אין ולא יתכן היבט חיובי למלחמה. אין הזדמנויות לנצל ואין מסגור מחדש, שיכול ליפות את תמונות הזוועה ואת השבר הגדול שאנו נמצאים בו. ובכל זאת, אולי ניתן להציע נקודה למחשבה – לצד ובמקביל לאבל ולחרדה.

ברשותכם, קפיצה היסטורית קלה. בשנת 1999, כהכנה ל"באג 2000" (מי היה מאמין שזה מה שהדאיג אותנו פעם) פורסמו דו"חות אשר תיארו את מוכנות צוותי הכבאות בארה"ב לאסונות רבי־נפגעים. מן הדו"חות עלתה תמונה עגומה – שירותי הכבאות התמודדו עם פער הולך וגדל בין תחומי אחריותם לבין תנאי העבודה שלהם. השכר היה נמוך מדי, התחלופה הייתה גבוהה מדי, תקנים לא אוישו. מחקרים מאותה תקופה מצביעים על שחיקה גוברת בקרב כבאים ועל עמדות מעליבות כלפיהם בציבור, למרות נחיצותם.

שנתיים לאחר מכן התנפצו על ארה"ב מתקפות ה־11 בספטמבר. בקו החזית של אירוע קשה ורב־זירתי זה היו נותני שירות ציבורי רבים – רופאות, פרמדיקים, שוטרות ועובדים סוציאליים – אך הכבאים זכו לתשומת לב ייחודית וחריגה מבחינתם: כאשר דובר במדיה על הוקרה לצוותי חילוץ, הם צוינו בראש הרשימה. כמה מן התמונות המפורסמות ביותר מן ה"גראונד זירו", היו שלהם. ה"כבאים" הפכו ל"לוחמי אש", המדים השתנו, שכרם עלה, וכך גם כוחם של ועדי העובדים שלהם. סדרות טלוויזיה שגיבוריהן לוחמי אש מילאו את המרקע, העמדות כלפיהם בציבור התחילו להשתנות. למרות האבדות והפציעות הרבות בקרב לוחמי האש, בגוף ובנפש, התפרסם בשנת 2002 בחדשות כי מספר המגישים מועמדות למחלקת כיבוי האש של ניו יורק גדל פי 5 ביחס לשנה הקודמת. מעניין לראות כי על פי מחקרים שנעשו בעשורים האחרונים, תחושת השליחות של לוחמי האש ממשיכה להיות עקבית: היא הייתה גבוהה טרם מגמות השינוי, ונותרה כזו.

יש לנו מה ללמוד מכך

מטבע הדברים, אנו קשובים קשב מיוחד לכל הקשור בעבודה סוציאלית ובעובדים ועובדות סוציאליות. כשמציינים אותנו בחדשות, כשמציגים אותנו בכתבות, כשמוקירים אותנו בתוכניות אירוח – זה מותיר עלינו רושם. מאז השבת השחורה והמלחמה שבעקבותיה, דומני שאומנם רואים אותנו ושומעים אותנו יותר. נראה שלפחות באופן זמני הונחו בצד הייצוגים הדיכוטומיים שבין "חוטפות ילדים" ל"עוסקות בעבודת קודש". במקום לראות בנו איום נוקשה או רגשנות רכה, רואים בנו נשות ואנשי מקצוע, עם ערכים ברורים, כלים ופרקטיקות מועילים והרבה אומץ. אם בפרוץ עת חירום אחרת שהתמודדנו עימה – הקורונה – היה מי שהעלה על דעתו (גם אם לזמן קצר) שהעובדות הסוציאליות אינן עובדות חיוניות, הטרגדיה הנוכחית הכריעה את הוויכוח.

כל כך הרבה שנים ניסינו, באמצעות הארסנל שעמד לרשותנו, להסביר מי אנחנו. כל כך הרבה דנו בתדמית המקצוע ובהשפעתה על תנאי עבודתנו ועל יחסינו עם מקבלי השירותים. אך עתה, בנסיבות הכי קשות, דמותנו מתעצבת באופן שונה. מי שזה תפקידם צריכים להתייחס לכך – ובכלל זה האיגוד על מגוון מאבקיו, האקדמיה על מאמצי הסוציאליזציה שלה, השדה על תהליכי גיבוש הזהות שהוא מאפשר. אולי, כעוף החול, נתרומם מכל זה – עם כלים חדשים, תובנות חדשות וכבוד מחודש לכלים ולתובנות שכבר היו לנו.

צריך לציין ולומר כי המקרה של לוחמי האש בארה"ב אינו לינארי. עשרים שנה ויותר אחרי ה־11 בספטמבר, צפוי בימים אלה קיצוץ מסיבי בשכרם של לוחמי האש. דו"חות עדכניים מספרים על התמודדות שלהם עם נהלים סותרים, מדיניות עמומה לגבי תחומי אחריותם ודילול מסוכן של הפיקוח עליהם. מגמות שנשמרו נוגעות להשקעה ברווחתם ובבריאותם המנטלית והפיזית של לוחמי האש (למשל – הידעתם? – באמצעות מפגשי הדרכה(, ומיצובם כקריטיים לביטחון האישי והאזרחי. בעיתונות בארה"ב כבר אין מתייחסים לשחיקה בקרב לוחמי אש כאל בעיה פרטיקולרית, אלא כסכנה לביטחון הציבור, לא פחות. את האובססיה להרעבת השירות הציבורי קשה להדוף, אבל עשה בחוכמה מי שעשה ב־2001 כאשר קידם, גם בקרב קובעות וקובעי מדיניות, את ההבנה לגבי אי היכולת לנתק בין הוקרה לנשות ואנשי מקצוע, ואפילו התלות בהם, לבין האחריות והמחויבות לספק להם את המשאבים הנדרשים לביצוע עבודתם.

עכשיו תורנו לעשות את אותו הדבר, רק טוב יותר.

להיות חלק משמעותי מן התיקון, בכל מעשה שלנו. תיקון של החברה, אבל גם תיקון ועיצוב מחדש של המקצוע.

ומילה לסיום: כדאי ורצוי, כמובן, להתחזק מגילויי הסולידריות, מעוז הרוח ומן החוסן שהסתתר היטב בתוך חברה אזרחית, שמתברר שעל אף כל ניסיונות השיסוי והקיטוב – יש לה יכולת התלכדות. יש ביכולת הזו עוצמה, ויש בה גם שיעור – מקצועיות יכולה לשמש לנו דבק, במקומות שהעמדות האישיות מפרקות.

***

ד"ר ליה לוין היא חברת סגל בכירה ויו"ר היחידה ללימודי המשך והשתלמויות בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב; חברה במועצה לעבודה סוציאלית.
levinlia@tauex.tau.ac.il