דבר העובדים בארץ ישראל
menu
יום שישי י"ט באדר ב' תשפ"ד 29.03.24
20.4°תל אביב
  • 21.7°ירושלים
  • 20.4°תל אביב
  • 21.9°חיפה
  • 19.4°אשדוד
  • 18.2°באר שבע
  • 25.0°אילת
  • 21.2°טבריה
  • 19.1°צפת
  • 18.7°לוד
  • IMS הנתונים באדיבות השירות המטאורולוגי הישראלי
histadrut
Created by rgb media Powered by Salamandra
© כל הזכויות שמורות לדבר העובדים בארץ ישראל
נגיף הקורונה

נגיף הקורונה / איך לארגן את הבית כדי לעבור את הבידוד בשלום

להסתכל מחדש על תפקידם של חדרי הבית. (השרטוטים באדיבות סטודיו xs, עיבוד: אידיאה)
להסתכל מחדש על תפקידם של חדרי הבית. (השרטוטים באדיבות סטודיו xs, עיבוד: אידיאה)

רוני אביצור, אדריכלית שמתמחה בתכנון דירות עירוניות קטנות, מציעה להסתכל מחדש על תפקידם של חדרי הבית, מסבירה את יתרונות הצמצום וצופה שהעתיד טמון במרחב הציבורי | ראיון אופטימי למצטופפים בדירה קטנה

גיל פלוטקין
גיל פלוטקין
עורך אתר החדשות ״דבר״
צרו קשר עם המערכת:

רוני אביצור (41) היא בעלת משרד אדריכלים שמתמחה בקומפקטיות. מכאן שמו "סטודיו אקסטרה-סמול". צר עולמי כעולם הנמלה, אני אומר לה בשיחת טלפון, בימים אלו יצא לי 'להיתקע' בדירה בלי מרפסת או חצר. אנחנו בקופסת הגפרורים שלנו שהפכה להיות המרחב היחיד להתייחסות. איך אפשר לארגן את הבית בשביל להעביר את הימים האלה הכי טוב?

״האהבה שלי היא לדירות עירוניות קטנות", אומרת אביצור, "זה הסטודיו שלי, ואלה הלקוחות שלי. אנשים שרוצים לעבור לעיר הם חלק מתנועה, אולי תנועה זו מילה גדולה, הם חלק מעולם חדש שמדבר על לא לקנות הרבה, או לא לצרוך הרבה, ולא לצרוך הרבה מרחב זה החיסכון הכי גדול שיש. האג׳נדה שלי, ושל עופר רוסמן השותף שלי, היא בעצם להגיד שבמקום שלכל אחד יהיו החצר שלו והמרחב הפרטי שלו, בואו נצא לפארק, בואו נגור בקטן ונצרוך את העיר, את האטרקציות. נצא החוצה ונעבוד בחללים משותפים, נכבס בחדר כביסה משותף, יהיה לנו רכב משותף וכך הלאה. זו האג׳נדה."

ואז הגיעה הקורונה.
"נכון, וזה מאוד מבלבל. כי לי, בתור מישהי שגרה ב-90 מ״ר בלי מרפסת, עם שלושה ילדים ובעל, נעלם עכשיו כל היתרון הזה של לגור בעיר. אין יותר לצאת לפארק עם הילדים. ובגלל זה הדבר הראשון שעשיתי היה לברר לאיזה מההורים אני הולכת, שהם גרים בכפר, בכוכב יאיר".

אופס, הלכה האג'נדה.
"כן, האירוע הזה כאילו מנוגד לאג׳נדה שלי, ובהתחלה הייתי בשוק שאני ככה ישר מחפשת לברוח, אבל אחר כך חשבתי שאין מה לעשות, יש חירום ויש ימים כתיקונם. ובימים כתיקונם תמיד אעדיף את החיים בעיר, מאינסוף סיבות. אבל ברגע כזה, שהמרחב הפרטי הפך לקופסת גפרורים, והוא כבר לא מורכב מעגלים מעגלים, יכולה להיות תחושה שהכול סוגר עליך. אז נכון, יש כרגע יתרונות למקומות שיש בהם שטח פרטי, לילדים וכד׳, אבל אנחנו נמצאים במצב קיצון מטורף, שגורם לנו להבין את מה שיש לנו ביומיום, וכרגע אין לנו."

רוני אביצור ועופר רוסמן, בעלי סטודיו xs. התמונה באדיבות המצולמים
רוני אביצור ועופר רוסמן, בעלי סטודיו xs. התמונה באדיבות המצולמים

לעשות משמרות בחדר ההורים

אז מה בכל זאת יכול לעשות כרגע מי שחי בדירה קטנה בעיר?
"
דרך אגב, בסוף לא עברתי להורים שלי, כי הבנתי שהכי טוב זה להיות עם המשפחה הגרעינית שלך. אבל חשוב מאוד ליצור את המקומות הקטנים האישיים של כל אחד".

איך עושים את זה?
"אצלי, למשל, יש חדר אחד לשלושת הילדים, אז חשוב מאוד לתת להם זמנים שהם יכולים להיות בו לבד. גם לנו המבוגרים חשוב במיוחד, שיהיה רגע לבד באיזשהו מקום בבית, גם אם הוא לא המקום הפרטי שלנו באופן יומיומי."

ואיך עושים את זה?
"
אני, למשל, העברתי את המשרד לחדר השינה בשביל שאוכל לסגור אותו בדלת. היה לי חשוב ליצור מרחב שבו אני יכולה לעבוד בשקט, אז חיברתי את המשרד עם חדר אחר, שבעצם לא פעיל ברוב שעות היום.

"אחד הדברים שחשוב להבין זה איזה פונקציות בבית יכולות לחפוף אחת את השנייה. חדר ההורים הוא דוגמה מטורפת. תחשוב על חדר ההורים אצלך בבית. עכשיו, כשכולם נמצאים בבית, הוא יושב ומחכה בלי אף אחד בתוכו במשך כל שעות היום, עד לרגע שהולכים לישון. אז החדר הזה יכול להפוך להיות עוד חדר".

איך הוא יהפוך לעוד חדר?
"הכי פשוט, נגיד, אם המיטה היתה מיטה מתקפלת, אז עכשיו היה נוצר לך עוד חדר שמישהו יכול לשחק בו לבד, או שהיית יכול לעבוד בו בשקט. זו החשיבה הכי קטנה, אבל זה קורה כמעט בכל חלל בבית. בעלי עובד תמיד מהבית, לא רק בשעות חירום, ובשעות שהוא עובד בבית הילדים נמצאים בגן ובבית הספר ואני בעבודה, והוא עדיין מצטופף בחדר קטן בקצה הבית בזמן שבבית אין אף אחד".

אבל ככה מתכננים דירות.
"אנחנו רואים את הכול בתכנית, זאת אומרת, 'פה עובדים, פה לומדים', אבל הדברים צריכים להיראות קצת אחרת. צריך לחשוב שבשעה מסוימת ישחקו פה, ובשעה אחרת יעבדו פה. ברוב הדירות, למשל, חדר ההורים מחובר לחדר רחצה ושירותים. אז אני יכולה ליצור לעצמי ממש סביבת עבודה שאני לא צריכה לצאת ממנה. אתה בטח מכיר את זה שילדים, ברגע שהם רואים אותך, אתה לא יכול לחזור באמת לחדר עבודה. אז חדר ההורים הוא חדר מושלם לסביבת עבודה שקטה לכמה שעות טובות. ועושים עליו משמרות."

מה עשית עכשיו אצלך בבית?
"הפעולה הפשוטה שעשיתי היתה לסובב את שולחן האוכל במטבח. הצמדתי אותו לקיר בשביל ליצור יותר מרחב תנועה, שזה גם חשוב, בעיקר אם יש ילדים בבית, כי עכשיו אנחנו רוצים לאפשר להם מה שבדרך כלל אנחנו לא מרשים – לרוץ כמו משוגעים, ופעם בכמה זמן צריך לתת להם את זה. אז יצרתי מקום שהם יכולים לרוץ בו, בלי להיתקל בשום דבר."

יתרונות ההצטמצמות

את עדיין משוכנעת שבימים שאחרי הקורונה, המגמה החברתית תהיה הצטמצמות?
"נכון שכרגע אנחנו מרגישים את זה בצורה לא טובה, אבל להצטמצמות יש גם הרבה יתרונות. כרגע אנחנו אולי רק מקווים שתהיה לנו וילה עם שלוש קומות ובריכה בחוץ, בשביל שיהיה לנו יותר נוח, אבל זה לא הכיוון של העולם."

הצטמצמות היא רק כורח, או שיש לה באמת יתרונות?
"יש יתרונות. ההורים שלי, למשל, גרים בכוכב יאיר, שנקרא 'יישוב קהילתי', ואני צוחקת כי זה נשמע לי כמו הגדרה עם היפוך בתוכה. יישוב וקהילתי הם לא שני דברים שעובדים ביחד."

למה?
"כי אם יש לך בבית את המרחב הפרטי שלך, ויש לך בארבע האמות שלך את כל הנוחות, כמו זו שעכשיו אנחנו רוצים, אין לך שום סיבה לצאת מהבית. אין לך שום סיבה לצרוך חברה, אין לך שום סיבה להכיר אנשים. כשאתה הולך ברגל בעיר דברים קורים באופן מהיר. ביישוב קהילתי משעמם לך ללכת ברחוב, אז אתה לא הולך ברחוב, אז לא תכיר אנשים באופן רנדומלי. אני, לדוגמה, רצה בפארק, ויש לי חברים רק מזה שאני פוגשת אותם יומיום. אין לי מכונת ריצה בבית.

"ברגע שאני מצטמצמת, העולם מצטמצם, ואז נוצרים קשרים, וזה מה שמייצר בסוף קהילה. אם יש לי בית אינסופי, אין לי סיבה לעבוד בחלל קהילתי; אם אני מכבסת בחדר הכביסה שלי, אין לי סיבה ללכת לחדר כביסה, להכיר את בעלי לעתיד, כמו בסרטים בניו יורק. ברגע שאנחנו חיים בחלל מצומצם, אנחנו צורכים את המרחב הרבה יותר. הבעיה מתחילה שמבטלים לנו את המרחב, כמו עכשיו."

אבל גם בימים כתיקונם אנשים רוצים להזמין את החברים של הילדים הביתה. בבית כמו שאת מציעה אין לזה מקום.
"בימים כתיקונם ההתנהגות העירונית מאוד שונה מההתנהגות הכוכב-יאירניקית. אם אזמין ילדים הביתה, אזמין רק חבר לכל ילד. אם ארצה להזמין יותר, זה יהיה בפארק, זה יהיה מפגש במקום ציבורי, ולא יהיה בבית שלי בקבוצה גדולה של אנשים. ובעתיד, אם נלך לכיוון שאליו העולם הולך, אז בבניין או בקבוצת בניינים יהיו מרחבים שישמשו קהילה. אתה תוכל להגיד, בדיגיטל, 'אני לוקח את החלל הזה עכשיו'. אלה דברים שכבר קיימים, אבל עוד לא משרתים אותנו מספיק."

אז אנחנו הולכים לכיוון שיתופי יותר?
"כן, אבל לא שיתופי במובן של בוא נהיה חברים הכי טובים, אלא דווקא במובן של דיגיטל. אני והשותף שלי תמיד שואלים את עצמנו האם היינו מוכנים לגור בשיתוף. אני לא רוצה לגור בחלל שמחייב אותי לבשל את האוכל שלי עם מישהו אחר. אבל אני כן רוצה, שבזמן שאני לא מבשלת, מישהו אחר יוכל לבשל במטבח. שיתוף על גבי ציר זמן עובד."

גם הקיבוץ תוכנן ככה במקור, דירות קטנות ומרחב ציבורי מפותח.
"נכון, וזה מושלם. הקיבוץ כצורת מחייה הוא מאוד מאוד מאפשר. הבעיה בקיבוץ, לעומת העיר, זה שהמרחב הציבורי הרחב משרת מעט אנשים יחסית. אבל אני חושבת שבקיבוץ יש מעין דוגמה מבודדת מאוד מאוד חכמה לעניין הזה."

דבר היום כל בוקר אצלך במייל
על ידי התחברות אני מאשר/ת את תנאי השימוש באתר

כל העדכונים בזמן אמת

הירשמו לקבלת פושים מאתר החדשות ״דבר״
נרשמת!