"העניין עם מוגבלות נפשית היא שזה דבר חמקמק ושקוף. קשה להפוך העסקת עובדים עם מוגבלות נפשית למיתוג ארגוני" אומר שוקי שטאובר, מרצה בכיר לניהול, יועץ לארגונים ומחבר הספר 'בריאות הנפש בישראל'. עם זאת, הוא מסביר, רובנו חווים בשלב כזה או אחר משברים נפשיים, לכן שוק עבודה שתומך גם באנשים על ספקטרום המוגבלות הנפשית, עשוי לסייע לכולנו.

אם ישאלו את האדם הממוצע מהי הקבוצה הגדולה ביותר של מקבלי קצבת נכות, סביר להניח שהוא ישיב אנשים עם מוגבלות פיזית או חושית. "אלו מוגבלויות שקל יותר לראות", מסביר שטאובר "אבל כ-35% ממקבלי קצבת הנכות, הקבוצה הגדולה ביותר, הם דווקא אנשים עם מוגבלות נפשית".

"ההערכה היא שזה גם התחום שבו יש הכי פחות מיצוי זכויות", הוא מוסיף, "כי אנשים חוששים להיות מתויגים, וחלקם מקבלים טיפול באופן פרטי בלי להיות מוכרים בביטוח הלאומי".

לדבריו, המציאות הזאת משפיעה גם על שוק התעסוקה. המוטיבציה של מעסיקים לגייס  אנשים עם מוגבלות, הוא טוען,  היא פעמים רבות גם מוטיבציה 'מיתוגית'. המעסיקים רוצים להציג חזות מגוונת, הן ללקוחות והן לצורך גיוס כוח אדם.

"אנשים אומרים 'איזה בית קפה טוב שנותן לאנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית לנקות שולחנות', וגם בגיוס עובדים יש לזה יתרון כי אנשים מחפשים ארגון אנושי עם ליבה ערכית", אומר שטאובר. "הבעיה היא שכשהמוגבלות שקופה הרבה יותר קשה למנף אותה לצורכי מיתוג. כשהמוגבלות היא נפשית, אדם עשוי להיראות ככל אדם אחר".

העובדים חוששים לשתף במוגבלות

בעיה מרכזית בשילובם בעבודה היא הסטיגמה שקיימת בחברה על אנשים עם מוגבלות. כשליש מהמשיבים במחקר של מכון ברוקדייל מ-2007 הביעו רתיעה מעבודה עם אדם עם פגיעה נפשית, כמחצית חששו להעסיק אדם שכזה, וכ-72% חששו לעבוד תחת ממונה שמתמודד עם פגיעה נפשית.

בהתאם, לפי שטאובר, לעיתים קרובות אנשים עם מוגבלות נפשית בכלל לא מיידעים את המעסיק על המוגבלות שלהם, מחשש לסטיגמה או אפליה. "מעסיקים גדולים היום בשוק הפרטי חייבים להעסיק לפחות 3% אנשים עם מוגבלות ובמגזר הציבורי 5%", הוא מסביר. "אבל ברגע שהמוגבלות שקופה, והעובד לא מעדכן את המעסיק לגביה, אז הוא לא נספר בחשבון הזה".

כשהמעסיק לא יודע על המוגבלות, הוא גם לא יכול לבצע התאמות בתנאי העבודה, שעשויים היו לסייע לשמר עובדים אלה. "הוא לפעמים בכלל לא יודע שהוא 'מפלה', כי הוא לא יודע שלעובד יש בעיה נפשית", הוא מוסיף. "עובד עם דיכאון קליני יכול בקלות להיתפס כעובד פשוט עצלן, או כזה שנוטה להיעדר לעיתים קרובות".

האתגר, לדבריו, הוא ליצור סביבה בטוחה במקום העבודה, בה עובד ירגיש שהוא יכול לשתף את המנהל שלו, או את מי על שילוב וגיוון תעסוקתי במקום, במצבו הנפשי. "היום הרבה ארגונים מביאים הרצאות והכשרות לעובדים ולמנהלים בנושא גיוון תעסוקתי ותעסוקת אנשים עם מוגבלות. השאלה אם מתייחסים גם למוגבלויות השקופות".

"כשעובד מרגיש בנוח לדבר עם הממונים עליו, לשתף אותם כשהוא חווה התקף או היה באפיזודה, או שהוא מרגיש שהוא לקראת תקופה קשה יותר או התקף חרדה", אומר שטאובר, זה עשוי לאפשר לתת לו התאמות".

בניגוד להתאמות עבור עובדים עם מוגבלות פיזית או חושית, שיכולים לבוא לידי ביטוי בעזרים פיזיים וטכנולוגיים במרחב העבודה, עבור אנשים עם מוגבלות נפשית ההתאמות הנדרשות הן בדרך כלל אפשרות להוריד לחץ בעבודה, למנן משימות ולעיתים אפשרות לאפשר את קיצור יום העבודה, או לקחת מספר ימי חופש. ארגונים מסוימים אפילו מציעים מערך תמיכה נפשית לעובד, שכולל עובדת סוציאלית או פסיכולוג ארגוני.

במקרים מסוימים, עובדים עם מוגבלות נפשית נכנסים לעבודה בלווי משלב תעסוקתי, שירות לו הם זכאים במסגרת סל שיקום. במקרים אלה, המעסיק מכיר את המוגבלות ויכול להסתייע במערך השילוב התעסוקתי כדי להתאים את העובד לתפקיד ואת התפקיד לעובד.

עם זאת, במקרים בהם הבעיה הנפשית לא משפיעה על תפקודו של העובד, שטאובר לא רואה סיבה לשתף בה את המעסיק. "יש אנשים רבים שמנהלים את המחלה שלהם בעצמם, ולא זקוקים להתאמות", הוא מסביר. "אבל אם היא כן משפיעה, יש סכנה לפיטורים, הורדת שכר או ועדת משמעת. במקרים כאלה כדאי לשקול לשתף את מקום העבודה כדי למצוא פתרונות משותפים".

לדבריו, מקום עבודה קשוב, שיודע לאפשר לעובדיו למנן את רמת הלחץ שלהם, הוא מקום עבודה טוב יותר גם לשמירה על הבריאות הנפשית של עובדים בכלל. "פגיעה נפשית פורצת הרבה פעמים בגלל רגישות שיש לאדם מראש, והתמודדות עם מצבי לחץ שגרמו ל'סדק נפשי'".

"גם את בני המשפחה של מתמודדי הנפש צריך לקחת בחשבון"

מוגבלות נפשית נעה על ספקטרום, החל ממחלות נפש כמו סכיזופרניה, מאניה דיפרסיה ודיכאון קליני, דרך הפרעות אישיות שונות וכלה בנוירוזות שונות ויחסית נפוצות כמו לחץ, חרדה, מתח וקשיים בתפקוד.

אנשים נעים לאורך הספקטרום הזה, שמשתנה גם ביחס לרמת הסבל והתפקוד. לפי ההערכות, כשישית מהאוכלוסייה חווה לפחות פעם בחיים אפיזודה של דיכאון קליני.

"אני חושב שבשנים האחרונות הנושא הזה עולה יותר על סדר היום ומדברים עליו יותר", אומר שטאובר. "יש היום יותר דמויות בטלוויזיה וברדיו שמציגות תמונה מורכבת של חיים עם מוגבלות נפשית, וגם הורים היום יותר מוכנים לדבר על זה מפעם".

לדבריו, משבר הקורונה חשף רבים לאתגרים נפשיים, חרדה ודיכאון, ופתח במידה מסוימת גם את היכולת לדבר על האתגר של אנשים עם מוגבלויות נפשיות. "אני מקווה שבשלב הבא, השיח הזה יחלחל גם אל מקומות העבודה".

שטאובר, שכתב את ספרו בעקבות התמודדות של קרוב משפחה עם מחלת נפש, אומר שגם קרוביהם של אנשים שמתמודדים עם מחלות נפשיות, נתונים בלחץ מתמיד שעשוי להשפיע על תפקודם. חלק ניכר מהם לא מגלה את מצבם זה למקום העבודה, בגלל הסטיגמה והבושה.

"ארגון שייצור פתיחות לשיח גם אצלם יוכל לטפל בהם טוב יותר. זה גם אנושי וגם משפר את תפקוד הארגון ואת האטרקטיביות שלו בעיני העובדים", אומר שטאובר. "מספר בני המשפחה של מתמודדי הנפש בקרב העובדים גדול בהרבה ממספר המתמודדים עצמם, וגם זה ציבור שכדאי לקחת בחשבון".