בשמונה ערים בישראל, ממגדל העמק בצפון עד באר שבע בדרום, יש רחוב, שדרה או דרך שנושאים את שם העצמאות. בכולם גם בית מספר 75. כתובת סמלית ביום העצמאות ה-75. בבתים האלה מתגוררים, עובדים, עוברים וחיים אזרחים, גברים ונשים, מכל קשת החברה הישראלית. חלקם נולדו כאן, חלקם עלו – מזמן או לאחרונה; חלקם יהודים וחלקם לא; חלקם ימנים, חלקם שמאלנים, וחלקם לא מגדירים את עצמם. יש דתיים ויש מסורתיים, יש חילונים, יש צעירים ויש מבוגרים.

מסע ביניהם, בשבועות הסוערים האחרונים, מצייר את תמונת החברה הישראלית, והשיחות איתם מגלות מכנה משותף: המדינה יקרה לכולם, תרתי משמע, וכמעט כולם היו נותנים לה במתנה קצת יותר אהבה. חיבוק. וגם חוקה לא תזיק.

בחלק הראשון במסע חמש תחנות: מגדל העמק, קריית אתא, חיפה, פתח תקווה ובת ים, ובחלק זה, החלק השני במסע, שלוש תחנות: אשדוד, קריית גת ובאר שבע.

תחנה שישית: אשדוד

בקומה החמישית בבית מספר 75 ברחוב העצמאות באשדוד מתגוררת ילנה סטוליארנקו (42), שעלתה עם בעלה מיקטרינבורג שברוסיה לפני שבע שנים. הבעל ושני ילדיהם, בולאט (11) ובלה (7), נסעו בימים אלה לבקר את סבתם ברוסיה, והיא, שפחדה לנסוע, נשארה בבית עם החתולים סטפן וג'ורא. "באזור שלנו שם, ממש באמצע המדינה, בהרי האורל, הכול בסדר", היא אומרת, "אמא שלי, סבתא שלהם, שם, והיא מאוד מתגעגעת לילדים. אז בעלי לקח אותם".

הבניין ברחוב העצמאות 75 באשדוד. "אני זוכרת את הרגע שירדתי מהמטוס. ירדנו במדרגות, פתאום היכה בי אוויר חם כזה בפנים. הסתובבתי לבעלי ואמרתי: 'הגענו הביתה'" (צילום: יונתן בלום)

סטוליארנקו בעלת שני תארים במשפטים, ברוסיה עבדה כמשפטנית בחברת אנרגיה. כאן היא מתמחה במשרד עורכי דין בראשון לציון. "אני צריכה ללמוד מחדש כדי לקבל רישיון עורכת דין. אז הדרך עוד קצת ארוכה".

למה בחרתם לעלות?
"אין לי תשובה. רוב האנשים שאני מכירה שעשו עלייה ירדו במעמד הסוציואקונומי שלהם, וזה קשה. אבל עוד לפני שעלינו, כשהגענו לפה אני ובעלי, אני זוכרת את הרגע שירדתי מהמטוס. ירדנו במדרגות, פתאום היכה בי אוויר חם כזה בפנים. הסתובבתי לבעלי ואמרתי: 'הגענו הביתה'".

מה את אוהבת בישראל?
"שיש פה משפחות גדולות, והקשר במשפחה מאוד חזק. ברוסיה אין דבר כזה שכל שבת באה המשפחה לבית שלך. פה גם יותר רגועים בנושא העבודה. ברוסיה בעלי ואני עבדנו כל הזמן, לא היה לנו זמן אפילו לתקן משהו בבית. פה יש זמן לנוח. לא צריך כל הזמן לרוץ. יש זמן לחשוב מה רוצים, איך רוצים.

"פה גם נותנים יותר צ'אנסים. ברוסיה, אם לא נכנסים לאוניברסיטה בניסיון הראשון, אי אפשר יותר. פה אפשר לעשות מבחנים שוב ושוב, אפשר להחליף באמצע, אפשר לשנות במהלך החיים.

"בפעם הראשונה שהייתי פה בים ראיתי איך האבות מטפלים בילדים. גם בעלי נהפך להיות כזה. כל שבת יש לו את הזמן איכות שלו איתם. גם בגלל זה, אני חושבת שיותר טוב לילדים שלי לגדול פה".

יש גם געגועים?
"בטח. ברוסיה גם ב-3-2 בלילה כל החנויות פתוחות, כל המסעדות, קולנוע, הכול פתוח 24/7 גם בשבת ובראשון. פה הכול סגור מוקדם, ואין אוטובוס. גם יקר מאוד. כדי לקנות את הדירה פה היינו צריכים למכור את שתי הדירות שהיו למשפחה שלנו ברוסיה, ועדיין לקחנו משכנתא שנשלם הרבה שנים. גם הלכלוך בארץ מאוד קשה".

ילנה סטוליארנקו בביתה באשדוד. "אני לא דואגת שיהיה פה רוסיה כל כך מהר" (צילום: יונתן בלום)

היא לא מגדירה את עצמה דתייה, אבל כן חושבת שצריכה להיות פה מדינה יהודית, עם ציבוריות יהודית. "אני לא אוהבת שאנשים אומרים שצריך להפריד בין דת ומדינה. במדינה שלנו יש קשר הדוק בין דת ומדינה, זו הסיבה לכך שהיא קיימת, ואין עוד מקום כזה בעולם".

אבל צריך לשים גבול: "צריך שיהיה חופש. כל אחד יכול להתלבש איך שהוא רוצה, וכל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה. ואף אחד לא יכול לקבוע איך נכון ואיך בסדר להיות יהודי ואיך לא. אנחנו שונים, וצריך שנתייחס זה לזה בכבוד".

מהכאוס הפוליטי היא לא מתרגשת במיוחד. "אני לא דואגת שיהיה פה רוסיה כל כך מהר. מה שקורה עכשיו ברוסיה לא קרה באופן פתאומי בשנה אחת. אלה תהליכים של הרבה מאוד שנים. אבל כן, כל מיני דברים כמו חוק דרעי, זה לא נורמלי. אני לא נגדו באופן אישי, אבל לא הגיוני שמישהו משנה את החוק כדי לא להיכנס לכלא. יש דמוקרטיה, אבל יכולה גם לא להיות אם ישנו את החוקים. דמוקרטיה היא דבר שגם יכול ללכת".

הגזענות, היא אומרת, מדאיגה אותה יותר. "בתקופת האזעקות הקשה לפני שנתיים היה מפחיד, והפחיד אותי גם שבתקופה הזו שמעתי מילדים בכיתה של הבן שלי מילים מאוד קשות כלפי כל המוסלמים. בעיר שבה גדלתי ברוסיה מתגוררים גם נוצרים, גם מוסלמים וגם יהודים. הכנסייה הייתה ממש באותו רחוב של המסגד, 150 מטר אחד מהשני. ברחוב חגגו את כל החגים, זה היה נורמלי".

איזו מתנה היית נותנת למדינה?
"המתנה הכי טובה למדינה זה להיות אזרח טוב, ולהיות אחראי. זה שיהיה לך אכפת מאחרים, לעזור לעולים, לאנשים חולים, לבעלי חיים. אם זה לתרום דם, לחתום על כרטיס אדי, לתרום כסף. כל אחד ומה שהוא יכול. להיות אנשים טובים ביומיום. בישראל הרבה אנשים הם כאלה".

יחיאל תימסית בסדנת הצורפות שלו בביתו. "בימים האלה אני מאוד גאה בעם הזה" (צילום: יונתן בלום)

באותה קומה, בדירה ממול, גר יחיאל תימסית (71), שעבר לבניין רק לפני שנה. "אני מאוד אוהב את אשדוד", הוא אומר. "זו עיר מדהימה, יחסית קרובה למרכז הארץ, יש הרבה תרבות, יש ים, וזה נפלא. יש לי חברים, יש לנו פרלמנט, נפגשים פעם-פעמיים בשבוע. בסך הכול מצאתי את עצמי".

תימסית, גרוש, אב לארבעה וסב ל-12 נכדים, יצא לגמלאות לפני ארבע שנים, לאחר שעבד כחשב שכר בחברה לישראל במשך 47 שנה. מזה כשבע שנים הוא לומד צורפות במכללת ספיר, והקים גם סדנה אצלו בבית.

"כשהייתי בן 16 עבדתי במפעל לייצור טקסטיל. הייתי חניך, ומי שחנך אותי נתן לי לעבוד עם מכונה שלא הייתי אמור לעבוד איתה. נתפסה לי היד, וכתוצאה מכך איבדתי שתי אצבעות. אבל למרות זאת עבדתי כל החיים, ועכשיו אני עושה תכשיטים".

הוא נולד בקזבלנקה, מרוקו, כבן למשפחה בת שבע נפשות. הוא עלה ארצה באונייה שלום, ב-1956, ישר למעברת דימונה. "כשהגענו, ההורים שלי לא הכירו פה אף אחד. הם ביקשו לגור בירושלים. אמרו להם שהם גרים אצבע מירושלים, ושמו אותנו בדימונה".

הוא אוהב את המדינה, ומה שקורה בחודשים האחרונים מכאיב לו: "אני בן 71, אין לי עוד הרבה, אבל אני משאיר אחריי ילדים ונכדים, ואני רוצה שהם יחיו במדינה דמוקרטית, שלא תטיל עליהם אימה".

"המדינה הזו הוקמה על כלום. עלו יהודים מכל העולם, היה צריך לדאוג להם, המדינה הייתה צעירה ולא הייתה יכולת לספק צרכים שהיא מספקת היום. היה  קשה לכולם. גרנו בתנאים לא תנאים, בצריף שכולו דולף, על מיטות סוכנות עם מזרנים שעשויים מעשבים. אבל לכל הילדים שלי יש תואר אקדמי"

הוא מתנגד נחרצות לתיאוריית ישראל הראשונה והשנייה: "אני מרגיש שמשתמשים בי. חבל לי שממשיכים עם הנרטיב הזה של הקיפוח. זה זורע שנאה, שמטפטפת כבר 40 שנה. כן, הגענו ממרוקו, היינו במעברה, היה קשה. היה לנו פנקס בולים, והיינו צריכים לקנות באמצעותו מצרכים בסיסיים, ולהתקיים מזה. לא היו מותרות כמו בשר ודברים כאלה. אבא שלי, שהיה צורף במרוקו, עבד פה בעבודות מזדמנות, והיה קשה מאוד.

"המדינה הזו הוקמה על כלום. עלו יהודים מכל העולם, היה צריך לדאוג להם, המדינה הייתה צעירה ולא הייתה יכולת לספק צרכים שהיא מספקת היום. היה קשה, והיה קשה לכולם. גרנו בתנאים לא תנאים, בצריף שכולו דולף, על מיטות סוכנות עם מזרנים שעשויים מעשבים. אבל לכל הילדים שלי יש תואר אקדמי. זה לא היה פשוט, אבל זה היה לנו הכי חשוב.

"נתנו לילדים שלנו כל מה שלנו לא היה. עבדנו קשה והתקדמנו. אנחנו לא שם. אבל המנהיגים, כדי להמשיך לשלוט, כל הזמן מנסים להחזיר אותנו אחורה. שלא נהיה משכילים, שלא נלמד לימודי ליבה, שלא נתקדם. כדי שנישאר שבויים בידיהם".

לא חשת באפליה?
"בטח שכן, אני לא אומר שלא נעשו טעויות, ועוד איך נעשו. היו גזענות ואפליה, ועדיין יש. הייתה עבודה בעיניים של המדינה, והמשאבים חולקו בצורה לא שוויונית. יש עדיין המון מה לתקן, אבל בשביל לתקן סדקים לא שורפים את הבית".

איך מתקנים?
"התשובה היא שוויון – בזכויות ובנטל. לא יכול להיות שמגזר אחד משרת ומגזר אחד לא, מגזר אחד עובד ומשלם מסים ואחר לא.

"אני רואה עכשיו כמה יוצאים מהבית כל מוצאי שבת, לכמה אנשים אכפת, כמה אנשים לא מוכנים לתת למדינה ליפול. אף אחד כבר לא יחזיר את השד הזה לבקבוק, זה לא יחזור להיות מה שהיה. האזרחים רוצים חוזה חדש עם המדינה, מגילת זכויות חדשה, סדר חדש. בימים האלה אני מאוד גאה בעם הזה, אנחנו ביום העצמאות כבר שלושה חודשים".

איזו מתנה היית נותן למדינה?
"חוקה, שוויון חובות וזכויות והפרדת הדת מהמדינה".

תחנה שביעית: קריית גת

בקריית גת, כמו באשדוד, רחוב העצמאות הוא רחוב ראשי, אולי הראשי של העיר. את מספר 75 תופסת תחנת האוטובוס המרכזית. מבנה בטון אפור ומאובק, הומה רעש אוטובוסים והמולת נוסעים. יום שישי, שעת בוקר מאוחרת, ואדם בזרגנוב (17) חוזר מעבודתו במאפייה שליד התחנה עם שקית חלות לשבת למשפחתו.

אדם בזרגנוב בתחנה המרכזית בקריית גת. "הזהות היהודית זה לדעתי הדבר הכי חשוב" (צילום: יונתן בלום)

הוא גדל בקריית גת, אבל לפני כמה חודשים עבר עם המשפחה לנתיבות. "בקריית גת היה לי יותר כיף. היו לי כאן את כל החברים, את בית הספר, את הסביבה שלי. בנתיבות הכול עדיין חדש לי, ואני עוד לא מכיר אנשים. אבל בטוח שאסתדר".

הוא יליד הארץ. "אני אוהב את המדינה. זו השפה שלי, ואני מאמין מאוד בציונות. זה החינוך שקיבלתי".

מה אתה הכי אוהב פה?
"ללא ספק, שווארמה".
מה פחות?
"הייתי רוצה שיהיו יותר מהלכים ימניים. אסור לדעתי לתת שטחים מהמדינה, צריך לשמור יותר על הזהות היהודית שלנו. הזהות היהודית זה לדעתי הדבר הכי חשוב".

המצב הפוליטי מכעיס אותו: "מאוד מבאס ומתסכל אותי לראות שהמצב כל כך על הקצה, יש הרבה הפגנות והרבה ויכוחים, ולצד זה יש הרבה פיגועים. מלחמות אחים כאלה מחלישות אותנו. המדינה עכשיו במצב חלש, וזה מכאיב לראות. קשה לחשוב שעוד מעט אני מתגייס לצבא וזה המצב".

לאן אתה מתגייס?
"החלטתי שאני הולך לקרבי. הייתי רוצה לגולני, אבל זה לא חשוב, העיקר להיות בשטח ולתרום כמה שיותר. קרבי זה חוויות, זה חברים לחיים, זה נותן המון בחיים. דבר שני, אני יודע שיגיע עוד מעט תורי להגן על המדינה, זה ברור לי מאליו".

עוד לא יצא לך להצביע בבחירות לכנסת.
"נכון. כשאוכל להצביע אני מקווה שזה יהיה כמו בן אדם נורמלי, פעם בארבע שנים, לא פעם בשנה".

איזו מתנה היית נותן למדינה?
"הסכמה. שכולנו, כל האזרחים, נצליח להסכים על משהו אחד. שלא יהיו ויכוחים ומלחמות. אצלי במשפחה יש גם שמאלנים וגם ימנים, גם מזרחים וגם אשכנזים. כמו שאמרתי, הייתי רוצה לראות מדינה יותר ימנית, אבל בסוף אנחנו פה ביחד".

מאור עטיה בכניסה למספרה שלו. "הייתי מצפה שיקומו יזמים ויעשו משהו בתחנה המרכזית, אבל בינתיים מוזנח. לפחות את הכניסה שלי לקחתי על עצמי" (צילום: יונתן בלום)

בחזית התחנה, בולטת הכניסה למספרה של מאור עטיה (33). מספרה יפה ומטופחת הרבה יותר משאר התחנה. "הייתי מצפה שיקומו יזמים ויעשו פה משהו, אבל בינתיים מוזנח. לפחות את הכניסה שלי לקחתי על עצמי".

כבר 13 שנה, מאז גיל 19, הוא ספר: "התחלתי את הקריירה בתור ספר צבאי, ותוך כדי הצבא למדתי גם אצל שוקי זיקרי. ברגע שגיליתי את המכונה נגמר הסיפור".

הוא נולד בקריית גת, נשוי ואב לשני ילדים (4 ושנתיים). בגאווה הוא מספר שנולד בה' באייר, ושהוא והמדינה חוגגים יום הולדת ביחד. "בינתיים לא ברחתי לארצות הברית, סבבה פה", הוא אומר וצוחק. "סתם, אני לא באמת חושב על זה. יש לי לקוחות שמספרים שטוב שם, שחושבים על זה, אבל אני לא באמת רואה את עצמי גר במקום אחר, למרות שיכול להיות פה מורכב. לאן אני אלך? למקום שבו ארגיש זר כל הזמן? זה מה שסבא וסבתא שלי הרגישו בגלות".

עטיה במספרה. "אני לא באמת רואה את עצמי גר במקום אחר, למרות שיכול להיות פה מורכב. לאן אני אלך? למקום שבו ארגיש זר כל הזמן?" (צילום: יונתן בלום)

לדעתו, מה שבעיקר צריך לשנות זה את הפוליטיקאים: "הייתי רוצה לראות שבאמת דואגים לאזרחים. גם בדברים הקטנים".
כמו מה למשל?
"למשל, בדרך לאילת כל שנה יש שיטפונות, אנשים מתים, עכשיו מתו שני אחים צעירים. לא חשבו לשפר את התשתיות, לעשות מעבר, גשר? לדברים הכי בסיסיים לא דואגים. יוקר המחיה עולה, קשה מאוד לגדל ילדים קטנים. מרגישים את זה כל יום. אתה הולך לעשות קניות, יוצא עם 2 שקיות, 400 שקל. זה הזוי. אם אתה רוצה איזה בשר או משהו יותר רציני, אז 700. אי אפשר להרשות את זה לעצמך. הייתי רוצה גם שמי שהולך לקרבי יקבל הנחה משמעותית על בית, לתת קצת קרדיט למי שתורם. רק לערבים וחרדים נותנים הטבות. אם אתה עושה פה דברים, אתה רק נדפק".

איזו מתנה היית נותן למדינה?
"מתנה למדינה? שיתנו קצת לי, אף פעם לא קיבלתי כלום".

רבקה שלילשווילי בקיוסק שלה. "אני קטנה מהמדינה כמעט בדיוק בשנה" (צילום: יונתן בלום)

הלחץ של יום שישי מתחיל, אוטובוסים יוצאים ונכנסים לתחנה. בפנים, ליד הקיוסק עוד יושבים כמה פרלמנטים קבועים, וכמה נהגים שחטפו בין הנסיעות כמה דקות הפסקה לקפה. רבקה שלילשווילי (74) יוצאת מאחורי הדלפק ומגישה לאחד השולחנות בירה, בשעה מוקדמת מדי.

"אני קטנה מהמדינה כמעט בדיוק בשנה", היא אומרת בקול חלש ובחיוך. לפני 25 שנה היא ובעלה קנו את הקיוסק: "אני אוהבת את קריית גת. בעיקר את הבית שלי ואת העבודה שלי. לפני שפתחנו את הקיוסק, עבדתי במפעל אומן. כשסגרו את המפעל קנינו את הקיוסק".

למה סגרו?
"לא יודעת, היו הפסדים. אבל ממילא לא כל כך אהבתי לעבוד שם".

היא נולדה ונישאה בגיאורגיה, שם גם נולדו שלושת ילדיה. עלו לארץ ב-1972, לקריית גת, לאותו בית שבו היא מתגוררת עד היום: "פה נולדו לי 11 נכדים ו-17 נינים". בעלה, חיים, נפטר לפני שנתיים, אחרי 60 שנות נישואין. "אני מאוד מתגעגעת אליו. עדיין חושבת עליו כל יום. בגלל זה הוא גם פה בשלט, חיימי שלי".

בגיאורגיה השאירו בית גדול: "וילה עם שלוש קומות, דונם אדמה. הייתה לנו חווה עם חיות ומטפלת. משפחה מבוססת. עזבנו הכול. באנו לדירה של 60 מטר לחמש נפשות, אבל היינו מאושרים, כי היינו בישראל, הגענו הביתה. באנו מגיאורגיה כי היינו ציוניסטים".

היא אוהבת את המדינה, "אבל יש חוקים לא טובים, ואין אחדות. אנחנו לא אחים? נתניהו ולפיד זה לא אחים? זה לא טוב, מאוד מעצבן אותי. אנחנו יהודים, יש לנו מספיק שונאים בחוץ, אנחנו צריכים להיות מאוחדים. אנשים לא יודעים מה זה שמאיימים על היהודים".

בגיאורגיה איימו?
"בטח. צריך לעשות שלום. לכל אחד יש בעיות, כל אחד עושה טעויות, אנחנו לא אלוהים. גם פוליטיקאים וגם האנשים צריכים לדבר, ולהשלים. הלוואי ותהיה פה אחדות, אהבה והבנה של כל צד את הצד השני".
איזו מתנה היית נותנת למדינה?
"את הנשמה שלי, את כל מה שיש לי".

תחנה שמינית: באר שבע

רחוב העצמאות בבאר שבע נמתח לאורך העיר העתיקה, שחודשה בשנים האחרונות, וכמעט בקצהו, במספר 75, מתחם אוניברסיטת בן גוריון ומוזיאון קרסו למדע.

רחוב העצמאות בעיר העתיקה בבאר שבע (צילום: יונתן בלום)

המוזיאון יושב במבנה בית הספר הבדואי מ-1914, מבנה היסטורי שעמד נטוש מאז שנות ה-70 ועד להקמת המוזיאון ב-2013. תערוכת הדרקונים המוצגת בחצר משווה למקום מראה שכמו יצא מאיזו אגדה עם טירה רחוקה.

רז עדן ובתה גבריאל. "אנשים שחיים חיים טובים יותר הם גם סובלניים יותר" (צילום: יונתן בלום)

רז עדן (42) הגיעה לבקר במוזיאון עם בתה גבריאל (2.5). הן גרות לא רחוק. עדן, שסיימה באחרונה תואר שני בפסיכולוגיה ומדעי המוח, נולדה וגדלה בבאר שבע. "אני מאוד אוהבת את מזג האוויר. אוהבת את האנשים, שהם חמי מזג, לטוב ולרע. מעניין פה, גם זה לטוב ולרע. זה מקום מורכב, לא פשוט. אבל זה גם הופך את האנשים למורכבים יותר, מודעים יותר, עמוקים יותר. פחות חיים כל אחד בתוך הבועה שלו".

בקרוב היא מתכננת לפתוח עסק בתחום התוכן, ובינתיים מגדלת את גבריאל: "יש לי עוד שני ילדים גדולים יותר, בחטיבה ובתיכון. אני בדרך כלל נשארת עם הילדים בבית עד גיל 3, עד שהם נכנסים לגן עירייה".

דעתה על הסכסוך הפוליטי מורכבת, כדבריה: "אני לא מתחברת כל כך לאף קבוצה, למרות שתמיד מנסים לשייך אותנו לאיזושהי קבוצה או דעה מסוימת. אני לא אוהבת להיות רק בעד משהו או נגד משהו, המציאות יותר מורכבת. זו בעיה שיש ראש ממשלה אחד כל כך הרבה שנים, אבל זה לא חדש, לא מהיום, אז אני קצת לא מבינה למה נדלקו על זה פתאום. לפני שלוש שנים, בבלפור, התקשורת פחות שיתפה פעולה. זה מרגיש לי מוזר".

איזו מתנה היית נותנת למדינה?
"הדבר הכי חשוב זה לשפר את חיי היומיום".
מה למשל?
"מבחינת הטיפוח של הסביבה, שיפור תשתיות, טיפול באשפה, תחבורה ציבורית, אכיפה וסדר. אנשים בפזורה הבדואית חיים ביישובים מאוד מוזנחים. גם הם וגם יהודים שחיים פה מרגישים שאין משטרה ואין שיתוף פעולה של הרשויות מבחינת חיי היומיום. אם נעסוק באיכות החיים של האנשים, בלי קשר לזהות שלהם, נמצא שיתוף פעולה בהרבה דברים. אנשים שחיים חיים טובים יותר הם גם סובלניים יותר".

החלק הראשון במסע: ממגדל העמק עד בת ים.