בשונה מרעידות אדמה, הרי געש או מפלצות שמגיחות מהים, אסון כלכלי הוא אירוע שקשה לצלם. יש כמה דימויים מוכרים: ברוקרים אוחזים בראשם אל מול מסכים אדומים, ברוקרים יוצאים מבניין משרדים עם קרטון ובו הציוד שלהם, ומעל הכול – צילומי ארכיון של דיווחים נסערים בכלי תקשורת בשפות שונות. ועדיין, אירוע כמו נפילה פתאומית של ניירות ערך מגובי משכנתאות שמתפשטת לכדי משבר אשראי עולמי, המוביל לפשיטות רגל, מיתון ואבטלה, קשה מאד לצלם.

איך יזכור העולם המערבי את המשבר? לא פחות משהשאלה הזאת תוכרע בספרי ההיסטוריה, היא נקבעת כבר עכשיו על מסכי הקולנוע. על האופן בו התמודדה תעשיית הקולנוע, מספרת הסיפורים המרכזית של החברה המערבית על עצמה, עם פירוש והסרטת המשבר, כתבו ועוד יכתבו מחקרים ומאמרים רבים. בינתיים אספו 8 דוגמאות לסרטים שניסו להתמודד עם האתגר. חלקם מתעסקים ישירות במשבר, אחרים ברמיזה. חלקם מציבים את המצלמה בוושינגטון ואחרים במישיגן. כולם ביקורתיים, אבל מושא הביקורת משתנה. אף אחד מהם לא נותן את התמונה המלאה, אבל כולם מבטאים אופנים שונים בהן האומה הגדולה והחזקה בעולם מספרת לעצמה איך הרעיונות המרכזיים שהובילו אותה הפסיקו יום בהיר אחד לעבוד.

1. גדולים מכדי ליפול (2011) – מבט למסדרונות הכוח

הסרט העלילתי שלוקח על עצמו את האתגר של להסריט את סיפור המעשה בצורה המדוקדקת והיסודית ביותר מתרכז בדמות שבעבור הישראלים נחקקה פחות בהקשר למשבר הכלכלי: שר האוצר האמריקני, הנרי פולסון. הסרט שמתחיל חודשים לפני המשבר, על רקע נפילת קרנות הגידור של בנק ההשקעות בר סטרנסט, מכניס אותנו היישר לעולמם של ראשי בנקי ההשקעות הגדולים והעשירים ביותר, והקשר הסבוך והבעייתי שלהם עם הממשל האמריקני.

לצד דמותו של פולסן, מחייה הסרט את כל השחקנים המרכזיים בדרמת המימון – ראשי כל בנקי ההשקעות הגדולים ויו"ר הפדרל ריזרב בן ברננקי. למרות שהסרט מורכב כולו מדיאלוגים בין אותן דמויות, כשבמרכזם שאלות כמו עד כמה צריך הממשל האמריקני להתערב, מי יקנה את מי ומה עומק המשבר, מצליח הסרט לייצר שיאים דרמטיים – הרבה באמצעות דמויות כמו ריצ'רד פולד, יו"ר ומנכ"ל ליהמן בראדרס שבעיוורונו הבולט לעין משך את השוק כולו למשבר, ובאמצעות סצנות מתוזמנות היטב של גילוי גודל המשבר והדיונים על תכנית הסיוע.

הממד הבולט בחסרונו בסרט הוא הביקורת: השיח האליטיסטי שמנהלים בכירי המערכת הפיננסית והפוליטית בינם לבן עצמם על גורל העולם נותר ללא כל דופי מוסרי. גם הנרי פולסון, בוגר גולדמן זקס שחצה את הקווים עם הרבה מאד כסף בכיסים, מוצג כגיבור אמריקני קלסי, שקיבל החלטות קשות כשהיה צריך. חבילת החילוץ האדירה (700 מיליארד דולר) שניתנה לבנקים נותרת רק כהחלטה קשה ולא פופולרית שצריך לקבל. הקפיטליזם ניצל.

בשורה התחתונה: תיאור מרתק, אמין אך נטול ביקורת של האופן בו האליטה הכלכלית מדברת עם עצמה.

2. התמוטטות (2011) – מהצד השני של חלון הזכוכית

אנליסט שמפוטר מעבודתו מעביר לקולגה מידע שהוא עבד עליו, החושף שהשוק הפיננסי כולו עומד על פי תהום. את הגרפים עליהם הוא מסתכל לא תבינו, וגם לא את הדינמיקות הכלכליות המפותלות שמאחוריהם, אבל זה לא משנה: הסרט התמוטטות הוא מותחן כלכלי פשוט ומדויק, המתאר בצורה מדהימה את הפסיכולוגיה והמניעים של האנשים מהצד השני של בנייני המראה הענקיים, ובעקיפין, גם את המבנה הנפשי בצד שלנו.

הסרט שמתפרש כולו על פני פחות מ-24 שעות מדגיש יותר מכל את הפער בין הסובייקטים של ההון, סוחרי הכסף והמשקיעים, לבין האובייקטים, אנחנו. ביטוי ויזואלי לכך הוא אנשי הניקיון, שמסתובבים מסביב לדרמה ההיסטורית שללא ספק תפגע בהם ועושים את עבודתם באדישות. ביטוי מילולי הוא בדיאלוגים בין אנשי הכסף שמסתכלים על האזרחים הפשוטים מבעד לחלון, ומעירים בינם לבין עצמם שהם אינם יודעים מה הולך לפגוע בהם. כך, למרות שהסרט אינו נצמד לשום סיפור ספציפי, הוא מצליח לומר לנו משהו על העולם שאנחנו חיים בו בצורה מעמיקה יותר מסרטים אחרים.

באחד מרגעי השיא של הסרט, הבוס הגדול שמגיע למשרדי החברה במסוק באמצע הלילה לשמוע על המשבר פונה לאנליסט הצעיר ומבקש ממנו "תסביר לי את זה כמו לילד קטן, או כמו לגולדן ריטריבר. זה לא המוח שלי שהביא אותי לתפקיד הזה". אז מה כן הביא אותו לתפקיד הזה? ברגעים כמו זה אנחנו מבינים שמאחורי המיסוך הכלכלי מסתתר תמיד סיפור פשוט: החזקים מנצחים, החלשים מפסידים. מערכת המניעים שולחת למעלה את אלה שמוכנים ללכת הכי רחוק, הכי חזק והכי רע.

בשורה התחתונה: הדמויות האנושיות והיעדר ההטפה הופכים את הסרט לכתב האישום העמוק ביותר נגד התרבות של שווקי ההון.

3. מכונת הכסף (2015) – מוכנים לעשות הכול כדי שתבינו מה זה אג"ח מגובה משכנתאות 

על הסרט מכונת הכסף אין צורך להסביר יותר מידי, הוא עושה את זה בהרחבה בעצמו. בקצרה, מדובר בסיפור המשבר מנקודת מבטם של המרוויחים הבודדים ממנו – אותם מנהלי כספים וברוקרים שהימרו נגד השוק וזכו בתשואות אדירות. אך לצד הסיפור הדרמטי לוקח על עצמו הסרט תפקיד חינוכי מובהק: הסבר מובן לכל אזרחי ארה"ב מה בדיוק התרחש בכלכלה שלהם באותם ימים הרי גורל.  לשם כך הסרט אינו בוחל באמצעים, מהסברים על איגו"ח על שולחן בלק ג'ק ועד שחקנית שמסבירה על משכנתאות סאב פריים כשהיא שותה שמפניה באמבטיה.

אפשר לבקר את התוצאה התזזיתית, כמו גם הנחות מוסריות המגולמות בסרט (לדוגמה – האדרת קבוצה קטנה שהתעשרה בענק ממשבר כלכלי שדחף המונים לעוני), אבל הוא בהחלט מצליח להפוך את המשבר הכלכלי לקל לעיכול כמעט לכולם, מבלי לוותר על הליבה הכלכלית הכבדה.

הסצינות המוצלחות ביותר בסרט הן אלה בהן מתרחקת המצלמה מהמסכים וחדרי המשא ומתן אל הציבור שנמצא בצד השני של הגרף – חשפנית שלקחה 5 משכנתאות ומיחזרה חובות, מתווכי דירות שמוכרים דירות לקראת פינוי, כנס המוני בלאס וגאס של מחזיקי חבילות אג"ח הרות אסון והאנשים שלא עומדים בהחזרי המשכנתאות שלהם. עוד מצטיין הסרט בביקורת חדה על המחדל של סוכנויות דירוג האשראי, אשמות מרכזיות במשבר שלא תמיד זוכות לביקורת הראויה להן.

בשורה התחתונה: יש סרטים טובים, יש סרטים רעים ויש סרטים שעובדים. הסרט הזה עובד.

4. המעגל הפנימי \ אינסייד ג'וב (2011) – כתב האישום האולטימטיבי

היצירה התיעודית הנרחבת ביותר של המשבר הכלכלי מביאה לנו את הסיפור המלא, כולל כל אדם חשוב שהסכים להתראיין (ושקופית מתריסה לכל אחד שסירב), הכרונולוגיה המלאה של הדינמיקה של היווצרות המשבר, וכל המספרים, הגרפים המושגים והנתונים. בקיצור, הסיפור כולו. אך מרכזו של הסרט איננו דווקא תיעוד המשבר, אלא בהכנת מדוקדקת של כתב אישום נגד קבוצה גדולה של אנשים, חלקם מרואיינים בסרט עצמו (כולל סצינת סגירת חשבונות קטנה לקראת הסוף).

הנרטיב בסרט, כפי שמתבטא בשמו הוא ברור וחד משמעי: בכירי וול סטריט הם ארגון פשע שפועל בחסות ובשיתוף פעולה עם הממשל האמריקני. מעשיהם נעים על הרצף שבין הפלילי המובהק ללא מוסרי אך חוקי, תוך הכשרה בדיעבד של חלק מהעבירות. הם מרוויחים הרים של כסף, ומוציאים אותו פעמים רבות על קוקאין ושירותי מין (לחיזוק טענה זו אף מראיינים בסרט מנהלת בית בושת ופסיכולוג, שהלקוחות של שניהם היו ברוקרים). הם עבדו עליכם, הם יודעים שהם עבדו עליכם, הם עבדו עליכם שזה מזיז להם והם יעבדו עליכם שוב.

הבעיה עם הסיפור הזה היא קודם כל, שהוא נכון. באחד הקטעים המטלטלים נראים בכירי גולדמן זאקס (שלא הסכימו להתראיין), בנק ההשקעות המצליח בעולם, מספרים בשימוע בסנאט שהם ידעו שהם מוכרים מניות זבל לאנשים, תוך כדי שהם מהמרים נגדם בעצמם, מבלי לראות בזה בעיה מוסרית. אך בעיה נוספת בסיפור הזה מונעת מהסרט מלהפוך לכתב אישום מקיף יותר כנגד הקפיטליזם הפרוע של וול סטריט והשוק החופשי: אם הבעיה הייתה שהאנשים הם פושעים, אולי אין בעיה בשיטה עצמה.

תיאורית ה"קנוניה" שעולה מהסרט איננה מוטעית, אך היא מחלישה את הביקורת על המנגנונים ומערכות התמריצים בתוכם פעלו אנשים כאלה, מנגנונים משחיתים, שבמידה רבה הפכו אותם למי שהם. כך הביקורת על מנהלי בנקי השקעות שכל סדר יומם אורגן כך שלא יצטרכו לפגוש אנשים "רגילים", נותרת ככתב אישום פרסונלי, וככזה, גם מוגבל ובעל תאריך תפוגה.

בשורה התחתונה: מדוקדק, רציני, אחראי. ולמרות זאת, לא משעמם.

5. קפיטליזם סיפור אהבה (2009) – כששמים את המצלמה על רצפת הייצור

את מייקל מור אפשר לאהוב או לשנוא, אך מכמה הישגים בסרט קפיטליזם סיפור אהבה אי אפשר להתעלם: זה מתחיל בשם – קפיטליזם. בשונה משאר הכותבים והבמאים שמסתפקים במתקפה על רחוב אחד במנהטן, מור מתמודד עם אחת הפרות הקדושות של החברה האמריקנית. הסרט לא מתחיל בוול סטריט אלא בפגיעה בעבודה המאורגנת (עוד מילה שאף אחד מהסרטים האחרים לא מזכיר) ובפירוק אמריקה התעשייתית לטובת אמריקה הספקולנטית. במהלך הסרט הוא אפילו משווה ומעלה כשהוא עושה את הדבר היחידי החמור יותר, ומעיף כמה משפטים סימפטים על סוציאליזם.

אבל למען האמת זה קוריוז קטן לעומת ההישג הגדול באמת של הסרט: מיקום המצלמה לא בבניינים הגבוהים של וושינגטון או וול סטריט, אלא בצד של המפונים, המפוטרים, חסרי הבית – הקרבנות האסון ולא הגורמים לו. מור עצמו, יליד חגורת הפלדה ובן לפועל (איתו הוא כמובן מהלך בסרט במפעלו הנטוש), מייצג תרבות כמעט נכחדת באמריקה –שמאל החברתי של מעמד הפועלים, של הניו דיל ושל האיגודים המקצועיים, שמאל שעם השנים ייצוגו נעלם לטובת השמאל הליברלי והאליטיסטי של השחקנים, האמנים והעשירים.

הסרט מזכיר משהו שיכול להישכח וכשכמעט אינו מצולם: עם כל האמפטיה לסוחרי הכסף המביטים במלנכוליות למצלמה כשהם מפנים את שולחנם לארגז, הדרמה האמתית של המשבר הכלכלי התרחשה בבתים מטים ליפול בפרברים, כשמאות אלפי משפחות נזרקו לרחוב. ולמרות זאת שומר הסרט על מידה של אופטימיות בסיפורים יפים על מאבקי והתארגנויות עובדים, ולרגש עד דמעות כי את מייקל מור אפשר לאהוב או לשנוא, אבל השיטה שלו בוודאי אפקטיבית.

בשורה התחתונה: אי אפשר לדבר על המשבר מבלי לראות שש ניידות משטרה מפנות משפחה מביתה.

6. קומפני מן (2010) – גם לעשירים קשה להיות מובטלים

הסרט קומפני מן מתרכז במפוטרי הצווארון הלבן שנפגעו באופן עקיף מהמשבר: לא הרעים מוול סטריט שגלגלו כספים כמו נרקומנים, אלא סתם שכירים בכירים בחברות גדולות שמצאו עצמם בחוץ ביום שהמוזיקה הפסיקה לנגן.

גיבורי הסרט מגלים בדרך הקשה את שבריריות המעמד הכלכלי והחברתי ממנו הם נהנו. מחברים בקהילת המעמד הגבוה והשבע שנהנו מרמת חיים מעולה וסטטוס מכובד, הם הופכים לעוד מבקשי עבודה שמחזרים על הפתחים כדי למצוא פרנסה בשוק שסובל ממיתון ומעודף מנהלים בכירים, ומבינים שכל הכישורים שהם רכשו שווים משהו רק בחברה שקיים להם ביקוש, ולא כשהשוק מוצף באנשים כמותם.

כחלק מתהליך ההתחנכות מחדש שלו עובר הגיבור המרכזי בסרט בתחנה האולטימטיבית לרכישת מוסר אמריקני – עבודת כפיים. בסוף הצפוי מראש הוא מבין כמובן שכסף זה לא הכול בחיים, אך עדיין כדאי לעשות אותו.

בשורה התחתונה: משל אמריקני חביב ומלא אמפתיה לחלום האמריקני, שלמרות הטלטלה, נשאר עומד.

7-8. 'באש ובמים' (2016), 'הורג אותם ברכות' (2012) – המשבר כרעש רקע

לכאורה, שני הסרטים אלו לא עוסקים במשבר הכלכלי הגדול, אלא שני סרטי פשע המתרחשים בליבה של ארצות הברית. "באש ובמים" הוא מערבון פשע המתרחש בטקסס בו שני אחים יוצאים למסע של מעשי שוד נגד הבנק שהחוב שלהם אליו הביא את המשפחה לפשיטת רגל. אחריהם יוצאים שוטר מזדקן לקראת פרישה ושותפו האינדיאני מקסיקני, במה שנראה כמערבון קלסי בעומק הציביליזציה האמריקנית. הורג אותם ברכות הוא גם סרט פשע אמריקני, בו נקרא המחסל בראד פיט לעשות סדר בפרשת שוד שהסתבכה בניו אורלינס, העיר שהוכתה בהוריקן קתרינה.

בשני הסרטים שותלים הבמאים תזכורות ברורות לרקע הכלכלי עליו מתרחש הסרט: בהורג אותם ברכות בדמות נאומים על המשבר הכלכלי ועל הבחירות בארה"ב שנשמעים ברדיו ובטלוויזיה ללא הרף, ובאש ובמים דרך שלטים של חוות שעוכלו, חברות לרכישת חובות והנוף השבור של מדינה מוכת משבר. הגיבור בשני הסרטים הוא הכסף, והוא הציר המרכזי שמניע את העלילה. כך הופך כל אחד מהם למשל אמריקני קטן, על החיים בחברה מוכת משבר.

למרות ההבדלים הגדולים יש משותף בין שני הסרטים. שניהם קורים בשולי החברה  (עולם הפשע) אך גם בשוליים של המציאות האמריקנית פוסט משבר כלכלי, במקום בו לא מתקבלות ההחלטות אבל הן בהחלט מעצבות את חוקי המשחק בעבור כולם. הקולות מגיעים ממוקדי הכוח מגיעים כרעש רקע ותפאורה, אבל הם קובעים את גורלם של הגיבורים יותר מאשר ההחלטות שהם מקבלים בעצמם.

ובשורה התחתונה: 'באש ובמים' – צפייה חובה. 'הורג אותם ברכות' – רשות.

ועוד כמה, בקטנה:

הזאב מוול סטריט (2013) מבחינה כרונולוגית הסרט אמנם מתרחש לפני המשבר, אבל בביקורת שלו על וול סטריט קשה לטעות, כשהוא משרטט (ומוחק) את הקו הדק בין ברוקר מצליח לבין חולה נפש, בקרנבל ארוך ואינטנסיבי של כסף והדוניזם.

הסדרה מיליארדרים (2016) מעמידה אחד מול השני את הרגולטור והמיליארדר, בקרב אפי לחיים ולמוות. על הדרך היא מעלה כמה שאלות על המניעים של כל אחת מהדמויות, ואולי של יחסי ההון והשלטון בכלל.

וול סטריט 2 – הכסף מדבר (2008) הוא המשך לסרט הקלסי משנות השמונים העוסק בעולמם של הברוקרים והמיליארדרים שיעשו הכל בשביל הכסף הגדול. לא תפסידו שום דבר מלצפות בו, אך גם לא תרוויחו הרבה.