"חלק מההתמודדות שלי עם השכול היה לראות את הבת שלי עם אבא שלה, בגיל שבו הייתי כשאיבדתי את אבא שלי", מספרת מיכל דיין טלקר (40), שהתייתמה מאביה כשהייתה בת ארבע. "זה היה לי קשה. פתאום הבנתי מה זה אבא עבור ילדה בת ארבע, כמה הוא נותן לה ומשמעותי בשבילה".

כמו אלפי יתומי צה"ל בישראל, חוויית השכול מלווה את דיין טלקר מהילדות לבגרות, ומזמנת התמודדויות חדשות בכל שלב בחיים. אביה, רס"ב כלימו דיין ז"ל, שירת כאיש קבע בחיל השריון, בדרום הארץ ובסיני, ובמהלך שירותו חלה ונפטר. אמה נותרה לגדל אותה ואת שני אחיה.

"את השכול והיתמות מבינים בגיל מאוחר, יש רגעים שבהם הכל צף", אומרת דיין טלקר, "יש לי אמא מהממת. היא אשה מדהימה שהצליחה להציל אותנו. אמא שלי הייתה הכול בשבילנו, אבל זה עדיין חצי. אבא זה עולם ומלואו".

כדי לחשוף עוד אנשים לחוויית היתמות שלה, דיין טלקר פרסמה לקראת יום הזיכרון השנה פוסט רווי בהומור שחור בקהילת הנשית בפייסבוק "מאמאצחיק" על מה זה להיות יתומת צה"ל, וגרפה אלפי לייקים ותגובות מנשים שתמכו ומיתומות שהביאו הזדהות. "זה להיות צודקת בכל ויכוח פוליטי כי, הלו! אבא שלי נפל למען המדינה ואני יודעת מה הכי טוב לכולכן כאן!!" נכתב בפוסט, יחד עם דוגמאות נוספות.

מיכל דיין טלקר (צילום: אלבום פרטי)

"שכול לא תמיד צריך להצטייר כמסכנה ועצובה עם ראש למטה", היא אומרת, "יש דרכים אחרות להביא את הסיפור שלנו. גם את הסיפור ההירואי של האבא שנפל, וגם סיפורים אחרים. יש כל כך הרבה היבטים לחיים בלי אבא ולשכול הצה"לי. חשבתי שאולי הפוסט ישנה לנשים בקבוצה את יום הזיכרון. שיחשבו על יתומת צה"ל שגם צוחקת, שיזדהו".

קהילה של יתומות 

דיין טלקר מנהלת קהילה סגורה בפייסבוק של יתומי צה"ל וכוחות הביטחון, בשם 'החיים כדרך – יתומי צה"ל', יחד עם רות משאט, שהתייתמה מאביה במלחמת יום כיפור. "הקהילה מיועדת רק ליתומי צה"ל וכוחות הביטחון. אנחנו מנהלות את הקהילה כמעט שש שנים. בהתחלה היא היתה קטנה, והיום יש בה מעל 1700 יתומי צה"ל. זה המרחב שלנו לשתף רגשות ודיבורים. אם מישהו רוצה להתייעץ נותנים את כל המידע, כל הבירוקרטיות. בנינו להם בית".

אירוע 'שירולם' – שירה קהילתית של קהילת 'יתומי צה"ל – החיים כדרך" (צילום: אלבום פרטי)

בישראל חיים 12 אלף יתומי צה"ל, 11 אלף מתוכם מעל גיל 30. "רוב יתומי צה"ל הם מהמלחמות הגדולות, יום כיפור, לבנון. היום המלחמות כבר אחרות", אומרת דיין טלקר. כמנהלת הקהילה, היא מנסה להוביל שיח על החיים הבוגרים של היתומים. "להרבה יתומים יש ילדים, ואנחנו הבוגרים חווים את זה בצורה עוצמתית ולא תמיד מכירים". הקהילה נפגשת לא רק במרחב הוירטואלי, אלא גם באירועים ממשיים. אחד מהם הוא 'שירולם' – אירוע שירה קהילתית משותף.

"יתום צה"ל זה לא פג תוקף"

מעבר להתמודדות הנפשית המורכבת, דיין טלקר מספרת על חוסר הבנה והכרה מצד המערכות הציבוריות במצבם של יתומים בוגרים. "יתומי צה"ל במאבק על ההכרה. היום, יתום צה"ל מעל גיל 21 מפסיק להיות מוכר כבן של הנופל או כמשפחה שכולה. יתום צה"ל זה לא פג תוקף. לא יכול להיות שאדם במצוקה ניגש למשרד הביטחון, והפקידים שם יגידו לו שאבא שלו התפוצץ באיזה טנק בכיפור, אבל הוא לא מוגדר כבר כבן משפחה שכולה, אלא רק ההורים והאלמנות. מה ההבדל? גם יתום בן 50 יכול להגיע לתהומות, וצריך את התמיכה ואת היד".

"כשאנחנו דורשים משהו, שולחים אותנו לוועדות חריגים. איך אפשר לקרוא ליתומי צה"ל חריגים? מאוד קשה לקהילה עם ההתייחסות הזאת, שלא רואים את הצער שלהם. אומרים להם 'אתם משוקמים', אבל אני כן מתמודדת, איך אתם יכולים לקחת ממני את האבל והאובדן?". דיין טלקר מדגישה שלא מדובר רק בעזרה כלכלית, אלא גם במעמד מול רשויות הצבא. "לאלמנות צה"ל יש אפשרות לא לחתום לילדיהם על אישור ללכת לקרבי, אבל ליתומי צה"ל אין את האופציה לבחור על הילדים שלהם. אלה הדברים שמתמודדים בבגרות".

מתוך הפעילות בקהילה הקימו דיין טלקר, משאט ויתומים נוספים את 'ארגון יתומי צה"ל – החיים כדרך', במטרה להיאבק על הגדלת התמיכה ביתומים, וההכרה במעמדם של היתומים הבוגרים. "הארגון פונה ליתומים בכל הגילים, והכל נעשה בהתנדבות. אנחנו פונים למדינה, כי המדינה היא האבא שלנו. זה לא מקום עבודה רגיל. זה מייצר קונפליקט, כי את אוהבת את המדינה ואת ציונית פטריוטית, ומצד שני, למי נלך? יש כאן מאבק חשוב שאני גאה להוביל עם עוד כמה שותפים".

יתומה מגיל 26, חיה בלי אבא מגיל 3

אופיר כהן, היום בת 27.5, היא יתומה חדשה יחסית, אך גדלה בלי אבא רוב חייה. אביה, רב סרן דוד כהן ז"ל, נפגע בתאונת חשמל חשמל בבסיס חצור ב-1996, כשהייתה בת שלוש. הוא נותר בתרדמת במשך 23 שנים, ונפטר בינואר 2020. "הקטע עם היתמות שלי הוא מורכב, כי ברגש התייתמתי בגיל שלוש", היא אומרת.

כהן מסבירה שלגדול בלי אבא זה לחוות את כל הדברים המשמעותיים לבד. "אפילו לרכב על אופניים", היא אומרת בצער.

אופיר כהן ואביה דוד כהן ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

את החיים מלווים גם הדברים שתוכננו, ולא קרו. "לפני התאונה תכננו נסיעה משפחתית לפריז. ממש חקוק לי בזיכרון שהייתה מפה של פריז וצרפת בבית ואבא הסביר לי עליה, כי היה חשוב לו שאני אדע את הכול. מאז יש הרבה אמונה במזל רע על תכנון נסיעות במשפחה". כהשלמה לנסיעה ההיא, תכנן בן זוגה להציע לה נישואין במגדל אייפל בפריז, אבל הקורונה ביטלה גם את התכנית הזו. "הוא החליט לעשות את זה בכדור פורח, כי זה הכי קרוב לטיסה לחו"ל שהוא יכל".

"כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו, הוא בכה"

כהן גדלה בצל התרדמת של אביה, אך בפועל לא ראתה אותו במצבו. רק בגיל 26 קיבלה החלטה להתמודד עם המראה, ויחד עם בן זוגה הלכה לראותו לראשונה. "אבא היה מכווץ, רזה, לעומת התמונות. בעקבות ההתחשמלות במתח גבוה, השרירים היו מאוד מכווצים. הוא היה במעין תנוחת עובר, והפנים היו מאוד רזות כי האדם לא זז. בפעם הראשונה לא זיהיתי שזה הוא, סירבתי להאמין. רק אחרי שהשוויתי לתמונה הבנתי שזה באמת הוא. בתור פרמדיקית יצא לי לראות המון מקרים קשים, אבל שום דבר לא מכין אותך לדם מדמך ובשר מבשרך. ואני התפרקתי שם. עכשיו סיימתי תואר בביולוגיה לקראת רפואה, יש לי חוזק פנימי, אבל זה שבר אותי שזה היה אבא שלי".

אופיר כהן (צילום: אלבום פרטי)

"ב-2019 זאת הייתה הפעם הראשונה שביקרתי אותו ומאז ביקרתי אותו המון, מכלום לפעם בשבועיים שלושה. כששאלו אותי בעבר מה דעתי על המתת חסד הייתה לי דעה מוצקה שצריך לעשות, אבל מהרגע שביקרתי את אבא ראיתי שהוא בן אדם. כשאמרתי לו שאני אוהבת אותו הוא בכה עם דמעות. כשהכרתי לו את אילה, בן זוגי, הוא התנשם בכבדות. עד היום אני חושבת על זה".

כהן מאמינה שמותו של אביה חמישה חודשים לאחר שפגשה אותו אינו מקרי, "הוא נפטר כי הוא חיכה לי. 23 שנה הוא היה במצב סטטי, ואחרי חמישה חודשים שנפגשנו הוא נפטר, איך תסבירי?".

"חששתי לחזור לבסיס בו היתה התאונה, אבל הלכתי"

יום הזיכרון הראשון שחוותה היה בשנה שעברה, בעיצומה של הקורונה. "זה היה מעורפל, לראשונה יום זיכרון עם קבר ומצבה, אבל בגלל הקורונה עלינו יום לפני יום הזיכרון ולא היה שום טקס. עשיתי מין טקס בשלושים של המצבה, אחרי שהביאו לנו את הדרגות שלו וסיכת הוקרה. לקחתי אותן ועשיתי טקס זיכרון משלי בבית".

השנה כהן מרגישה שהדברים השתנו, והזיכרון פחות בודד. "אני מרגישה ממש מבוקשת. התקשרו מהבסיס של אבא ומחיל האוויר והזמינו אותנו להגיע לטקס ולראות את קיר ההנצחה. בהתחלה מאוד חששתי לחזור למקום התאונה, אבל הלכנו."

כהן רואה בחיוב את היחס מרשויות הצבא מאז מות אביה. "הליווי מאוד השתנה מהרגע שנהייתי יתומה. מבחינת צה"ל הליווי יותר הדוק ויותר מתקשרים ותומכים. אגף נפגעים מתנהל שונה כלפי יתומים. היחס עכשיו יותר מכיל ועוטף".

כהן השתתפה גם בפרויקט בקהילת הפייסבוק, בו חברי הקהילה נפגשים עם תלמידים ומספרים להם את סיפורם. "עשיתי מהלימון לימונדה. זאת הזדמנות בשבילי להיפגש עם תלמידים על הסיפור".

לעשות תיקון, להציל חיים

כהן עסקה בהצלת חיים כמתנדבת במד"א, שירתה כפרמדיקית בצבא ובדרכה כעת ללימודי רפואה. להחלטות שלה על דרכה יש קשר ישיר לפציעתו ומותו של אביה.

אופיר כהן (צילום: אלבום פרטי)

"בהספד שלו הבטחתי שהוא יהיה גאה בי, ואני רוצה להיות רופאה כדי למנוע מקרים כמו שלו. היו מחדלים בטיפול בו. האמבולנס האזרחי לא הורשה להיכנס בש.ג של הבסיס וזה עיכב את הפינוי, לא הגיע לו מספיק חמצן לראש. אני ניסיתי למנוע מחדלים כאלה בשירות שלי. הגדולה היא לראות את טובת המטופל ולא את האגו שלי. ברפואה יש משפט 'קודם כל אל תזיק', ואני רוצה להביא את זה לרפואה שלי מתוך המקרה שלי. הטיפול של אבא שלי עשה יותר נזק מתועלת. כל החיים התלבטנו אם זה היה עדיף שהחיו אותו, או שהוא היה מת במקום. בסופו של דבר, 23 שנים וקצת הוא היה חי".