בשנות תהליך אוסלו חוותה ישראל תקופה של פתיחות מסחרית ודיפלומטית עם רבות ממדינות ערב. בימים אלו יש הממהרים לתאר את היחסים הביטחוניים החשאיים עם מדינות המפרץ כפריצת דרך מדינית רבת חשיבות, שתאפשר לישראל להפוך סוף סוף לחלק ממרחב המזרח התיכון הערבי. אמנם, אין להמעיט בחשיבות קשרים אלה, אך חשוב לזכור כי מעבר ובנוסף אליהם קיימת כבר תשתית של קשרים עמוקים ו"אורגניים" יותר שעליה רצוי לישראל לבנות את יחסיה עם מדינות ערב – התשתית התרבותית-זהותית.

מינויו ב-4 בנובמבר 2018 של רנה (רוני) טראבלסי, איש עסקים יהודי מג'רבה, לתפקיד שר התיירות בתוניסיה זכה לתשומת לב בינלאומית רבה ובה בעת עורר מחלוקות בחוגים פוליטיים, תקשורתיים וחברתיים מקומיים. לתוניסיה אין כיום יחסים דיפלומטיים רשמיים עם ישראל, על אף תקדימים ליחסים חיוביים בעבר. קיימים בה גורמים המתנגדים בתוקף לנרמול יחסים עם ישראל ותומכים באופן רשמי בתנועת ה-BDS, שקוראת לסנקציות וחרם על ישראל. לאור הלך רוח זה, מינויו של טראבלסי, יהודי בעל סוכנות נסיעות שבמשך שנים אירח ישראלים בתוניסיה, ושבעצמו ביקר מספר פעמים בישראל ותומך בשלום עם ישראל, לתפקיד רשמי בו הוא יכול לממש את השקפותיו ולהפכן למדיניות, מעורר תמיהה.

אין להמעיט בחשיבות של שותפויות אסטרטגיות, ביטחוניות או כלכליות, בין מדינות, אך במקום לרדוף אחר קשרים רדודים, חשאיים וקצרי-טווח עם שליטים ריכוזיים מהאזור, על ישראל להיות קשובה לסימנים המגיעים – לעתים ישירות ולעתים בין-השורות – דווקא ממדינות מתונות יותר כמו תוניסיה ומרוקו

טראבלסי הוא היהודי היחיד המכהן כיום כשר במדינה ערבית, ובסך הכול היהודי השלישי בתוניסיה שמונה לתפקיד שר מאז קיבלה את עצמאותה ב-1957. מצד אחד, זהו ייצוג די מזערי לקהילה יהודית הנמצאת במקום מאז חורבן בית ראשון. מצד שני, המינוי משמעותי בשל אופיו ותזמונו, והוא טומן בחובו מספר מסרים חשובים, הן לגבי היחס לישראל והן לגבי התפקיד הפוטנציאלי שעשויים למלא יהודי תוניסיה באשר הם בכינון יחסים בין המדינות.

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

מינויו של טראבלסי אינו הדוגמה היחידה לגילוי יחס חיובי ליהודים בתוניסיה. בבחירות לרשויות המקומיות בעיר מונתסיר באפריל 2018 הוצב יהודי ברשימת המועמדים של מפלגת א-נהדה האיסלאמית. בעוד שהוא לא זכה להיכנס למועצה, הצבתו ברשימה נועדה לשדר מסר של פתיחות ומתינות. כמו כן, תוניסיה אינה המדינה הערבית היחידה בה הגיעו יהודים לתפקידים חשובים וזכו ליחס חיובי מצד המשטר והאוכלוסייה המקומית. מרוקו מובילה בתחום זה: בעבר כיהנו בה יהודים כשרים וכאנשי עסקים בכירים, ועד היום משרת בה יהודי בשם אנדרה אזולאי כיועץ של המלך. אזולאי הוא איש מפתח ביחסים בין-דתיים ובין-קהילתיים, בעיקר בתחום התרבות בו יש שיתוף פעולה פורה בין ישראלים (חלקם הגדול יוצאי מרוקו) ומרוקאים יהודים ומוסלמים.

חבר הכנסת עמיר פרץ במרוקו

קהילות יהודיות במדינות ערב, כמו גם יוצאי מדינות אלה החיים בישראל, מהוות גשר טבעי, ונכון לעכשיו עדיין בלתי-ממוצה, בין מדינות אלה לבין ישראל. הדבר נכון במיוחד לגבי תוניסיה ומרוקו, בהן קיימות עדיין קהילות יהודיות פעילות, אך גם לגבי עיראק בה הייתה בעבר קהילה משגשגת ומשפיעה. אין להבין מכך שהקשר היחיד החשוב הוא עם "בכירים פוליטיים/דיפלומטיים" יהודים, שכן שימת דגש-יתר על קשר לישראל עלולה דווקא לחבל במאמצים ולהצר את מרחב הפעולה של בכירים אלה אל מול ישראל. הכוונה היא שקיים קשר היסטורי, תרבותי, בין-אישי ובין-קהילתי בין יהודים במדינות ערב וצפון אפריקה ובין יוצאי מדינות אלה בארץ. בנוסף, קיימים גם קשרים בין ישראל לבין פוליטיקאים ואנשי מסחר שאינם יהודים בתוניסיה, מרוקו ומדינות אחרות, ויש לקשרים אלה פוטנציאל להפוך משמעותיים יותר בהינתן "גיבוי" של קשרים היסטוריים ויהודיים במקום.

אין להמעיט בחשיבות של שותפויות אסטרטגיות, ביטחוניות או כלכליות, בין מדינות, אך במקום לרדוף אחר קשרים רדודים, חשאיים וקצרי-טווח עם שליטים ריכוזיים מהאזור, על ישראל להיות קשובה לסימנים המגיעים – לעתים ישירות ולעתים בין-השורות – דווקא ממדינות מתונות יותר כמו תוניסיה ומרוקו. ניתן לבנות איתן יחסים בעלי אופי שונה – אזרחי ותרבותי יותר, ושמבוססים על קשרים היסטוריים עמוקים ואותנטיים. הגזמה ציבורית ופוליטית בחשיבות מינויו של טראבלסי עלולה דווקא לחבל בפוטנציאל שלו. אבל שימת-לב לאפשרויות האמתיות הטמונות בו – ללא הרבה סיסמאות וכותרות רועשות – עשויה לפתוח דלתות חשובות.


ד"ר עדינה פרידמן היא חוקרת אורחת במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית. היא מלמדת בבית הספר ליישוב סכסוכים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון שבווירג׳יניה. מחקריה מתמקדים במזרח-התיכון וצפון-אפריקה ובנושאי זהות, יחסים בין-קהילתיים, מגדר ופליטים. היא מובילה מנוסה של טיולי עומק וקורסים במרוקו, תוניסיה, ירדן, הגדה המערבית ועזה, וישראל. המאמר מבוסס על מחקר שפרסמה ד"ר פרידמן במכון מיתווים בנושא "תוניסיה בעקבות האביב הערבי ויחסיה עם ישראל".