כבר יותר מ-15 שנה שדן לזר (42), כלכלן במקצועו, מצלם בני אדם. הוא נוסע ברחבי הארץ, פוגש אנשים, על פניו מאוד שונים ממנו, אבל במפגשים המצולמים הוא מחפש דווקא את המשותף, את מה שדומה. כעת הוא נמצא בשלב ההפקה של ספר צילומים, "רב הדומה" יקראו לו, שלצורך הוצאתו לאור יסתייע במימון המונים.
"בשנים הראשונות", מספר לזר, "הצילום האינטנסיבי והאובססיבי היה של חרדים, כי נמשכתי לשונה, לא לדומה. אני חילוני, הרצליאני, הכופר הכי גדול, לא שומר כשרות, לא שומר שבת. בשנים ההן אמרתי לעצמי שהם חיים כל כך קרוב לפה, אבל הם אנשים אחרים ממני. חשבתי שהם חושבים אחרת, שצורת החיים שלהם אחרת. הרגשתי שזה מעניין. כשהגעתי לבני ברק בפעם הראשונה עם המורה שלי, הצלם דובי פיינר, רדפתי אחרי כל מגבעת וכיסוי ראש. היום אני מנסה לבטא משהו אחר לגמרי".
מה?
"למדתי שכשאתה יוצר קשר עם אנשים שרחוקים ממך, כשמדברים ומכירים באמת, פתאום אתה רואה שזה דומה בכל כך הרבה אלמנטים. זה מה שאני מנסה להראות. אני לא אומר שאין שוני, הוא בולט כשמש, אבל מעבר להיותנו תל-אביבים ובני ברקים, ואחר כך ימנים או שמאלנים, אנחנו מתמודדים עם אותם דברים – פרנסה וזוגיות, וקשיים של הנפש, וחיי אהבה. זה ממש לא שונה אצל אף אחד".
תן דוגמה למפגש כזה.
"יום אחד, בפורים לפני כמה שנים, נסעתי לצלם בבני ברק. מצאתי את עצמי במקום שלא ידעתי מה הוא. נכנסתי להיכל, וראיתי חבורה של אברכים צעירים רוקדים, שיכורים, בהתפרעות מוחלטת. זה היה נהדר. צילמתי וצילמתי וצילמתי. תפסתי אחד מהם ושאלתי אותו: 'תגיד, חביבי, איפה אני? מי אתם?' והוא ענה לי: 'הגעת לסאטמר'.
"בלעתי רוק. לכולנו יש סטיגמות. אני לא מומחה לחרדים, ואז לא ידעתי כלום על ההבדלים בין הזרמים השונים. רק ידעתי שהסאטמרים מתנגדים למשטר הישראלי ושהם מתנגשים עם כוחות הביטחון. לא ידעתי מה להגיד. הבחור הזה קלט את זה והתחיל לצחוק. שאלתי: 'למה אתה צוחק?' והוא ענה לי: 'מה חשבת, סאטמר זה רק אבנים?'
"חודשים אחרי זה חשבתי, 'למה הוא אמר לי את זה? מה הוא אמר לי בכלל?' בסוף הבנתי. הוא בשניה קלט אותי ובעצם אמר לי: 'כשאתה פה, אל תקרא לי סאטמר. קרא לי אברומי. ואברומי ואני חברים טובים עד היום. שם היה המהפך. שם הבנתי שאני לא רוצה את ההגדרות האלה. אני רוצה לשים את זה בצד. אני רוצה לראות בני אדם".
"היתה נקודה בזמן שפשוט הפסקתי לראות את השונה. הסתובבתי בבני ברק וכשחזרתי הביתה הסתכלתי על התמונות וראיתי שמשהו השתנה. אני כבר לא נמשך לחרדי עם הכובע הכי גדול. אני נמשך לסיטואציות שבהן אני רואה את הילדים שלי. יש לי למשל תמונה של משפחה חרדית בירקון. זו סיטואציה אנושית, לא סיטואציה 'חרדית'. הם כמוני. הם רוצים לעשות כיף עם הילדים. אין שום הבדל. זה מה שהתחלתי לראות".
"מכניסים לנו לראש יותר מדי הגדרות"
איך אנשים מגיבים לפרויקט?
"שאלו אותי יותר מפעם אחת 'למה אתה עושה את זה? זה ישפיע על מישהו? זה ישנה למישהו?' ואני עונה: אולי לא. אבל אם מישהו אחד, נער או ילד, יראה את הפרויקט ויגיד לעצמו, וואלה, אפשר לצלם במאה שערים. אני אהיה מאושר, אראה בזה עונג אישי והצלחה.
"אנשים כל הזמן שואלים אותי: 'וואו, אתה מסתובב חופשי בבני ברק או במאה שערים?'. ואני אומר לעצמי, אנחנו עדיין שם. עדיין רוב האוכלוסייה החילונית לא תיכנס לשם כי חושבים שאי אפשר.
"גם אני לא חשבתי שאפשר. ובאמת, החוויות הראשונות שלי שם היו מיינד בלואינג. שנה אחר כך, כשכבר הייתי שם בפעם ה-15, עדיין היו אומרים לי: 'תשמור על עצמך', אולי בכל זאת תוותר הפעם ולא תיסע. ולך תסביר להם שעל מה ולמה? אני נוסע לבני ברק, היא גובלת בתל אביב, אתם לא חוששים כשאני נוסע לתל אביב".
זה מכעיס אותך?
"לא. אני מבין. גם אני פחדתי להיכנס לבני ברק, ושלוש שנים אחרי זה פחדתי להיכנס לסאטמר. ואפילו היום יש אזורים שאני דרוך כשאני נכנס אליהם. ופעם אחר פעם אני צריך להזכיר לעצמי שאפשר. שאפשר".
מה למדת מהמסע הארוך הזה?
"אחת התובנות הגדולות שהגעתי אליהן דרך המסע האישי שלי, שהתחיל אצל החרדים והמשיך הלאה, זה בכלל איך אני מגיע למסקנות בחיים. אני מאמין שלא פעם חושבים עבורנו. מכניסים לנו לראש יותר מדי הגדרות. כמה שנחשוב שאנחנו פתוחים וחושבים בצורה עצמאית, כי אנחנו חילונים ולא כופים עלינו כלום, האמת היא שאנחנו לא מצליחים להזיז את הדברים האלה הצידה ולחשוב בעצמנו. אנחנו מגיעים למסקנות על פי מוסכמות ועל פי דברים שמחלחלים אלינו כמוצר מוגמר.
"התחלתי לשאול את עצמי שאלות. לנו, כבני אדם חופשיים, יש את הזכות לבחור, בין היתר, מה לראות. אם אצליח לפתוח למישהו את הראש, את דרך המחשבה, שאפשר לבחור לראות לא רק את השונה. זה לא מבטל את השונה, הוא קיים, אני לא טוען שכולנו חיים בקיבוץ אחד גדול. הביקורת קיימת, ומי שלא בסדר – לא בסדר. אבל אני יכול לבחור במה אני מתמקד. אני יכול לבחור לחפש את הטוב.
"רק דרך קשר ישיר עם בני אדם אפשר לסגת מזה. אם אני לא אגיע לסאטמר ואפגוש שם בחור נחמד ונהפוך לחברים, אני לא אתגבר על הפחד הזה. הקשר האישי, הישיר, אתה לא יכול להגיע אליו בדרך אחרת. אני משער שיש אנשים שמצלמים יותר יפה ממני, אבל אני לא מצלם רק לשם האסתטיקה, או לשם הצבעים היפים ביותר או הקומפוזיציה המושלמת. אני מחפש את הדומה".
אז הצילום הוא סוג של תירוץ?
"לא הייתי מגיע אליהם בדרך אחרת. זאת הדרך שלי. זה תירוץ טוב להיפגש. אתה מסתובב בכל מיני מקומות ואין לך תירוץ להיות שם, אבל יש לך מצלמה".
"המצלמה היא חלק ממני"
על הספר הוא מדבר בעיניים נוצצות מדמעות. "הפרויקט הזה מרגש אותי. אני מאמין בו ואני רוצה שהוא ייחשף. אמרו לי: 'למה ספר? מי קורא היום ספר? זה כבד, זה לא מעניין אנשים. תפתח בלוג'. ניסיתי את העניין הדיגיטלי, אבל אני צריך נייר. אפילו אם זה יגיע רק לאנשים בודדים שיסתכלו על התמונות ואולי יגידו לעצמם 'אנסה להסתכל על הדברים אחרת'. מה שאני רוצה לעשות בספר הזה זה לגרום לך להסתכל על תמונה של חרדי, דרוזי, בדואי, ולעוף משם למקום אחר. לעוף אל עצמך".
אנשים אוהבים להצטלם?
"לא כולם. גם בזה אגב, יש הרבה מאוד דומה בין אנשים. בכלליות, אנשים מאד חרדים לפרטיות שלהם. בכל מקום שואלים אותך: 'למה אתה מצלם? אתה מחפש משהו? אפשר לעזור לך?', ואז אתה צריך להסביר. 15 שנים ועשרות אלפי קליקים, בין עשרות למאות פעמים פנו אלי אנשים בכעס ואמרו לי: 'תמחק מיד את מה שצילמת', ואני אומר: 'הכל בסדר, הכל טוב', ומוחק מיד. לפעמים אני מסביר, מנסה לשכנע ומצליח. לא ירדפו אחרי ברחוב, כי אני לא אברח.
"המון פעמים, בכל מקום, אנשים, גם כאלה שאני לא מכיר, אומרים לי, 'תחיה בעולם, לא כל הזמן מאחורי המצלמה'. אבל אני לא מסתתר מאחורי המצלמה. המצלמה היא חלק ממני. היא באמת הדרך שמאפשרת לי להראות לעולם את מה שאני רואה. יש לי חלום שתהיה לי מצלמה שמחוברת לי לעין. אני רוצה להסתכל ולצלם".