לישראל, אבל בלתי נתפס בחברה הפלסטינית. יוקר המחייה בעיר גם הוא גבוה במיוחד – בתי ספר פרטיים, חנויות ומקומות בילוי יוקרתיים, היעדר תחבורה ציבורית המחייב רכב פרטי, מיסים וכו'.

רוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

ענפי התעסוקה בעיר הם מפעלי הייטק בודדים, בבעלות ישראלית, מסחר, עסקים ומקצועות חופשיים. מעבר לכך, החיים בעיר מחייבים הסתגלות לאורך החיים העירוני, בו כל משפחה גרעינית לעצמה, כמו גם את פיתוחו המואץ של מעמד עירוני, קהילה עירונית, ערכים עירוניים ותרבות עירונית כחברה. מה שקרה במקומות אחרים בעולם בתהליך של עשרות שנים, אמור לקרות ברוואבי ובחברה הפלסטינית ברגע אחד.

מאפיינים אלו מביאים את יוזמי העיר לפנות באופן מובהק לאליטה הבורגנית הפלסטינית בלבד. רוואבי מתאמצת לרכז את המעמד הבינוני-גבוה של החברה הפלסטינית במקום אחד. מעבר לכך שמדובר בתהליך שיוציא את האוכלוסייה החזקה (יחסית) מהכפרים-ערים הקיימים וישאיר אותם עניים ודתיים יותר, מתברר שאין 40 אלף פלסטינים שעונים לקריטריונים הדרושים כדי למלא את רוואבי.

למעשה יש הרבה פחות. נכון לעכשיו רק כ-200 בתים בעיר מאוכלסים, ואכלוס יתר הדירות (הבנויות כבר) מתגלה כמשימה קשה מהצפוי. למעשה, רוואבי היא כיום סוג של עיר רפאים. מרכז הקניות שלה מתעתע במקצת, וניתן לראות בו כמה עשרות בודדות של אנשים.

אך גם אם תצליח למשוך אליה את אלפי הפלסטינים שמהגרים מדי שנה מחוץ לשטחי יו"ש, ותהפוך לביתם של 20 אלף מבכירי האינטלקטואלים, המחקר והאומנות, הצלחתה במישור הפוליטי או המדיני מוטלת בספק.

מה רוואבי צריכה ללמוד מטראמפ והברקזיט

ה"דרמות" הפוליטיות האחרונות בעולם המערבי היו, רובן ככולן, תגובה לנסיגה מהלאומיות ומהכלכלה הלאומית. הפער ההולך וגדל בין אלו שנהנים מפירות הגלובליזציה לאלו שנפגעו ממנה, הביא את האחרונים להיאחז חזק יותר בלאומיות ובשמרנות, בניסיון במטרה להשיב את הדברים שהגנו עליהם בעבר, שזכור להם (לפעמים בצדק) כבטוח יותר.

כך היה כשקולות מעמד העובדים הלבן, שחש שנותר מאחור, נשאו את דונלד טראמפ כל הדרך לבית הלבן. כך קרה באנגליה, שם הצביעו האזרחים על יציאה מהאיחוד האירופי וחזרה לשלטון לאומי בלעדי. כך קורה גם בעליית הפשיזם ביוון, מול האכזבה  מההבטחה שבאיחוד האירופי, ותשלום המחיר האכזרי ששילמה על כך.

רוואבי, ששואפת להביא אליה את ה"טובים ביותר" בחברה הפלסטינית, עשויה לגלות שהפכה לקליפורניה או תל-אביב: מודרנית, עשירה, וחילונית.  כזו שמייצגת את כל מה שניתן לקנא בו או לפחד ממנו, ונתפסת על ידי הכפרים שמסביבה כאוהדת לאויב, וכמשתפת פעולה עם אלו הרומסים אותם ואת כבודם הלאומי.

תרבות הצריכה מקצרת את המרחק בין חברות שונות ומשכיחה עימותים. מרכז המבקרים ברוואבי (צילום: ראם שמואלביץ').

תרבות הצריכה מקצרת את המרחק בין חברות שונות ומשכיחה עימותים על עוולות עבר כאלו או אחרות. במקומן, היא מכנסת אותנו תחת הדגל של "כולנו בני אדם שרק רוצים לחיות ולהצליח". אך היא משאירה אחריה נשורת שאנו מעדיפים תמיד שלא לראות.

הנשורת הזו היא מרבית בני האדם, שחייהם לא בהכרח השתפרו, והעתיד שלהם בטוח  הרבה פחות, גם אם יש להם כעת כמה פרסים בדמות מוצרי צריכה משוכללים. אנשים אלו, שנתפסים לפעמים כמתנגדי השלום, מבקשים משהו עמוק ובסיסי מזה – לחיות בכבוד ובביטחון. הם מזכירים לנו שהאינטרס הכלכלי שחיבר שני אנשי עסקים ממדינות אויבות, הגדיל דווקא את מלחמת ההישרדות של העובדים משני צידי הגבול.

רוואבי קמה במלוא תפארתה. ניתן לשער או אולי לקוות, שלמרות הבוץ שהיא שקועה בו, שהיא לא תקרוס. אם אכן תשרוד, יצטרך המעמד הבינוני-עירוני-ליברלי שיצמח בה לבחור בין הובלת החברה הפלסטינית לעתיד פחות מסוכסך, לבין יצירת אי של שקט עבור עצמו בלבד. אם יבחר להנהיג, המשימה הדחופה ביותר תהיה לחזק את קשריו ושייכותו לחברה הפלסטינית.