48 שעות אחרי הניצחון הגדול והמפתיע של דונלד טראמפ במרוץ לנשיאות ארה"ב, אני חושב שיהיה נכון לנסות ולמנוע את השתרשותו של "הסיפור" שמבקשים לספר לנו על הניצחון הזה.
ישנו כמובן צורך בהסבר, כיוון שתוצאת הבחירות בארה"ב, עם כל כמה שהיא מפתיעה, היא בעיקר מבישה. אני עצמי התביישתי, כנציג של עולם המבוגרים (ועל אף היותי ישראלי שלא קשור לזה, כמובן), להגיד לבני בן ה-6 שטראמפ, על אמירותיו הפוגעניות כלפי נשים, בעלי מוגבלויות ונכים, הוא נשיא ארה"ב.
אך הסבר מוטעה עלול לשרת מטרות שליליות, ולכן יש להתנגד לסיפור המקובל שמוכרים לנו. הסיפור פשוט הוא, והקצב כה סוחף – אך לא מסתדר עד הסוף עם העובדות, ודומה באופן חשוד לסיפורים נוספים שבהם מבקשים שנאמין.
כך הולך "הסיפור": דונלד טראמפ הוא האאוטסיידר שבא מחוץ ל"מערכת", מחוץ ל"ממסד", וביטא את אשר רוחש עמוק בלבם של אלו בקרב העם האמריקני שהפסידו מתהליכי הגלובליזציה והתרוששו בגינם. התקשורת (המהדרין מוסיפים: השמאלנית) המנותקת והאליטיסטית לא הצליחה לקלוט את הסימנים המעידים על הניצחון הגדול, כיוון שמזמן איבדה קשר עם העם ועם הרחוב, וכיוון שהיא עצמה – התקשורת – הינה חלק מהשיטה ומהממסד. לכן התקשורת "התגייסה" לטובת המועמדת הדומה לה, הילרי קלינטון, וכנגד טראמפ.
המסָפּרים הדרמטיים מוסיפים קו עלילה המציג את הבחירות האלו כמלחמת האור בחושך, כאשר העם האמריקני בחר בנסיך האופל, בשל איבה ושנאה קמאית למי שרואה עצמה כמלכת האור. הכל מסכימים ששנאת ה"עמך" לליברלים יפי הנפש דוברי הפוליטיקלי קורקט, יושבי בתי הקפה, התבטאה בהצבעת מחאה למי שהתחבר לכאבם של ההמונים.
ובכן, הסיפור הזה הוא נכון באופן חלקי בלבד. וזה הופך אותו לגרוע מדבר שקר. מרטין בובר אמר פעם כי האמצעי המשמש את נביאי השקר הוא קריעת פיסה אחת של אמת מתוך המציאות, וטווית שמיכת השקר סביבה. האמת (החלקית) היא ההסוואה הטובה ביותר לדבר השקר. ההסבר המוטעה והמטעה לאשר התרחש ומתרחש בארה"ב בנוי באופן מתוחכם על מנת לשרת כוחות מסוימים.
ראשית כדאי לשים לב, ש"הסיפור" הזה נשמע דומה באופן חשוד לסיפור שהנשיא הנבחר סיפר לנו לאורך הקמפיין שלו, ולכן יש לתהות לגבי מידת האמת בפרסום. באותו הקשר, הסיפור הזה נשמע כל כך דומה לסיפור אחר אותו מספרים לנו מספריו המקומיים, על ישראל של היום והבחירות האחרונות. בימים האחרונים דוברים שונים, בעיקר מימין, מחייכים, כאילו אומרים: "תסתכלו עליהם ותראו אותנו".
בואו ננסה לפרק את הסיפור לגורמיו ולעמת אותו עם העובדות.
הטענה הראשונה: "התקשורת התגייסה בעד קלינטון וכנגד טראמפ" – זה פשוט לא נכון.
טראמפ הוא יציר התקשורת האמריקנית. האופן שבו הובלטה כל אמירה שערורייתית, כל התבטאות מכוערת, כל ציוץ מגוחך, העניק לטראמפ משקל סגולי ניכר. יש המעריכים את פרסום החינם שניתן לו על ידי התקשורת המגויסת כביכול כנגדו במיליארדי דולרים.
במובן עמוק עוד יותר, טראמפ הוא יציר התקשורת האמריקנית עוד בטרם מערכת הבחירות, שהעלתה את איש העסקים על נס והעניקה לו במה. על הבמה הזו יצר טראמפ גם את תכנית הריאליטי בכיכובו, שהיא הבסיס לפופולאריות הציבורית שלו, ובסיס להכנסות עתק לרשת בה שודרה. העיתונאי-קומיקאי ג'ון אוליבר פרסם פעם שטראמפ מעריך את הונו בכ-10 מיליארד דולרים, ומתוך כך עד כמחצית הם שוויו של המותג "טראמפ". טראמפ הוא יותר פסאדה, העמדת פנים והצגה של איש עסקים מאשר איש עסקים, והתקשורת במובנה הרחב הייתה תאטרון הבית שלו, לטובת שני הצדדים.
ולכן אין להתפלא שהזדעזעותה המזויפת של התקשורת מהפורנו-פוליטיקה של טראמפ התקבלה בספקנות. באופן סמלי, הציחקוקים והגיחוכים של המראיין של טראמפ לנוכח הערותיו המטונפות על יחסו לנשים, באותה הקלטה מפורסמת, מייצגים בצורה ההולמת ביותר את תפקודה של התקשורת ביחס לטראמפ: האדרתו, התחככות עמו, תוך כדי אמירת "וי-וי, אני לא מאמין שאמרת את זה עכשיו. צפו!".
אמנם נכון הדבר שקלינטון זכתה לתמיכה (אינדורסמנטס) מטעם מערכות חדשות רבות, לרבות כאלו שלא תמכו במועמדים לנשיאות בעבר (האטלנטיק, לדוגמא, התגאה בכך שהמועמד הקודם שבו תמך היה אברהם לינקולן באמצע המאה ה-19). אך מהן מערכות החדשות הגדולות של ימינו אם לא הקצה הבולט, המהוגן-כביכול, של קרחון התקשורת השט באוקיינוס העצום של אינטרסים מסחריים ופוליטיים? כלי התקשורת, ברובם, נהנים מהשיטה הקיימת, ויוצאים כנגדה רק למראית עין.
אני חושב שהציבור הישראלי הגיב בצורה דומה למדי בימים שלפני הבחירות האחרונות, ביחס לגילוי המרעיש של המצב הכלכלי-חברתי בישראל במערכת ynet. פתאום, ערב הבחירות, נזכרו שם בזקנה השוכבת במסדרון בבית החולים בנהריה… רק חודשים קודם לכן, כאשר ראש המפלגה שבה תמכו שימש כשר אוצר, עסקו באותו אתר (ובשיתוף עם העורך הכלכלי הבכיר של ידיעות אחרונות, סבר פלוצקר) בהסברה על כמה מוצלחת ואיתנה הכלכלה הישראלית. ולכן, לנוכח ההתעוררות החברתית המאוחרת של האתר של המדינה, מרבית הציבור השיב ב"טול קורה מבין עיניך".
נסכם: התקשורת לא הייתה נגד טראמפ – היא הייתה העזר כנגדו של דונלד טראמפ בדרכו לנשיאות.
הטענה השנייה: "ניצחונו של טראמפ בא חרף התנגדות הממסד למועמדותו" – לא נכון, ולכל הפחות, לא מדויק.
נכון הדבר שחלק גדול מהממסד הרפובליקני התנגד למועמדותו של טראמפ, וראה בו, או רואה בו, נטע זר במפלגה. אך אם נרחיב מעט את ההתבוננות מהקומה העליונה של המבנה הרפובליקני בה התכתשו המועמדים לנשיאות, נגלה גורד שחקים ענקי.
לרפובליקנים רוב בסנאט האמריקני, ובבית הנבחרים. רוב מושלי המדינות הם רפובליקנים, ובמרבית המדינות בתי הנבחרים נמצאים בשליטה רפובליקנית. גם בית המשפט העליון האמריקני היה בשליטה רפובליקנית, עד לא מזמן. עם מותו של השופט השמרן סקאליה, נוצר תיקו בין שופטים שמונו בידי נשיאים רפובליקנים ובין שופטים שמונו בידי נשיאים דמוקרטיים.
יתכן מאד כי פסיקה של בית המשפט העליון השמרן הזה השפיעה על תוצאות הבחירות לטובתו של טראמפ. בשנת 2013 פסקו שם כי חקיקתן של המדינות בענייני התנאים להצבעה חזקה מהחוק הפדרלי בעניין זה. בעקבות כך היו אלה הבחירות הראשונות מאז 1965 שמדינות יכלו להגביל את ההצבעה בהן ולחייב, לדוגמא, הזדהות באמצעות תעודת זהות בלבד. תעודת זהות אינה נפוצה כל כך בארה"ב, ובעיקר לא בקרב המעמדות הנמוכים ובקרב מיעוטים. שלוש מדינות שחוקקו הגבלה שכזו הן: אריזונה, ג'ורג'יה וקרוליינה הצפונית. אלו היו שלוש מדינות מתנדנדות, שטראמפ זכה באלקטורים שלהן בהפרשים של אחוזים בודדים, בכמה עשרות אלפי קולות בלבד.
על פי הנתונים הסטטיסטיים, אלו אשר הגבלת ההצבעה משפיעה עליהם – מיעוטים ובעלי הכנסות נמוכות – הצביעו באחוזים גבוהים לקלינטון. אם ישנם כמה עשרות אלפי אנשים שלא הצביעו בגלל ההגבלה הזו (זהו נתון שאין דרך אמפירית לגלותו – יכול להיות שישנם מיליונים שלא הצביעו בגלל הגבלה זו ויכול להיות שלא. אבל לעולם לא נדע) הרי שבית המשפט העליון, הממסד, הוא שהמליך את טראמפ.
דוגמא זו – שהיא רק הנחה בלתי ניתנת לאישוש, כאמור – היא רק דוגמא לאופן שבו במקומות השונים היה זה הממסד הרפובליקני שנלחם לטובת טראמפ ולטובת הרוב הרפובליקני. אלו הם האינטרסים המאורגנים אשר ניצחו במערכת הבחירות הזו.
כך שהסיפור המקורי שמנסים "למכור" לנו, כאילו בחירתו של טראמפ נובעת מתנועת "גראס-רוטס", שצמחה מלמטה מהשטח, כנגד האינטרסים המאורגנים בממסדים הוא לא מדויק. בחירתו של טראמפ אכן נשענת על מגמות הרוחשות עמוק בתוככי החברה, אך לא באופן שבו רוצים שנאמין שזה קרה. אני חושב שההבחנה הזו חשובה.
טענה שלישית, ואחרונה: "הפועלים כחולי הצווארון אשר התרוששו בשל תהליכי הגלובליזציה העדיפו את טראמפ על פני קלינטון, כיוון שהאחרונה מייצגת את מגמת הגלובליזציה" – הטענה הזו לא נכונה ברובה.
לפי הסקרים המעמיקים אשר נערכים מחוץ לקלפיות (ה-"אקזיט-פולז") קלינטון זכתה לרוב משמעותי בקרב בעלי ההכנסות המועטות. בקרב המשתכרים עד 30,000$ בשנה, 53% הצביעו בעד קלינטון, ורק 41% לטראמפ. בקרב המשתכרים עד 50,000$ בשנה – 51% קלינטון, 42% טראמפ. המגמה משתנה בבעלי ההכנסות הבינוניות והגבוהות, כאשר ההצבעה מאוזנת יחסית עם נטייה לטובת טראמפ. בגדול, העניים הצביעו קלינטון, העשירים העדיפו את טראמפ.
נתון נוסף שמחליש את הטענה המקובלת המצוטטת מעלה הוא שרוב אלו ש"מצבה של הכלכלה" היה הנתון שהשפיע במידה הרבה ביותר על הצבעתם נתנו את קולם לקלינטון (52%). עם זאת, טענת "נקמת המנושלים" מקבלת אישוש מכך שבקרב אלו שסברו שמצבה של הכלכלה כיום לא טוב, ואלו שאמרו שמצבם כיום פחות טוב מבעבר, הרוב הצביע בעד טראמפ.
אבל אולי הנתון המשמעותי ביותר כדי לנסות ולהבין את סוגיית ה"עמך" האמריקני הוא אחוזי ההצבעה. מבין כ-245 מיליון בעלי זכות הצבעה, כמעט מחצית לא הצביעו כלל. בקרב אלו שכן הצביעו, רוב קטן העדיפו את קלינטון על פני טראמפ (קלינטון קיבלה 59,923,027 קולות, כ-230,000 קולות יותר מטראמפ). מאחר ויום הבחירות איננו יום חופש בארה"ב, השיטה מביאה לכך שבעלי ההכנסות הנמוכות חופשיים פחות להצביע מבעלי ההכנסות הגבוהות יותר.
טראמפ ניצח במדינות "חגורת החלודה" למעט אילינוי. זה נכון שהקמפיין שלו הצליח להתחבר לזעמם של מבוגרים רבים, שראו את משרותיהם התעשייתיות נעלמות ואת עולמם משתנה בין שנות ה-80' של המאה הקודמת לימינו. הזעם והתסכול של אוכלוסיה זו הוא עובדה חשובה להבנת המציאות האמריקנית המורכבת (כדי להבין מעט ממנו, אני ממליץ לראות את ברוס ספרינגסטין שר את שירו משנות ה-80 "הנהר", ואיך הוא שר: "and lately there ain't been much work, on the account of the economy", לאחרונה אין עבודה בגלל הכלכלה).
מספרים שבמטה הבחירות של ביל קלינטון ב-1992 נתלה שלט גדול – "זאת הכלכלה, טמבל", להזכיר לעובדי הקמפיין את מרכז דאגותיהם של אזרחי ארה"ב. באופן פרדוקסלי, ייתכן שמטה הילרי קלינטון לא השכיל להבין שהפעם זאת לא הכלכלה. הפעם היה זה משהו אחר לגמרי, משהו שהוא הרבה יותר חמור ומורכב.
אז מה בעצם קרה שם?
את העובדה שהממסד הרפובליקאי – במובנו הרחב ביותר – ובמידה רבה עוד יותר התקשורת האמריקנית – פעלו להעלאת טראמפ מסיבותיהם כבר הסברנו מעלה. אך אם ההסבר המקובל על הפועלים נפגעי הכלכלה שבחרו במי שישפר את מצבם הכלכלי הוא סיפור חלקי במקרה הטוב, ומוטעה במקרה הרע – אז מה בעצם קורה בדמוקרטיה הגדולה בעולם? אני מבקש להציע הסבר ראשוני, שניתן יהיה לבחון אותו בהמשך, ככל שהדברים מתפתחים.
הדבר המרכזי שאני חושב שניתן לראות בתוצאות הבחירות האלו זו הריאקציה – התגובה – לשינוי שחל בארה"ב בעשורים האחרונים; שינוי בהרכב האוכלוסייה, שינוי בזהות האמריקנית, שינוי שהנשיא השחור הראשון ברק אובמה היה מבטאו ומקדמו. וכן, הבחירות האלו לא היו על כלכלה, הן היו על גזע. באופן כוללני, אמריקה הלבנה הצביעה כנגד השינוי הזה.
ואלו גם היו הבחירות המגדריות הראשונות בארה"ב. וגם כאן, התנועה הפמיניסטית הובילה שינויים עצומים בעשורים האחרונים והשיגה הישגים עצומים. אך זהו חוק במדעי הכימיה ובמדעי החברה – לכל שינוי יש תגובה, יש ריאקציה. ולכן, התוצאות הסמליות מצביעות גם על מגמות עומק: גבר שמתפאר בהתנהגות מינית פוגענית ומרבה להתבטא בצורה מבישה ניצח אישה בעלת יכולות מוכחות ועדיפות.
הצד השני של המטבע הזה הוא החולשה של מחנה השינוי והקדמה. אחרי 8 שנות כהונה של נשיא שחור, השחורים עדיין מוצאים עצמם צריכים להקים תנועה על מנת לטעון שחייהם חשובים ("Black lives matter"). אם ב-2008 כ-69 מיליון אמריקנים הצביעו לאובמה, וב-2016 רק 59 מיליון הצביעו עבור קלינטון, אז צריך לשאול לאן נעלמו 10 מיליון מצביעים.
החולשה היא חולשה חברתית – המתבטאת בין היתר במצבם של האיגודים המקצועיים בארה"ב, בעבר מעוז של עצמה עבור המפלגה הדמוקרטית. מי שמובילים את המאבק להעלאת שכר המינימום בארה"ב ל-15$ (Fight for 15) לא מצאו את מקומם בתוך האיגודים המקצועיים האמריקניים, שמאבדים אחיזה ואמינות בעיני הציבור.
המתחים המתעצמים במעבה החברה האמריקנית הם טעונים, ונפיצים. יש בהם מרכיבים שעלולים להוביל להתפוצצות – גם ב"מלחמת המינים" בין גברים ונשים וגם במובנים המסוכנים של מתחים על בסיס צבע עור ו"גזע".
וכן – יש קוים מקבילים רבים בין מה שקורה בארה"ב ובין מה שקורה כאן, וההבנה המלאה של התהליכים האלו נדרשת למי שרוצה לשנות ולהשפיע, אך על כך נכתוב בהזדמנות אחרת.