אם לא יקרה נס, יכבה תנור האש של מפעל פניציה היום (ראשון) בבוקר, ואיתו יסגר מפעל ייצור הזכוכית השטוחה הראשון בארץ, 86 שנים אחרי שהוקם בחיפה. המפעל, שעבר ברבות השנים לאזור התעשייה ניצנית, גדל, השתדרג והתפתח – ישלח הביתה 300 עובדים ועובדות במעגל הראשון ועוד מאות במעגל השני. בין אם האחריות מוטלת על כתפי המדינה, על כתפי ההנהלה, או איפשהו באמצע – את העובדים שנזרקו למעגל האבטלה חרף כשירותם וחיוניותם מעניין רק יום המחר.

עובדי מפעל פיניציה. 300 עובדים ועובדות ייזרקו למעגל האבטלה (צילום: גילעד שרים)

התנור הוא כמו לב

"אם אתה מכבה את האש בתנור שעובד על 1,750 מעלות אז האבנים מתקררות, נסדקות, ויכולת להתפרק", מסביר נהום פרלרויזין, שעובד במפעל 27 שנים כמנהל אחזקה מכני. "אם יכבו את התנור בו הופך החול לזכוכית, לא תהיה דרך חזרה. התנור, כמו המפעל, עובד 24 שעות בכל ימות השנה, גם בכיפור, ללא הפסקה. כמו לב בגוף של בעלי החיים, התנור מזרים את הזכוכית הנוזלית לפסי הייצור, שם יוצקים אותה למסגרות, אורזים ושולחים החוצה. כשהתנור יפסיק לפעום, ידעו העובדים שזה באמת הסוף. חלקם, למרות מכתבי השימוע וההליכים עדיין מסרבים להאמין."

התנור במפעל פיניציה. "כשהתנור יפסיק לפעום, ידעו העובדים שזה באמת הסוף" (צילום: יוסי גדע)

לדבר עם המכונות

"באיזשהו שלב, אתה מגיע למצב שאתה מדבר עם המכונות", מתאר חסן בסול מהכפר ריינה את הקשר של העובדים למפעל, את המפגש בין האיש ועולמו למכונה. "יש לך קשר אינטימי עם הציוד שאתה עובד איתו. היו לך תקוות ממנו, והיו פעמים שאתה צריך להקריב בשביל הציוד – והוא נתן לך בחזרה. בנינו את החלומות שלנו לעתיד על פי היסוד הזה. אנחנו מרגישים שאנחנו הורסים את היסוד שעומדים עליו החלומות שלנו".

אישור ההצטרפות מהווה הסכמה לתנאי השימוש באתר

"את אישתי הכרתי בפניציה", אומר בדמעות יוסי גדע, שעובד 39 שנים במפעל, מאז שחרורו מצה"ל. "זה לא קל, אבל אני אופטימי מטבעי, וגם אדם מאמין – הלוואי ויהיה נס. בחיים לא הייתי מובטל, אפילו בחופשת פסח אני רוצה לחזור לעבודה, אני אוהב את מה שאני עושה, נהנה מהעבודה, אוהב את המפעל. בזמנים הכי קשים אמרתי שאני לא עוזב".

יוסי גדע במהלך העבודה במפעל. "הלוואי ויהיה נס" (באדיבות המצולם)

אחד מהזמנים הקשים עליהם מדבר גדע היה ב-2012, אז המשבר נסב את הצורך בהכנסת גז טבעי לתפעול התנור, במקום המזוט היקר בו השתמשו עד אז. ההפגנות היו סוערות, אבל העובדים חזרו לעבוד. בזכות ההתערבות של הוועד וההסתדרות, כל העובדים מציינים זאת, הפיצויים מוגדלים ומבטיחים כמה חודשים של התארגנות. יש בהם הכרת הטוב, אבל נראה שהמשבר הנוכחי קשה יותר כי אין לאן לתעל את הכעס, את הזעם והעלבון על שבירת מטה לחמם.

לתת חמצן לעובדים

בניסיון למנוע את הסגירה, הציבה ההנהלה דרישה לסיוע מיידי של 30 מיליון שקלים, ועצירה של הייבוא הפרוע מסין ומטורקיה. לא דרישות בשמיים, אבל כנראה שאין מי שיקשיב בתוך המשבר הפוליטי. "עברנו המון משברים, אבל היינו אופטימיים", אומר יו"ר ועד העובדים חיים קטרי, דור שלישי לעובדים במפעל, ובעצמו עובד בו 35 שנים. "יש תחושה שהכל מכור מראש. הפיצויים זה הרע במיעוטו – התחלנו מאפס. הם רצו לתת רק מה שמגיע לפי החוק, אבל אחרי שראו שאנחנו עקביים, הגענו להישגים".

חיים קטרי. "עברנו המון משברים, אבל היינו אופטימיים" (באדיבות המצולם)

"אם הם לא היו מאורגנים", אומר לאון פרץ, יו"ר מרחב עמקים צפוני בהסתדרות, "אף אחד לא היה שומע אותם, כלום לא היו מקבלים. כשהבנו שכל המאמצים עלו בתוהו, התחלנו לנהל משא ומתן לפיצוי העובדים", הוא מספר.

לאון פרץ. "אני יודע שיש מקומות שנסגרים, אבל פה זה טרגדיות" (באדיבות המצולם)

"המשא ומתן היה קשוח. אמרו בהתחלה 'תגידו תודה אם תקבלו את המגיע לכם בחוק'. אי אפשר היה לקיים אסיפות עובדים בגלל הקורונה, אבל הלב שלי לא יכול היה לעזוב את העובדים, הגעתי למפעל ונחשפתי פעמיים לנשאי קורונה, והייתי בבידוד. עכשיו כל העובדים עם משהו להחזיק את הראש לכמה חודשים, הרבה מעבר לפיצוי על פי חוק. כהסתדרות אנחנו שמחים שיכולנו לפחות, עם כל העצב, לתת לעובדים חמצן".

"כולם אומרים 'צריך לדאוג לתעשייה ישראלית'. אומרים ולא עושים"

"קבל תסריט", אומר פרץ, "אם הטורקים והסינים שמייבאים לארץ מורידים מחירים כדי לסגור מפעל כמו פניציה, הם יוכלו להעלות מחירים אחרי שייסגר. נסמוך כל הזמן על ייבוא? ראינו מה קרה במשבר הזה שלא היו מסכות. כולם אומרים 'צריך לדאוג לתעשייה ישראלית'. אומרים ולא עושים". פרץ מתייחס לסגירת מפעלי הטקסטיל והטקסטיל הרפואי בישראל משנות ה-90 וה-2000, מפעלים שאם היו ברשותנו לא היינו צריכים לחסות בחסדי הסינים לקבל מסכות בשיא משבר הקורונה.

משאית מובילה לוחות זכוכית ממפעל פיניציה באזור התעשייה ציפורית. "אחרי שהתחילו להכניס זכוכית מטורקיה הקו של הזכוכית ירד ב-70%, זה פגע בנו מאוד" (צילום: גילעד שרים)

"אני שומע את ביבי בראיונות 'קנו כחול-לבן, אבל זו לא סיסמה", אומר קטרי. "צריך לעודד, להשקיע – תן לקבלנים תמריץ, הקבלן לא מסתכל על מה אומר ראש הממשלה אלא על הכיס שלו".

"לפני שש שנים עברנו לגז טבעי", מספר פרלרויזין, "ומאז המפעל היה ברווח אבל המחירים בעולם ירדו לפני הקורונה. אחרי שהתחילו להכניס זכוכית מטורקיה הקו של הזכוכית ירד ב-70%, זה פגע בנו מאוד, למרות שהזכוכית הזולה היא באיכות יותר נמוכה".

"אני כמו כל 1,200,000 המובטלים"

פרלרויזין מטפל בכל התקלות שיש בצנרת, בקווים ובציוד וזמין 24/7. "מתקשרים באמצע הלילה, לפעמים שואלים שאלות, ואני חייב לענות, כי הקו לא מפסיק, אי אפשר לעצור אותו", הוא מספר. את העברית שבפיו למד במפעל. "עליתי ב-91', ומ-93' אני במפעל. למדתי פה לא רק שפה, אבל מי שלימד אותי זה יוסי, אז אם יש טעויות – הטענות אליו", הוא אומר בצחוק שממחיש כמה החיים של העובדים קשורים זה בזה ובבחירה לקשור את גורלם עם ישראל.

הולכים להרוג את מקור הפרנסה שלנו, ביידים שלנו. הולכים לסגור את הברזים של התנור, וללכת הביתה"

"הוא תמיד מאשים אותי", משיב גדע. "יש אנשים שזוכרים דברים טובים, אבל אני ראיתי את זה כדבר רגיל, הגיעו אנשים נחמדים למפעל עם העלייה בשנות ה-90, ויצא לי לחנוך הרבה אנשים".

קטרי שבר את היד ביום שלישי, בזמן שהתרוצץ בין העובדים, לתקשורת המעטה שהגיעה לסקר ולבית. "חודש שלם אתה מתמודד עם הציבור, עם הכאב, רץ לנסות להציל את המפעל, נוסע לירושלים, אנשים בוכים. בא אלי בן אדם בן 63, אומר לי 'חיים תעזור לי, לאיפה אני אלך?' אז איך אתה רוצה שלא יקרה לי משהו? גם מבחינה מנטלית ונפשית, הכל זה פניציה".

"אני יודע שיש מקומות שנסגרים, אבל פה זה טרגדיות", אומר פרץ, "אצלנו זה ייחודי. המשכורות לא בשמיים, אנשים באו להתפרנס בכבוד, לא משכורת של טיולים לחו"ל ולהחליף את האוטו".

לאון פרץ מדבר אל העובדים מחוץ למפעל פניציה (באדיבות המצולם)

"המפעל בשבילי זה יותר מבית. אני מהבטן של אמא שלי ידעתי מה זה פניציה", אומר קטרי, שמעיד על עצמו שבתוך המהומה, אינו יודע מה יקרה אם באמת יסגר המפעל. הוא עוד לא יודע לאן ילך. "אנשים עם בעיות בבית והם מתביישים לדבר" אומר גדע. "חבל שהמדינה נותנת לזה יד, חבל על הילדים".

את בסול שעובד רק חמש שנים במפעל, הכשיר פרלרויזין, והוא אחד מאלה שביום ראשון הקרוב, ככל הנראה, יאבדו את עבודתם. "הולכים להרוג את מקור הפרנסה שלנו, ביידים שלנו. הולכים לסגור את הברזים של התנור, וללכת הביתה. אין לי הצעות עבודה חלופיות, אני כמו כל 1,200,000 המובטלים, צריך להיכנס לסבב של להסביר ולמכור את עצמי. אני הופך את עצמי למוצר, למכור את עצמי למעסיקים אחרים, לשווק את עצמי למשאבי אנוש".

"מה תעשה עם כל האנשים?" אומר קטרי בכעס. "אז לא כולם בהייטק, אז צריכים ללכת הביתה? אחד מאזן את השני, יש את הישן ויש את הקידמה, יש פועלי ייצור ויש הייטק – כולם בני אדם".

"אין מה לעשות. בעל המאה הוא בעל הדעה", אומר גדע, "אבל מפעל לזכוכית זה גם סמל, אולי שקוף, אבל סמל".