מוכרים לנו בהיסטוריה מקרים בהם מדינה "משתגעת". ראשי השלטון מובילים הליכים הרסניים של רצח המוני, או פגיעה חמורה באזרחי המדינה ובסביבתה. דוגמאות מובהקות למשטרים כאלה הם גרמניה הנאצית, קמבודיה של פול-פוט, רואנדה בראשית שנות ה-90, וצפון קוריאה בימינו. השינויים העמוקים שעברה טורקיה בשנה האחרונה מעידים, אולי, על החרפה "במצבו הנפשי" של השלטון, והעומד בראשו רג'פ טאיפ ארדואן.
הכיסופים של ציבור תומכיו לימי האימפריה העות'מאנית והרחש הלאומני המתגבר, דוחפים את ארדואן, שנחשב לרפורמטור דמוקרט בתחילת דרכו, ל"שיגעון גדלות" נמהר. נראה כי ארדואן, שעלה לשלטון לפני 14 שנים כהבטחה גדולה לדמוקרטיה ולליברליזם, וביקש לצרף את טורקיה לאיחוד האירופי, שינה את יעדיו. המהלכים שהוביל בשנים האחרונות מסמנים כי במקום להצטרף לאימפריה – הוא מבקש לייסד אימפריה. גם אם הדבר ידרוש ממנו לדרוס ציבורים שלמים בדרך.
אחרי שהכריז על מלחמה בכורדים בקיץ 2015, פתח בקיץ 2016 במערכה גם נגד הגולניסטים, והכמאליסטים. במקביל, פלש צבאו לסוריה ותגבר את כוחותיו בצפון עיראק. לאחרונה, פתח ארדואן חזית נוספת, הפעם מול אירופה.
טורקיה נכנסה למאה ה-21 כמי שמחזיקה בצבא השני בגודלו בברית נאט"ו, כשחקנית ראשית בטרגדיה של המזרח התיכון, כבעלת השפעה מהותית על מדינות מרכז אסיה, כמי שוויתרה על החלום האירופי וכשחקנית מפתח בשוק האנרגיה – התמ"ג הטורקי לנפש צמח ב-30% מאז עלייתו של ארדואן לשלטון. כל אלה מוחזקים כקלפים חזקים בידה, אך יש גם ג'וקר: האפשרות "להציף" את אירופה בפליטים לפי החלטתה, כפי שעשתה בקיץ 2015. מאז ימי האימפריה העות'מנית לא הייתה טורקיה חזקה כל כך, ודווקא בשעה הרת גורל זו, מתחוללים במדינה תהליכים עמוקים והרסניים, והיא עומדת על סף מלחמת אזרחים.
תהליכים אלו, אותם מניע ארדואן עצמו, עשויים לחרוץ את גורלה של הדמוקרטיה העדינה, שנבנית במדינה מתחילת המאה ה-20. בכוחה הרב, ובאלימות המתפרצת בה, עלולה הרפובליקה הטורקית לבצע רצח-עם ואולי אף לגרור את המעצמות למלחמת עולם.
נקודת ציון משמעותית במהפכה הפנימית של ארדואן צפויה להירשם בעוד מספר שבועות. ב-16 באפריל תערוך טורקיה משאל העם בו ידרשו אזרחי המדינה להכריע אם לקבל או לדחות תיקונים לחוקה שיאפשרו לארדואן לשלוט במדינה עד 2029. התיקונים יהפכו את שיטת המשטר ממערכת דו-ראשית – נשיא וראש ממשלה – למערכת נשיאותית טהורה. הנשיא יקבל סמכויות לבחירת הקבינט, לבחירת חברי הפרלמנט שיכהנו מטעם מפלגתו, למינוי שופטים, וזכויות בתחום החקיקה. בדומה לנשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, יזכה ארדואן למעמד של נשיא-על, בעל סמכות שתבטיח לו שליטה מוחלטת במדינה.
בשלושת השבועות שנותרו עד משאל העם המכריע, ננסה להתחקות אחרי התהליך ההיסטורי שעיצב את טורקיה המודרנית ולנסות להבין טוב יותר את ההקשר בו הוא ייערך. החל משורשיה של טורקיה כ"מדינה משוגעת", הנעוצים בדעיכת האימפריה העות'מנית וברצח העמים הנוצרים הילידים שחיו בה; עלייתה ונפילתה של הדמוקרטיה הטורקית –כפי שמשתקפת במי שהודר ממנה: האיגודים המקצועיים, הכורדים, האלווים, והציבור המוסלמי הדתי; ומבט מעמיק על ארדואן עצמו – סולטן פוסט-מודרני.
טל אנגרט, עודד מארק ואלון ליאל סייעו בהכנת סדרת כתבות זו, ועל כך נתונה להם תודתי.
*****
בשביל להבין את החברה הישראלית למשל, ואת מאבקי הכוח בתוכה, חובה להכיר את תולדות העם היהודי, את החורבן הגדול באירופה, את התנועה הציונית ואת גירוש היהודים מארצות האסלאם. בשביל הבנה דומה של החברה הטורקית, חובה להכיר את קורות האימפריה העות'מאנית – מעלייתה ועד נפילתה, שכן שם נעוצים התסמינים המוקדמים לשיגעון.
טורקיה והטורקמנים
הטורקמנים הם קבוצת עמים המונה כ-150 מיליון בני אדם, המפוזרים בכ-23 מדינות. כ-40% מהם טורקים – מוסלמים-סונים, דוברי טורקית, החיים על פי רוב בטורקיה, או שהיגרו ממנה; כ-38% הם אוזבקים, קזחים, טאטרים, טורקמנים, וקירגיזים – מוסלמים-סונים החיים במדינות בריה"מ לשעבר במרכז אסיה, ברוסיה ובאוקראינה; כ-15% הם אזרים – מוסלמים-שיעים, דוברי אזרית החיים באזרבייג'ן ובצפון-מערב איראן; כ-6% מהם אוּיְגוּרִים – מוסלמים-סונים החיים במחוז האוטונומי שינג'יאנג בצפון-מערב סין; היתר מתחלקים לעשרות עמים וקבוצות באסיה, בקווקז ובחצי האי קרים. מרבית בני עמים אלו, דבקים באסלם הסוני, השאר דבקים באסלם השיעי, בנצרות, בבודהיזם ואף ביהדות ("קראי מזרח אירופה").
העמים הטורקמנים רואים עצמם כקשורים זה לזה. שפתם ותרבותם, כמו גם ההיסטוריה שלהם יוצרות קשר שקשה להסביר את מהותו, בדומה לקשר בין יהודים במדינות שונות ובזרמים דתיים שונים. טורקיה, המדינה בעלת האוכלוסייה הטורקמנית הגדולה ביותר, רואה עצמה כמנהיגת עמים אלו. לתפיסה זו חשיבות קריטית לקריאת ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית, אך גם להתבוננות גאו-פוליטית על טורקיה של ימינו.
אבותיהם של העמים הטורקמנים החלו נודדים מאזור הערבה האסייתית מערבה אל עבר הים התיכון, בגלים רבים, ככל הנראה החל מהמאה החמישית. תחילה נדדו כרועי צאן וכסוחרים, ובהמשך ככובשים. הם ייסדו את האימפריה הסלג'וקית שהביסה את השלטון הערבי של הח'ליפות העבאסית במאה ה-11, והשתלטה על האימפריה המוסלמית.
על פני מאות שנים, התבססו הטורקמנים במרכז אסיה ובמערבה, והתחלקו לקבוצות ולעמים שונים תוך שהם התערבבות חלקית באוכלוסיות מקומיות והתאסלמות. מסעות הצלב גדעו את הרצף הטריטוריאלי של האימפריה הסלג'וקית, ואת הרצף ההיסטורי של שלטון הטורקמנים במזרח התיכון לכ-200 שנים. הצלבנים ייסדו במזרח התיכון ממלכות נוצריות – דוגמת קיליקייה הארמנית וממלכת ירושלים הקדושה – אלא שמאתיים שנים מאוחר יותר, נפלו ממלכות אלה כשג'ינגס ח'אן המונגולי כבש, במהירות אדירה, את האימפריה הסלג'וקית ואת ביזנטיון. אך ח'אן לא הצליח ליצור מערכת שלטונית יציבה, ובניגוד למה שלימד אותנו הפופ הישראלי – האימפריה שלו נפלה דווקא מהר. כמעט באותה המהירות בה עלתה.
עם נפילת האימפריה של ג'ינג'ס חאן נוצר אינטרגנום- תקופת ביניים חסרת שלטון אימפריאלי. האמירים הטורקמנים, שכונו בשפתם בֶּיי, התבססו בממלכות קטנות שנקראו "בֶּייליקִים". אחד האמירים, עות'מאן, הצליח להשתלט על הבֶּייליקִים השכנים וייסד את האימפריה העות'מאנית, הקרויה על שמו. למעשה, ירש עות'מאן את האימפריה הסלג'וקית שהובסה על ידי הצלבנים ואחר כך על ידי ג'ינגס חאן.
עלייתה של אימפריה
ביזנטיון החלשה, עיר בעלת מיקום אסטרטגי בפתח מצרי הבוספורוס המחברים בין אסיה לאירופה, נכבשה במהרה על ידי האימפריה העולה, ואיתה גם השליטה על המְצרים, בה מחזיקים הטורקים עד היום.
שושלת של עשרה סולטנים הרחיבה את שטחה של האימפריה, עד שתחת הסולטן סולימאן המפואר – שבין היתר בנה את חומות ירושלים – הגיע צבא האימפריה לשערי וינה שבמרכז אירופה, זאת בזמן שהיא שולטת במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מקיפה את הים השחור ואת מרבית הים התיכון, מחזיקה את מיצרי עדן ובעלת גישה למפרץ הפרסי\ערבי ולים הכספי.
בימיה הראשונים של האימפריה, טען עות'מאן הראשון לכתר "הח'ליף", יורשו הלגיטימי של מוחמד, ומי שעומד בראש האסלאם. אך למרות כוחה הרב של האימפריה, מרבית המוסלמים לא קיבלו טענה זו. לא רק שלא היה נצר לשבט קֻורייש, אליו השתייך מוחמד וממנו מגיעים הח'ליפים, אלא שעות'מאן אינו ערבי. דורות מספר מאוחר יותר, בזכות החרב, כבר לא ניתן היה להתווכח על זהותו של הח'ליף. הסולטאנים שעמדו בראש האימפריה מהמאה ה-16 ואילך היו, הלכה למעשה, ח'ליפים, והם שלטו באימפריה מבחינה דתית, כלכלית, פוליטית וצבאית, בשלטון יחיד נוקשה.
מעמדו השלטוני של הסולטן, בסוף ימי הביניים, היה שונה ממקביליו האירופאים. באימפריה העות'מאנית לא היה כל סוג של בית נבחרים, כך שבשונה מהעולם הנוצרי, השלטון הדתי והפוליטי נותרו מאוחדים. באימפריה גם לא היו גילדות מקצועיות או בריתות של איכרים, רק מערכת הירארכית-פטריארכלית של שליטים ונשלטים.
אזרח האימפריה נחשב כל מי שדבק בפלג הסוני של האסלאם. פלגים אחרים נחשבו ככופרים ונרדפו. על כן הדרוזים, האלווים (Alevis), העלאווים (Alawites) והשיעים התבצרו בהרים בפריפריה של האימפריה. נוצרים ויהודים זכו למעמד שנקרא "מילת", ומוכר באסלם בשם "ד'ימי". על פי חוקי האסלאם, הם שילמו מס מיוחד, ויתרו על הזכות להגן על עצמם וזכו לחסות הסולטן ולחופש דת. על מי שנחשבו לעובדי אלילים נגזר להתאסלם או למות. היזידים, למשל, נטבחו בשבעים פוגרומים. הדארפורים, ושבטים פריפריאליים אחרים בשולי האימפריה, התאסלמו. החלוקה הדתית בשטחי האימפריה הייתה, למעשה, חלוקה למעמדות קבועים שלא ניתן לנוע ביניהם. מעמדות אלה עזרו לרסן את כוחם של יהודים ונוצרים שהיו סוחרים, ולמנוע את צמיחתו של מעמד בורגני כפי שהתרחש באירופה. יש לזכור שחוקי האימפריה לא אסרו על עבדות. גברים ונשים מהדתות הנחותות שימשו פעמים רבות כעבדים ושפחות מין.
ריכוז הכוח המוחלט, על כל תחומי החיים, בידי הסולטאן הקשה על היווצרותו של מעמד ביניים באימפריה וסייע לשלטון לשמור על הסדר ההירארכי.
האימפריה שוקעת
כישלון המצור על וינה ב-1683, והתבוסה לצבאות הפולנים והאוסטרים, הראשונה שנחלה האימפריה, הביאה לחתימת הסכם קרלוביץ ב-1699. במסגרתו ויתרו העות'מאנים על שטחים נרחבים באירופה . שקיעתה של האימפריה החלה.
האימפריות האירופיות – צרפת, בריטניה, רוסיה, ובהמשך גם אוסטרו-הונגריה וגרמניה – הגבירו את מעורבותן בענייניהם הפנימיים של העות'מאנים, ולפרקים תמכו במאבקים לאומיים מקומיים, במטרה לכרסם באימפריה וליצור לעצמם בני ברית בגזרות השונות. האימפריה העות'מאנית, שהייתה תקועה במבנה הפיאודלי של ימי הביניים, לא הצליחה לעבור את הטרנספורמציה שעברה על אירופה. כתוצאה מכך, התקשו העות'מאנים לקחת חלק בתעבורת הסחורות – התוצרת, היבולים והעבדים – בין אירופה, אפריקה, אמריקה ומזרח אסיה. האימפריה התקשתה לעמוד בקצב המסחר הגלובלי שהתפתח באותן שנים, מה שמנע את צמיחתו של המעמד הבורגני. התעשייה הגיעה אליה לאט ומאוחר.
בהיעדר מערכת חינוך, היו מרבית אזרחי האימפריה אנאלפביתים, והיא נעדרה אוניברסיטאות ומכוני מחקר. מה שהציב את העות'מאנים בפיגור מדעי וטכני ביחס לכוחות האירופאים, אפילו ביחס לרוסיה הצארית. סולטאנים שונים ניסו לבצע רפורמות, אך הצלחתם הייתה מזערית. מבנה הכוח בחברה לא השתכלל. המבנה הפיאודלי נשמר כעקרון דתי. מי שתפס את "המקצועות החופשיים" היו בעיקר יהודים ונוצרים, אך הם היו מיעוט קטן.
כל אלה הפכו את האימפריה למיושנת וחלשה. כישלונה בגיוס כוח צבאי מספק שישמור על גבולותיה, הביא לכך שהפסידה כמעט בכל המלחמות במאות ה-18 וה-19. מלחמות בהן ניצבו העות'מאנים מול מרד של קבוצות אתניות בגיבוי אירופאי.
מצפון-מערב, סייע בית הבסבורג האוסטרי למאבקם של הסרבים להשתחרר מהכיבוש העות'מאני, לאחר מכן שחרר את ההונגרים (שזכו למעמד שווה מבית הבסבורג, וכך נוסדה האימפריה האוסטרו-הונגרית). ההבסבורגים המשיכו אל טריטוריות העמים הבולגרים, הרומנים, הבלקנים (היוגוסלביים) והיוונים.
מצפון הובסו העות'מאנים על ידי רוסיה הצארית,שש פעמים, בין השנים 1768 ו-1878. במלחמות אלה, איבדו העות'מאנים את אחיזתם במרבית הבלקן, הקווקז, בחצי האי קרים ובאגן הים השחור.
בראשית המאה ה-19 כבש נפוליאון בונפרטה את צפון אפריקה ואת ארץ ישראל. מאוחר יותר, סייעו הצרפתים והבריטים לעמי צפון אפריקה להתמרד נגד השלטון העות'מאני ולזכות בעצמאות. ב-1830 כבשו הצרפתים את אלג'יריה, מרוקו ותוניסיה, האיטלקים את לוב, והבריטים את כווית, קפריסין וטריטוריות אסטרטגיות נוספות שסייעו לה לנהל את "האימפריה שהשמש לעולם לא שוקעת בה". אט אט, איבדה האימפריה העות'מאנית את כוחה.
רדיפת הארמנים
העם הארמני הוא אחד העמים העתיקים בעולם. לאורך אלפי שנים חיו הארמנים באסיה הקטנה וברמת ארמניה. בשנת 301 לספירה, התנצר העם הארמני והיה לבּנה הבכור של הנצרות. מאז מחזיקים הארמנים בכנסייה אורתודוקסית ייחודית משלהם. במאה החמישית הומצא הכתב הארמני, שלא דומה לאף כתב אחר. מרבית הארמנים בעולם, חיו כמיעוט אתני ודתי באימפריה העות'מאנית מהמאה ה-14 ועד המאה ה-20.
באוגוסט 1894 פרצה מחאה ארמנית באזור העיירה סאסון. הארמנים מחו כנגד התנכלויות של הטורקים ונגד העלאת "מס הגולגולת" שנדרשו לשלם. העות'מאנים הגיבו למחאה באכזריות רבה, ורבים מבני העם הארמני נטבחו.
בעקבות לחץ בריטי וצרפתי הקים הסולטן ועדת חקירה. הוועדה האשימה, בסופו של דבר, את הארמנים ביצירת המהומות וזיכתה את השלטונות העות'מאנים, שהיו אחראים לטבח. בספטמבר 1895 יצאו הארמנים ברחבי אנטוליה (כיום החלק האסייתי של טורקיה) להפגין נגד מסקנות הוועדה. טורקים לאומניים, שחששו מהתעוררות לאומית של הארמנים, פרעו במפגינים. הטבח דווח בכל העיתונים הגדולים בעולם: מוסלמים רוצחים נוצרים במולדתם.
בעקבות לחץ דיפלומטי מאנגליה, רוסיה וצרפת הבטיח הסולטן להנהיג רפורמות לשיפור מעמד הארמנים, אך הרפורמות שהציע לא יושמו ומעשי הטבח והאלימות כלפי הארמנים נמשכו. ב-26 באוגוסט 1896, משהגיעו הארמנים לסף ייאוש, השתלטו פעילי "החזית המהפכנית" (דשנק), ארגון ארמני שיוסד בטביליסי ב-1880, על "הבנק העות'מאני" בקונסטנטינופול והתבצרו בתוכו. הם שלחו לסולטן מכתב מתוך הבנק בו קראו לכנס ועידה בינלאומית שתדון בשאלה הארמנית, ובאם לא יבצע זאת יפוצצו עצמם בתוך הבנק.
הטורקים הגיבו בקיצוניות. הזעם התפרץ שוב נגד אזרחים חפים מפשע. היה זה טבח נורא, שהביא את בריטניה להציע התערבות צבאית לטובת הארמנים באנטוליה, אולם רוסיה וצרפת התנגדו לכך כי חששו מנוכחות בריטית באזור. בסופו של דבר המעצמות לא התערבו. הטבח אמנם נפסק אחרי האיום בהתערבות בריטית, אך מבצעיו לא נשפטו ולא נענשו. לימים, טבח זה נקרא טבח חמידיאן, במהלכו (1894-1896) נרצחו כ-300,000 ארמנים, ואלפי יוונים ואשורים. מאות כפרים ארמנים נמחקו מהמפה, כנסיות ארמניות הוצתו, חנויות ארמניות נבזזו. מספר הפצועים, היתומים והאלמנות ממעשי הפוגרום אינו ידוע.
לפוגרומים אלו היו השלכות הרות גורל על הסדר הפנימי של החברה הטורקית פנימה. אחרי מאות שנים בהם הגן הסולטן על הנוצרים באימפריה, תוך שהוא מיישם את תורתו של מוחמד ומגן על "עמי הסֵפֶר", הפך הסולטאן לרוצח המונים. הוא שבר את האחדות בין הדת לשלטון, נכנע לעקרונות הלאומיים, וקטע את הסטטוס-קוו עליו מבוססת שליטתו.
במערכת מדינית בה מבצעים פוגרומים על בסיס אתני, אזרחים בני עדות אחרות מזו של השלטון יפעלו להגנה עצמית. במקרה של האימפריה העות'מאנית מדובר היה במרבית האזרחים, ואלו לא יקבלו עוד את השלטון האימפריאלי עליהם.
האיש החולה על הבוספורוס
באותם ימים כינו האירופאים את האימפריה העות'מאנית "האיש החולה על הבוספורוס". האימפריה איבדה תוך 200 שנה, את מרבית שטחיה. בראשית המאה ה-20 הפסידו הטורקים לבולגריה, סרביה, מונטנגרו ויוון במלחמת הבלקן הראשונה. בעקבות התבוסה, נמלטו כמיליון טורקים שחיו בבלקן לאנטוליה. הפליטים הטורקים הגיעו לערי אנטוליה חולים, רעבים וחסרי כל. כך, למעשה, חדרו המראות הקשים של המלחמה לתוך טורקיה. הטורקים זעמו על השלטון, ועל האזרחים הנוצרים בשטחיהם, שנתפסו כשותפיהם של אותן מעצמות, ולכן גם כבוגדים.
הפחד מאובדן המולדת גאה. באליטה הטורקית החלו להישמע קולות המבקשים להקים מדינת לאום טורקית שתתנהל כמו מדינות אירופה. ביולי 1908 התרחשה באימפריה הפיכה צבאית. את השלטון תפסו הטורקים הצעירים, מפלגה שהוקמה על ידי צעירים טורקים שהתחנכו באירופה ורצו להקים באימפריה שלטון פרלמנטרי.
הארמנים, האשורים ואפילו הישוב היהודי בארץ ישראל שמחו תחילה על מהפכת הטורקים הצעירים, שהעניקה להם שוויון זכויות, זכות לשרת בצבא, זכות לשאת נשק וזכות להיבחר לפרלמנט, אך אחרי תפיסת השלטון התרחש שינוי פנימי בתוך המפלגה. הפלג הלאומני-קיצוני במפלגה, "ועידת האחדות והקדמה", השתלט על הנהגתה.
במרץ 1909 בעת מאבק שפרץ בין הטורקים הצעירים לסולטאן, שהכריז על עצמו כח'ליף, בניסיון לתפוס מחדש את השלטון באמצעות הפיכה דתית, החלו תומכי הסולטאן לטבוח בארמנים ובאשורים בעיר אדנה. בטבח נרצחו כ-20,000- 30,000 ארמנים וכ-2,000 אשורים. לימים, טבח זה נקרא טבח אדנה. תומכי הסולטאן שברו טרקטורים ומכונות של הארמנים, שנתפסו בעיניהם כמייצגי הקדמה. הארמנים לא היו הקרבנות היחידים של אותם פרעות, אלא כל מי שתמך בקדמה, בדמוקרטיזציה, ובפיתוח של האימפריה הגוססת.
הבעיה הטורקית
ללאומנים הטורקים הייתה בעיה: הם רצו לבסס את השלטון הטורקי באנטוליה, חלקם אף שאפו לייסד מדינה טורקית, אלא שהתבוננות במפת אנטוליה בראשית המאה ה-20, מראה את המחיר הגדול שהיו נאלצים לשלם על מנת לממש שאיפות אלו.
הטורקים התרכזו ברמת אנטוליה, המוקפת בהרים משלושה צדדים: מצפון הרי הפונטוס והים השחור – אזור שהיה מיושב ביוונים, צ'רקסים, לאזים וארמנים; מדרום הרי הטאורוס והים התיכון – אזור שהיה מיושב ביוונים וארמנים; וממזרח הרי מזרח-טורקיה המיושבים בכורדים ורמת ארמניה המיושבת בארמנים. ערי החוף אוכלסו, בעיקר, על ידי יוונים וארמנים, ובהרים היה רוב של כורדים וארמנים. באזור הבוספורוס, ובחצי האי גליפולי, היה רוב יווני ובולגרי. גם בפנים היבשת, מרבית תושבי הערים והעיירות היו יוונים וארמנים, רוב שבלט עוד יותר במרכזי הערים הגדולות: איסטנבול (המוכרת גם בשמה הנוצרי קונסטנטינופול), איזמיר (סמירנה), טורבזון (טרפזוס), סמסון (אמיסוס), אנטליה (אטליאה), דיארבקיר (אמיד), בורסה (פרוסה) ואנקרה (אנגורה).
ב-1911 התכנסה "ועידת האחדות והקדמה", שהונהגה על ידי צאצאים של פליטים שחוו על בשרם את תבוסת האימפריה בקווקז ובבלקן, והכריזה על מטרתה לחולל תהליך "עות'מאניזציה". למעשה, מדובר היה בתהליך "טורקיפיקציה" ו"אסלאמיזציה", של האימפריה. המשמעות הישירה הייתה תחילתו של עידן אפל, בו בוצע טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה, בהם גם האשורים, הארמנים והיוונים.
התבוסה במלחמת הבלקן השנייה ב-1912, הראשונה תחת שלטון הטורקים הצעירים, בה איבדה האימפריה כמעט את כל אחיזתה באירופה, הובילה את הטורקים להבין כי אחרי קריסת האימפריה, אנטוליה תהיה המקלט האחרון עבורם.
כדי "לטהר" את אנטוליה, שהייתה מיושבת גם על ידי עמים שאינם טורקים, ממי שעלול "לבגוד" בהם, היה צורך להסתיר מעשים אלו ממדינות שהיו עלולות להתערב במהלך, ואין הסוואה טובה יותר לרצח-עם ממלחמה רחבת היקף.
ואכן, את מלחמת העולם הראשונה ניצלו הטורקים על מנת להשמיד את המיעוטים הנוצריים בשטחם.
הטורקים, שבחרו בברית עם גרמניה ואוסטרו-הונגריה, נאלצו להילחם על הבית. ממזרח, קרב סריקמיש – מערכה ארוכה במורדות הקווקז, בה הפסידו העות'מאנים לרוסים, וספגו אבדות כבדות על אדמת טורקיה. ארמנים רבים, שחששו מגורלם תחת האימפריה, עזרו לרוסים בקרב. העובדה שהמערכה התנהלה באזור מיושב בארמנים, העניק להם יתרון. מנגד, כרבע מיליון ארמנים התגייסו לצבא האימפריה ושרתו אותה נאמנה עד שנכלאו במחנות מוות.
גם במערב הונח צווארה של טורקיה הגרדום. במערכת גליפולי המפורסמת, שהחלה במרץ 1915, איימו הבריטים וחיילי אנז"ק (אוסטרליה, ניו-זילנד וקנדה) לכבוש את איסטנבול. אחרי שנה וחצי של מלחמת חפירות אכזרית, בה נהרגו מאות אלפי טורקים, ובפיקודו של גיבור המלחמה מוסטפה כמאל, הצליחו הטורקים להדוף את צבאות בית המלוכה הבריטי מחצי האי גליפולי. הקרב על הבית, כנגד אויב נוצרי, ממזרח וממערב, הכריע גם את גורלם של הנוצרים בטורקיה.
השמדת הארמנים החלה באזור אגם ואן, אזור המיושב בארמנים וקרוב לגבול הרוסי. באזור זה החלה להתאמן "היחידה המיוחדת" שהוקמה על ידי שר הפנים העות'מאני, טאלאט פשה. יחידה זו, שהוקמה במטרה "לטהר את הארץ מבוגדים", ביצעה מעשי טבח בארמנים עוד בטרם פרצה המלחמה עם הרוסים.
הטורקים רצחו במהלך מלחמת העולם הראשונה, ובשנים שאחריה, כמיליון וחצי ארמנים, כחצי מיליון אשורים, וכחצי מיליון יוונים, בכל רחבי אסיה הקטנה. למרות החורבן הגדול שעברו, ניתן עדיין למצוא בערים רבות בטורקיה, עדויות לאוכלוסייה הנוצרית שהוכחדה. מסגדים בנויים באבנים עליהן מסותתים צלבים, כנסיות מפוארות שמגדל הפעמון שלהן הוחלף במינַרֶט, שמות שטרם הוחלפו. לאחרונה חושפים אזרחים טורקיים מוסלמים, בזה אחר זה את העבר הארמני של משפחתם. ברבים מהמקרים מדובר על ילדות ארמניות שנלקחו כשפחות או ככלות על ידי גברים טורקים בראשית המאה ה-20, ושמרו בסוד את זהותן המקורית.
באנטב ובואן, שתי ערים בהן נותר רוב כורדי אחרי השמדת הארמנים, מתחוללת היום מלחמה בין הכורדים לשלטון הטורקי. האויב התחלף, אך המלחמה נמשכת. הלאומנות הקנאית, שנאת הזרים, והאהדה הרבה לה זוכה ארדואן, נובעים בין היתר מהכחשת פשעי העבר. הם כרוכים בהיסטוריה המדממת של הרפובליקה הטורקית, ומתהדקים ככל שגוברים הגעגועים לימים בהם שלטו "מנהיגי הטורקמנים" במזרח התיכון, וככל שמתחזקת השאיפה לשוב ולשלוט בו.
לכתבה הבאה בסדרה: עם הפנים אל האחר