על מרפסת של אחת משלוש דירות מחוברות בקיבוץ ראש הנקרה, סמוך לגבול לבנון, יושבות סביב שולחן שש נשים בשנות החמישים, השישים והשבעים לחייהן, ומנהלות שיחה ערה. הן הכירו אחת את השנייה רק לפני כמה שבועות, בזכות בחירה יוצאת דופן: את השנה הקרובה הן יקדישו לעשייה ומגורים בקיבוץ וביישובי המועצה האזורית מטה אשר. הן יצאו לשנת שירות של מבוגרים.

הן הגיעו ממקומות ומרקעים שונים, מישראל ומארצות הברית. נעמי שרוני (65) מקריית טבעון, גמלאית של משרד החינוך, אם לשלושה וסבתא לארבעה; סנונית איזנשטיין-קיין (62) מקיבוץ גן שמואל, מנהלת מערכות חינוך לגיל הרך, אם לשניים וסבתא לארבעה; וסמדר כרמון (73) ממושב נורדיה, ריכזה ב-30 השנים האחרונות את לימודי הוראת המחול לגיל הרך במכון וינגייט.

שלוש מהן ישראליות שמתגוררות בארצות הברית, והחליטו לחזור לארץ לשנה. חגית מנור (62) מניו ג'רזי עוסקת בהוראת מדעים לגיל הרך, ואם לשניים; ג'וני רייפין (57) מטוסון, אריזונה, היא פסיכותרפיסטית, ואם לשתיים; ואלה לוי (68) מבוסטון, מסצ'וסטס, עסקה בחינוך גופני וחינוך ליהדות, ואם לשניים.

"אחרי 7 באוקטובר הייתי כמו אריה בכלוב, לא יכולתי לשבת בבית"

אירועי 7 באוקטובר היו עבורן נקודת מפנה שבה הן בחרו לפעול. "הייתי כמו אריה בכלוב", אומרת כרמון. "לא יכולתי לשבת בבית ולא לעשות כלום. אז נסעתי למשפחה במושב ישע". שם היא סייעה להם בקטיף עגבניות, "כי כל העובדים ברחו והמתנדבים עוד לא הגיעו. הילדים שלי חששו כי כל מוצאי שבת נסעתי לישע דרך כביש 232. אבל אמרתי להם שאני בטוחה". בהמשך היא התנדבה במשקים חקלאיים נוספים.

גם שרוני הרגישה חוסר אונים. "הרגשתי שהכול נשמט לי מהידיים, המציאות בכלל וגם העובדה ששני הבנים שלי גויסו. אז התחלתי להתנדב יום בשבוע במלון בטירת כרמל שבו שהו משפחות מפונים, גם הן ממושב ישע. עשיתי עם הילדים גינה טיפולית, שזה מה שאני עוסקת בו בשנים האחרונות מאז הפרישה".

רייפין הרגישה את הדי 7 באוקטובר בביתה בטוסון. "ב-30 השנים שאני מתגוררת בארה"ב תמיד המלחמות היו נקודה כואבת, אבל לא ככה. בעלה של השליחה שלנו מהסוכנות היהודית מגיע מקיבוץ מנרה וראה מרחוק איך הקיבוץ שלו מתפרק, וכך גייסנו תרומות כל הקהילה".

לוי מספרת שאחרי 7 באוקטובר היא הרגישה צורך עז לחזור לארץ. "בסוף השנה, אחרי שסיימתי לעבוד במקום העבודה שלי, עברתי לירושלים, שם גרתי כמה חודשים והגעתי לכאן".

ויש גם את נסיבות החיים. "אני מובטלת ולכן התאפשר לי לבוא", אומרת איזנשטיין-קיין. "בחרתי בשנת שירות כי הילדים שלי פעלו רבות ב-7 באוקטובר".

מנור הגיעה אחרונה מבין החברות, ויש ויכוח אם היא נמצאת עשרה ימים או שבועיים. "אין לי עוד התחייבויות, כי אני עוד לא סבתא", היא אומרת, "אז זאת התקופה המושלמת בעיניי להצטרף".

"הרצון ליצור עתיד טוב יותר בוער בתושבים, אנחנו כאן לסייע"

סדר היום שלהן עדיין לא מגובש לגמרי. בימי ראשון הן נפגשות ללמידה משותפת עם קבוצות נוספות של שנת שירות למבוגרים. שאר השבוע נתון להחלטתן, וחלק מהמשימות ייקבעו רק אחרי החגים. ב-07:30 בבוקר הן הולכות ביחד לים, פעם בשבוע הן משחקות ברידג' באחד הקיבוצים השכנים, וכל ערב נפגשות לשיחה משותפת.

במהלך הריאיון לוי הולכת להעביר שיעור יוגה ל'נעורים', המסגרת החינוכית הבלתי-פורמלית של הקיבוץ לבני הנוער. "אחרי שנים של חינוך ליהדות", היא מספרת, "חזרתי לעסוק בחינוך גופני".

הן מעוניינות לסייע לקהילות באתגר החזרה ליישובים אחרי הפינוי. "אמרו לנו שאחד האתגרים בקהילה הוא ההסתגרות של חברי הקהילה, בעיקר המבוגרים, בבית", אומרת רייפין, "אלו אנשים שלא היו בבתיהם בשנתיים האחרונות ועברו הרבה. לכן, יצירת מקום שאפשר להיפגש בו, לדבר במשותף על הרגשות והמחשבות, יכולה לסייע להם רבות".

שרוני: "לצד התחושות האלו, אני מזהה שהחברים רוצים ומחפשים שינוי. בשנתיים האחרונות החברים, אולי בעיקר המשפחות, הכירו בין היתר שיטות חינוך שלא היו כאן, והם רוצים ליישם אותן בחינוך של ילדיהם". רייפין: "אתמול בערב התקיים פה אירוע של מעגלי שיח שעסק בעתידה של המועצה, והשתתפו בו 200 אנשים. זה מטורף. מורגש כי הרצון ליצור עתיד טוב יותר בוער בתושבים, ואנחנו פה בשביל לסייע ככל הניתן".

מנור: "מחר אנחנו הולכות יחד עם השינשינים (מתנדבי שנת השירות הצעירים) ועוד חבר'ה מהקיבוץ לחדש את שביל 'הכדור', שביל מוצל שמקיף את הקיבוץ, וזו יוזמה של חברת קיבוץ. העניין הוא לא רק ליזום את הרעיונות היפים שלנו, אלא להצטרף למה שקיים".

איזנשטיין-קיין: "בעבודה החינוכית יש תחושה של עשייה מתמדת. למדתי את זה בעיקר במלחמה, שבה ניהלתי את הגיל הרך בקיבוץ רמת הנשיא, ולא היה לי פנאי לעסוק בחדשות אלא במציאות היומיומית של דילמות חינוכיות וניהול צוות. זו העשייה המתמדת, למרות השחיקה, שגורמת לתחושת משמעות עצומה".

איזנשטיין-קיין מדגישה את היקף המשימות שהחברות יכולות לקחת על עצמן: "בסופו של דבר, אנחנו כאן לשנה, אז מה שלא נעשה, זה צריך להיות תפקיד שאפשר ללכת ממנו בלי שהמסגרת תתמוטט, לכן ברור שאני לא אנהל את הגיל הרך בקיבוץ".

ללמוד להסתדר תוך כדי תנועה

הן גרות בזוגות בשלוש דירות צמודות זו לזו. בכל דירה יש סלון ומטבח, ולכל אחת מהשותפות יש חדר שינה משלה. חברי הקיבוץ ניקו וסידרו את החדרים, והמועצה וארגונים אזרחיים תרמו את הרהיטים. "כשנכנסנו לפני שלושה שבועות הוספנו עציצים", אומרת איזנשטיין-קיין.

המגורים בזוג דורשים הסתגלות לחיים עם שותפה חדשה. שרוני: "סנונית סיפרה לי שעמוס, בעלה, רוצה שהכלים יישטפו בסוף היום בכיור. אמרתי לה שלא אכפת לי אם הכלים יישטפו בערב, בבוקר או עוד יומיים".

איזנשטיין-קיין: "נעמי ביקשה שלא תהיה טלוויזיה ושהיא צמחונית. אז הטלוויזיה תלויה אבל לא עובדת, ואני לא אוכלת בשר במהלך השבוע. לא נורא".

כרמון: "אם אני משווה את זה לשינשינים הצעירים, אז יש פחות דרמות. אני קמה מוקדם וחגית ישנה מאוחר יותר, אז אני יודעת שכשאני מתארגנת במטבח אני צריכה לעשות את זה בשקט. מצד שני, לנו חשוב גם המרחב הפרטי אולי יותר מלצעירים".

ההתייחסות של כרמון לשינשינים אינה מקרית. "הנכדה שלי עושה גם היא בשנה הקרובה שנת שירות באילת, וזה מוזר ויפה בו-זמנית". כרמון ונכדתה השוו כמה תקציב כל אחת תקבל לחודש בשנה הקרובה לצרכים בסיסיים. "אנחנו נקבל 700 שקלים והיא 600 שקלים". הן הכי היו רוצות שיהיה להן רכב או קלנועית.

לחצי משש ה'שינ-שיניות' אין רכב בקיבוץ. "זה באמת מחזיר אותי לגיל 18", אומרת איזנשטיין-קיין, "אין לי ברירה אלא לקחת טרמפים. הטרמפ הראשון שלקחתי היה עם אישה מדהימה שאני שמחה שהכרתי".

בסופי שבוע הן יכולות לבחור אם להישאר או לנסוע לבתיהן. "בסוף השבוע האחרון חגית ביקשה לארח בדירה חברה. הסכמתי, ואני מניחה שאני גם אבקש לארח משפחה או חברים בהמשך השנה". החברות קוראות לעברה בצחוק: "אנחנו נלך ואת תארחי את כל 12 הנכדים שלך".

רייפין: "בחיים האישיים שלנו בחרנו לקשור את חיינו עם בן זוג, ומתוך הבחירה את לומדת לחיות איתו. כאן שידכו בינינו, ועכשיו אנחנו צריכות ללמוד להסתדר תוך כדי תנועה, וזה כל כך חי".

"מעניין מה התהליכים שאעבור, מה אלמד מכל אחת"

הן מספרות שכל אחת מהמשפחות שלהן קיבלה אחרת את בחירתן לצאת לשנת שירות. חלק מהחברות הן סבתות, מה שמשפיע על היחסים עם הילדים. "הילדים הגדולים שלי מפרגנים על מלא", אומרת כרמון, "אבל לשני הצעירים היה קשה יותר לקבל את זה, כי זה מוריד מהזמינות שלי כסבתא".

לשרוני, לעומתה, היציאה לשנת השירות מסייעת למפגש עם הנכדים: "אחת הסיבות שבחרתי לעשות שנת שירות בצפון היא בשביל שאוכל לבקר את הנכדים בקיבוץ סער ובמושב נהלל".

לריחוק מבני הזוג הן מתייחסות בצורה שונה. בני הזוג רחוקים מהם במהלך השבוע. "בשבוע הראשון סנונית כל הזמן אמרה, 'אני רק רוצה להיות בבית עם עמוס', ופתאום הוא ביקר! פייר, קינאתי", מספרת שרוני. "אני כאן לזמן מועט מאוד, ואני חווה כל כך הרבה דברים, שאין לי פנאי לעכל כלום. אולי עוד חודשיים-שלושה אני אתגעגע לבעלי".

איזנשטיין-קיין: "לי יש עוד גורם משמעותי בחיים חוץ מהמשפחה, וזה הקיבוץ שלי, שהוא שיתופי, ושגיבה אותי לגמרי. לדוגמה, יש תורנויות בקיבוץ, כמו סידור אולם המופעים, ואני אהיה משובצת בסופי שבוע ולא במהלך השבוע".

"הערך בשנת שירות למבוגרים הוא לא רק במלחמה ובשיקום, אלא גם בשגרה"

לצד הקבוצה בראש הנקרה פועלות במועצה האזורית מטה אשר קבוצות נוספות בקיבוצים אילון וחניתה, כולן חלק מתכנית 'עכשיו הזמן – שנת שירות 50+' שמובילה עמותת אלול.  התוכנית החלה לפעול בשנה שעברה במועצות אזוריות בדרום ובכפר השיקומי עדי נגב, והשנה התוכנית פועלת גם בצפון. במקביל ישנם ארגונים נוספים שמפעילים שנות שירות למבוגרים. בשנה שעברה הקיף הפרויקט כ-60 מתנדבים.

תמר אוגד, ממייסדי הרעיון שחברו ל'אלול' כדי להוציא לפועל את רעיון שנת השירות, מקווה לייסד מסורת חדשה בחברה הישראלית. "אנחנו מאמינים שיש ל'שנת שירות למבוגרים' ערך שאינו מתחיל ואינו נגמר בקשיי המלחמה והשיקום, אלא ימשיך ויתרחב גם בימים כתיקונם".

יובל פרידמן, מנהל מיזם 'שנת שירות לאומי' למבוגרים בארגון ג'וינט אשל, רואה בפרויקט ערך כפול – עבור הקהילה ועבור המתנדב עצמו. "אזרחי ישראל הוותיקים שוב מוכיחים את ערכם ותרומתם", הוא אומר, "הפעילות מאפשרת להם לתרום בתוך מודל מקצועי ומלווה, וכך מעניקה לאדם הוותיק משמעות ושייכות, ולמערכות בחזית החינוך והרווחה כוח אדם מנוסה ומיומן".

מסע לחיפוש עצמי, דרך הרחבת הלב

מעבר לרצון לתרום לקהילה, השינשיניות החדשות נרגשות וסקרניות מהדרך האישית של עצמן בהרפתקה החדשה. "התאלמנתי לפני שנה, ואני במעין מסע לחיפוש עצמי מאז", מספרת רייפין, "המושגים 'צמיחה' ו'גדילה' חזרו רבות אתמול במעגלי השיח, ואני מאחלת לעצמי ולקהילה לצמוח ולגדול בשנה הקרובה".

כרמון: "מעניין אותי לדעת מה יקרה איתי. מה התהליכים השונים שאעבור, מה אלמד מכל אחת".

שרוני: "לפני כמה ימים היינו ג'וני ואני בא"ש לילה ששחזר את 'ליל הגשרים', קפצנו לפזצט"א והכול. נעשינו צעירות ב-40 שנה, וזה נהדר. הייתי רוצה להסתכל אחורה על השנה האחרונה ולדעת ששימחתי את עצמי ואת הסובבים אותי. בימים אלו לא צריך יותר מהרחבת הלב".