מחסום צבאי בצומת לפני פסוטה חוסם את התנועה צפונה. הכביש המתפתל מסתיים בכיכר הכניסה לכפר. דמותו של ישו מקבלת את פני הבאים. התנועה הדלילה ברחוב מתמעטת ככל שנכנסים ללב העתיק של הכפר. רחובות מרוצפי אבן בהירה מחליפים את האספלט האפור. השקט אופף מכל עבר.

"זה השקט של השגרה", אומר ראש המועצה אדגר דקוואר. בחודשים האחרונים הדי הפיצוצים משני צדי הגבול נשמעים היטב ואזעקות מפלחות את השקט. בימים כתיקונם, הכפר הומה מבקרים בתקופה זו, ויש תכונה רבה לקראת חג המולד. אך היום שקט. קלנועית חוצה מדי פעם את הרחוב, ופנים מציצות מחלון הבית הסמוך.

אדגר דקוואר, ראש מועצת פסוטה. "אני לא יודע למה יש יישובים דרומיים מאיתנו שפינו. ב-40% מהבתים אין מרחב מוגן" (צילום: ג'וליה לרמה)

בהחלטת ממשלה 975 מ-18 באוקטובר נכלל פסוטה ברשימת היישובים המיועדים לפינוי. "אבל לא פינו אותנו", אומר דקוואר. "אני לא יודע למה יש יישובים דרומיים מאיתנו שפינו". הוא מספר שב-40% מבתי הכפר אין מרחב מוגן. בכפר שמונה מקלטים ציבוריים שאמורים לתת מענה ל-3,200 תושביו.

בשונה ממעיליא הסמוכה, מערכת החינוך בפסוטה לא חזרה לשגרה. הלימודים המקוונים מתנהלים במקלטים הציבוריים. "הילדים נמצאים יומיים-שלושה במקלט, והשאר בבית". לדברי דקוואר, מוקד הסיוע שהקימה המועצה מוצף בפניות. "יש הרבה אנשים שזקוקים לעזרה, גם חומרית וגם נפשית". גם פעילויות ההפגה לילדים ולמבוגרים מתנהלות במקלטים לפי לוח זמנים מסודר. תלמידי התיכון נוסעים מדי יום למעיליא ללמוד, ותלמידי כיתות ה'-ח' לומדים כל יום מהבית.

"למה לא פינו אותנו?"

"החיים מתנהלים כרגיל", מספרת רימא ח'ורי, מורה בבית הספר המקומי. "נכנסים לחרדה באזעקה או כשמקבלים הנחיה. יש הרבה. לפעמים זה עולה ולפעמים זה יורד, כמו הבורסה", היא צוחקת. "ביום שישי שעבר הייתה לנו ישיבה. משרד החינוך רצה להחזיר את התלמידים לבית הספר שנמצא בקצה הצפוני של הכפר. יש שם שני מקלטים שיכולים להכיל 150 ילדים. בבית הספר יש 400 ילדים. אנחנו מבינים שכולם מעוניינים בשקט, אבל מה זה חוסן לעומת הבריאות של הילדים? הם משחקים כרגיל, אבל באזעקה יש התכחשות טוטאלית, ורוצים לשחק בחוץ או מתחילים לבכות, לצרוח ולהסתגר. מנין תבוא תשועתנו? אנחנו 3.5 ק"מ מהגבול ואין לנו מספיק מיגון. למה לא פינו אותנו?

רימא ח'ורי. "האש בוערת בשקט, וזה מאוד מלחיץ" (צילום: ג'וליה לרמה)

"אני מעבירה שיעורים מקוונים היום. כל יום אנו מקבלים שיבוץ חדש איפה מלמדים. המורים עוברים ממקלט למקלט. אין מספיק מקלטים. מתוך שמונה מקלטים בכפר, הקצו ארבעה לכיתות. ההנחיות יכולות להשתנות תוך שנייה, יש סכנה אפילו לנסוע בדרך. זה חלק מהבחירה לחיות פה. לא אחליף את המקום הזה, ולא נצא בלי הנחיה מפורשת. האש בוערת בשקט, וזה מאוד מלחיץ. רואים ושומעים פה יירוטים ופיצוצים".

השקט המתוח מכסה על מועקה וכאב שאחזו בכפר, כמו בכל הארץ. "ב-7 באוקטובר כתבתי שיר", מספרת ח'ורי במועדון הנשים המקומי, בית רימא, שהקימה. "לקח לי חודש להתאושש, לעכל, לחוש, ולהוציא את זה לאור בדרך שלי. צורפתי למטה החטופים של הגליל המערבי. התחלתי לצייר. בהתחלה ציירתי בובות כמספר הילדים החטופים. אמרתי לעצמי שזה יביא את האור, אולי יהיה נס. התחילו לשחרר את הילדים, וחשבתי על משהו אחר שיביא את התקווה. אנחנו רחוקים, אנחנו נוצרים וערבים, אבל אנחנו חלק".

פינת החטופים בבית רימא. "אנחנו רחוקים, אנחנו נוצרים וערבים, אבל אנחנו חלק" (צילום: ג'וליה לרמה)

במרכז החדר ניצב כלוב ציפורים, שבו דחוסות בובות דובי. "העמדתי את הכלוב אף שידעתי שאף אחד לא יבוא לראות. למקום הזה יש אמירה של חיבורים, להתחבר לפחות בנפש. הוכנסנו בעל כורחנו למעגל, כמו כל האזור. האנשים פה מבשלים מדי יום לחיילים, לכיתת הכוננות. זה חשוב מאוד. אנחנו נצא מזה בראש מורם". נימת קולה משתנה: "היום בבוקר התעוררתי ושמעתי חדשות. הדבר הראשון שראיתי היה תמונת החיילים שנפלו אמש. העברתי ישר לנטפליקס. לא רציתי לשמוע. צריכה לשמור על עצמי".

עבודתה של ח'ורי. "בהתחלה ציירתי בובות כמספר הילדים החטופים. התחילו לשחרר את הילדים, וחשבתי על משהו אחר שיביא את התקווה" (צילום: ג'וליה לרמה)

מרבית אנשי פסוטה עובדים בחיפה ובעכו. כשהכביש היחיד נחסם לתנועה בשל התרעות וירי, הם מנועים מלצאת לעבודה. אחרים מתפרנסים מתיירות. "הכול בעצירה טוטאלית, בהמתנה לגורל", אומרת ח'ורי. "הנחמה היא שזה הגורל של כולנו. אני בת מזל, יש עבודה בבית הספר, עשיתי שעת סיפור בערב לתלמידים. אני לא רוצה לחשוב מה קורה לאחרים. כל אווירת החג בדעיכה. זה לא מה שקורה כל השנה. הכול עומד בסימן שאלת הפיצויים, אם יהיו וכמה. אותנו לא יפצו כמו את המפונים. עסק בתחילת דרכו גם לא יפוצה. ההד של זה יבוא אחר כך. מי שרוצה לפתוח עסק יחשוב פעמיים".

ח'ורי מספרת שלנשים יש מטפל מעולה – המטבח. "ריח התבשילים עוטף", היא אומרת בערבית ומחייכת. "הנשים המון במטבח, עם המשפחה, היחד. המצב מלחיץ את כולם. הגברים מדברים פוליטיקה, בעיקר מקומית. החברות מתאספות מדי פעם במקלט ציבורי לשעה וחצי. לקח לנו המון זמן. כל אחת הייתה בעולם משלה, אבל הגעגועים התגברו.

שלט הכניסה לבית רימא. "אם יש משהו שגדול עלינו כיחיד או כמשפחה, יש לנו קהילה. זה עוזר להחזיק מעמד במערבולת" (צילום: ג'וליה לרמה)

"אנחנו מתכננות עשייה לעתיד, כי התקווה היא הדרך היחידה. מדברים על מחר יותר מאשר על היום, מתגעגעים לאתמול. היום חדל מלהיות ברגעים מסוימים. מה שמחזיק את הקהילה זה היחד. כולנו בתוך זה. אם חס וחלילה תהיה נפילה, כל הכפר יגיע. אם יש משהו שגדול עלינו כיחיד או כמשפחה, יש לנו קהילה. זה מאוד חשוב. זה עוזר להחזיק מעמד במערבולת".

ח'ורי, שגדלה בחיפה וחזרה לבית סבה בפסוטה, נזכרת: "הגעתי כנכדה. ידעתי שיש בכפר המון אהבה. בתור ילדה קטנה, כשהגענו רעבים, נקשנו על כל דלת ומיד נתנו לנו אוכל. זו פסוטה. ההד הזה יהדהד לנו, כמה שנהיה מודרניים. זה מה שאוסף אותנו".

"אין קישוטים ברחובות"

בכפר יש שתי כנסיות: הכנסייה החדשה מ-1907, והכנסייה הישנה, שאין יודע מתי הוקמה. "מדי יום חמישי מתקיימת בכנסייה הישנה מיסה עבור אלה שעובדים ולא יכולים להגיע למיסה ביום ראשון", מסבירה ח'ורי. "אנחנו חלק מהמשק הישראלי. ביום ראשון מתקיימת המיסה המרכזית בכנסייה החדשה באולם הומה אדם. שתי הכנסיות נקראות מאר אליאס (אליהו הנביא), כי הוא פטרון הכפר. כמוהו, אנחנו חיים לבד בהרים.

"אנחנו מרוחקים, אבל מאוד מחוברים למה שקורה. אנחנו חלק, אבל במובן מסוים נפרדים. האנשים כאן עוסקים בלהתקיים בכבוד. מי שחי כאן צריך להגיע לחיפה ולעכו, לצאת בשבע בבוקר. הדאגה לילדים ולמה יקרה איתם מעסיקה יותר מאשר החדשות, מלהצטרף למערבולת שלא תשנה כלום".

ח'ורי בכנסייה הישנה, שמתקיימת בה מיסה בימי חמישי למי שעובד בימי ראשון. "אנחנו חלק מהמשק הישראלי" (צילום: ג'וליה לרמה)

לח'ורי שתי בנות שמתגוררות בתל אביב, ובן שלומד בטכניון. "הילדים מגיעים לכאן באוטובוס. יש ימים שהמצב לא מאפשר זאת, ואני מקפיצה אותם במכונית. כשאני נכנסת למצב רוח של דאגה, הם לא מתווכחים איתי. אני גם שולחת איתם המון אוכל. זה נותן לי שקט".

הכנסייה החדשה, עם עץ חג המולד בכניסה. "שתי הכנסיות נקראות מאר אליאס (אליהו הנביא), כי הוא פטרון הכפר. כמוהו, אנחנו חיים לבד בהרים" (צילום: ג'וליה לרמה)

עץ חג מולד יחיד מתנשא בחצר הכנסייה. "אין קישוטים ברחובות", אומרת ח'ורי בעצב. "מי שיש לו עץ של חג המולד, מציב אותו בתוך הבית". ביציאה מפסוטה הודיעו שהיו אזעקות באזור המרכז. בלילה נשמעו אזעקות בפסוטה.

פסל ישו בכניסה לכפר (צילום: ג'וליה לרמה)