מימדי הזנחת התשתיות במדינה, על ידי ממשלת ישראל, נחשפים בימים האחרונים במגוון דרכים. ב'כלכליסט' נחשף שתכנית כלכלית שמקדם החשב הכללי רוני חזקיהו מראה שתידרש השקעה של 830 מיליארד שקל עד 2030. בכנסת דנו במחדל התחבורה ובעובדה שבעשר השנים הקרובות לפחות אין יכולת לפתור את המצוקה הנובעת מהיעדר בניית מסילות. מציאות זו היא תוצאה ישירה של שני עשורים שהממשלה מכפיפה את התקציב למיטת הסדום של כלל ההוצאה. אבל יש מי שמרוויח מכל הסיפור.
הפיגור העצום בהשקעה הממשלתית מסייע למגזר הפרטי במגוון דרכים. ראשית, הוא מוזיל את ההון לתאגידים המגייסים הלוואות, כאשר פעילות הממשלה בשוק יורדת ו"מפנה" את הכסף בעבור המגזר הפרטי. שנית, לממשלה יש "פטנט" נוסף להשקעות שלא מפירות את כלל ההוצאה, והוא פרויקטים בשיתוף גורמים פרטייים (PPP). בשיטה זו, היזמים מממנים את הפרויקט – כביש, מתקן התפלה או גשר, והמדינה משלמת עליו בתשלומים שנתיים. האשראי ניתן ליזמים הפרטיים בתעריפים גבוהים יותר מאשר הכסף שמגייסת המדינה באגרות חוב ממשלתיות, והציבור משלם את ההפרש, ממנו מרוויחים בעיקר הבנקים. כך למשל נכתב על כנס של בנק הפועלים ביוני 2017 לציון 20 שנות פעילות במימון פרויקטים בתשתיות:
"בענף האנרגיה מימן בנק הפועלים בעשור האחרון 16 פרויקטים, בהם מהמובילים בענף זה – מאגר הגז "תמר", תחנת הכוח "דוראד", "מגלים" – תחנה תרמו-סולארית ייחודית מסוגה בעולם, חוות הרוח הראשונה בארץ "סירין גלבוע", שבעה שדות סולריים גדולים ובינוניים ועוד עשרות שדות קטנים. בימים אלה משלים בנק הפועלים את כניסתו לשני פרויקטים נוספים בתחום האנרגיה: מתקן אגירה שאובה בהיקף של 340 MW בכוכב הירדן שבגליל התחתון, וחוות הרוח הגדולה בישראל, בעמק הבכא שברמת הגולן בהיקף של כ-100 MW. פרויקטים אלה מהווים אבני-דרך במאמץ למודרניזציה וגיוון במבנה משק ייצור החשמל בישראל. בענף התחבורה מימן בנק הפועלים מעל 90% מהכבישים הפרטיים שנסללו, ובכלל זה כביש חוצה ישראל, בו מימן הבנק שלושה קטעים – הקטע המרכזי, קטע מס' 18 והקטע הצפוני (הנמצא כיום בתהליכי הקמה), כביש 431 (מראשון-לציון למודיעין) ו"סיטיפס", הרכבת הקלה בירושלים. בתחום התפלת המים, בנק הפועלים הוביל והשתתף במימון ארבעה מבין 5 מתקני התפלה גדולים – "דרך הים" התפלה, "התפלה חדרה", "שורק התפלה" ו"אשדוד התפלה". בסה"כ מספקים מתקנים אלה כ- 500 מיליון מ"ק מים בשנה, המהווים כ-80% מהכמות השנתית של המים המותפלים בארץ".
גם אם התפארות בנק הפועלים בחלקו במימון אינו מדויק, קשה להתעלם מהמגמה – הפקק התקציבי שמרסן את תקציב המדינה מאיץ את ההפרטה במימון הפרויקטים הלאומיים, ומייצר "כסף קל" לבנקים שיכולים לברור את הפרויקטים, אשר חלקם מגובים בערבויות מדינה. כך גדלה השפעת בעלי ההון השולטים בבנקים על היכולת הפיננסית של חברות הביצוע הפרטיות, המקבלות את כספן קודם כל מהבנקים ורק לאורך השנים יחזירו את הכסף בעזרת תשלומים מהמדינה.
משטר המספרים הקטנים
רוב העיתונאים והפרשנים הכלכליים בישראל התרגלו לסדרי הגודל הקטנים של ממשלת ישראל בעידן החנק התקציבי. תזוזה של מיליארד שקל לכאן או לשם, או גירעון של כמה מיליארדים נחשב לבשורות חמורות, המחייבות דיונים קריטיים באוצר ובממשלה. החלק העיקרי שלא נראה ולא מדווח כמעט אף פעם, והוא הגירעון הגדול ביותר, הוא היעדר ההשקעה הפיזית והחברתית באזרחי ישראל. להקדמת השקעות יש מחיר, אך הוא נמוך לאיך שיעור לעומת האיחור בהשקעות חיוניות בו ישראל נמצאת כיום. מה שאנו מרגישים יום יום בתחבורה, הוא גם מה שצפוי בתעופה וקיים במידות זו אחרת כמעט בכל תחומי התשתיות במדינה, למעט נמלים.
כדי לפתור את הבעיה, על הממשלה לשנות את היקף הפעולה שלה בסדרי גודל. מדובר בידע שגם כלכלנים שמרניים כבר מדברים עליו כבר שנים בכנסים כמו זה של מכון אהרן, לדוגמא. גם העמדות השמרניות ימניות של בנק ישראל נמצאות הרחק שמאלה מהממשלה. מי שלא התעוררו הם הפוליטיקאים והתקשורת, שממשיכים להתייחס לתקציב המדינה כאילו מדובר במשק בית, בהתעלם מכך שמשק בית לא יכול להדפיס כסף, להטיל מסים, או לשנות את החוקים בהם הוא פועל – מה שמדינה יכולה ועושה כל הזמן.
ממשרד האוצר נמסר:
ועדת תשתיות 2030 מצויה בעיצומה של העבודה, אנו מקווים כי בשנת 2019 תוגש תכנית 'תשתיות 2030' לאישורה של הממשלה. לעניין שיטת ביצוע פרויקטים: במסגרת עבודת ועדת תשתיות 2030, לצד נושאים רבים נוספים, תערך בדיקה מקצועית של בחירת שיטת ביצוע לפרויקטים בתחומי התשתיות השונים, ובין היתר למים, אנרגיה ותחבורה. זאת במטרה להתאים באופן מיטבי את שיטת הביצוע לסוג הפרויקט ומאפייניו כך שתאפשר את קידומו על הצד הטוב ביותר תוך כדי ניצול היתרונות היחסיים של הממשלה והסקטור הפרט
