אם תשאלו את ח"כ אילן גילאון (מרצ) הוא יגיד לכם שהיה כאן "פוקס" אמיתי, עניין של מזל. לפני עשרה חודשים עברה באופן מפתיע הצעת החוק שלו להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום בקריאה טרומית בכנסת. "אמנם להצעת החוק לא הייתה משמעות מבחינת ההחלטה אבל זה התניע תהליך" אמר לי גילאון השבוע. "שם אני הבנתי שנפל דבר ושגם הם," אומר גילאון ומתייחס לנתניהו וכחלון, "גם הם הבינו שהם יבשים כבר לא יצאו מזה. הפעם דברים ישתנו".

ביקשתי לדבר עם גילאון לסיכום עשרה חודשים סוערים של מאבק, שהסתיימו (האם אמנם הסתיימו? עוד על כך בהמשך) בהישג שקשה היה לדמיין אותו לפני זמן כה קצר: הסכם עם הממשלה להעלאה משמעותית של קצבת הנכות – מ-2,342 ₪ לחודש עד לכ-4,050 ₪ לחודש בסוף התהליך. אך בשיחה טלפונית שקיימתי עמו בעת שהיה בביתו באשדוד, גילאון דחה בתוקף את ברכותיי על ההישג.

"לא, לא, אל תגיד את זה. אני חרדתי. עד שאני לא רואה את הכסף בחשבון אני לא מאמין לאף אחד".

יתכן שלגילאון סיבות טובות לדאגה. "מתקפת הנגד" כנגד ההסכם שנחתם בערב יום הכיפורים אותה מובילים פקידים באוצר, עיתונאים בכירים ואפילו יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה, הפרופ' שמחון, אשר חתם על ההסכם מטעם הממשלה, עלולה להביא לביטול חלק מההישגים שבהסכם בתהליך החקיקה שיתרחש בעוד כחודש וחצי. גילאון כבר פנה במכתב חריף לראש הממשלה נתניהו בדרישה להבהרות בעקבות התבטאויות נציגו שמחון כנגד ההסכם שנחתם. אך לפני שדיברנו על דאגות ההווה והעתיד, ביקשתי מגילאון לחזור עשרה חודשים לאחור, ל-7 בדצמבר 2016, להצבעה הדרמטית בכנסת, קצת לפני 16 בצהריים.

"ביבי אמר לי 'אילן, עכשיו אני מבין את הנכים, תראה מה זה, שברתי את הרגל'. אמרתי לו, 'וואלה, מרכס צדק. ירעיבו אותך שבועיים תבין גם את הרעבים'.

"ביטן לא האמין שזה קורה לו"

"זו הפעם הרביעית שניסיתי להעביר את הצעת החוק הזו, ובשלוש פעמים הקודמות לא הצלחתי", נזכר גילאון. "זאת הצעה שיש בה שורה אחת – קצבאות הנכות יושוו לשכר המינימום".

"ביטן (ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה מהליכוד – י.כ.) לא ספר טוב את העניין. מה אני אגיד לך, הוא לא האמין איך זה קרה לו. ונאווה בוקר בשירותים וכל התיאורים המאוד פלסטיים של מה שקרה שם" הוא צוחק, ומאזכר את העימות בין ביטן לבוקר שתועד גם במצלמות תכנית הטלוויזיה "המקור" בערוץ 10. ביטן תיאר בפני העיתונאית ענת גורן איך חיפש את נאווה בוקר כדי להביא אותה להצבעה, "היא אמרה שהיא בשירותים, והיא גם הייתה בשירותים, שלחתי אנשים לשם לחפש אותה, אבל היא אמרה שיש לה שלשול", סיפר ביטן.

ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, על ההצבעה של ח"כ נאוה בוקר ב-7 בדצמבר 2016. כך עברה הצעת החוק להשוואת קצבת הנכות לשכר המינימום בקריאה טרומית. צילום מסך מתוך אתר האינטרנט של ערוץ עשר

"אני הייתי בטוח שזה לא עובר" סיפר לי גילאון, "וכבר חשבתי לא להעלות את ההצעה להצבעה, חשבתי שכבר אין טעם. אבל יום קודם אירגנתי בכנסת את יום הנכה הבינלאומי, אז באתי לחברים שלי במליאת הכנסת ואמרתי: אני לא מתכוון להסביר לכם שוב למה צריך להעביר את החוק הזה, ולמה הוא צודק. אני רוצה שתסבירו לי אתם, אחרי מה ששיבחתם והיללתם את עצמכם כמה שאתם טובים עם הנכים, איך עכשיו אתם מסוגלים, איך יש לכם פרצוף להצביע נגד החוק הזה".

"וואלה", אומר גילאון וניתן לחוש בהפתעה בקולו אפילו כעבור 10 חודשים, "זה גרם לנאווה לצאת ולעוד מספר חברי כנסת שהלכו, גפני נמנע (ח"כ משה גפני מיהדות התורה, יו"ר ועדת הכספים בכנסת) וגואטה (ח"כ יגאל גואטה מש"ס שפרש מהכנסת לאחרונה) לא הצביע, וגם חיים כץ (שר הרווחה, מהליכוד) בעצמו, צריך להגיד לטובתו" מונה גילאון.

עיון בנתוני ההצבעה של אותו יום (באמצעות אתר כנסת פתוחה ואתר הכנסת) מראה כמה הניצחון היה דרמטי. 12 חברי קואליציה שהשתתפו בהצבעה שקדמה להצבעה על הצעת החוק של גילאון "התאיידו" בפרק הזמן הקצר שבין ההצבעות, 20 דקות בסה"כ. 4 חברי קואליציה שלא היו בהצבעה הקודמת התייצבו, כנראה לדרישת יו"ר הקואליציה, במקום כמה מן הח"כים שנעלמו (בנט, גלנט, ברקו וסופה לדנבר). גפני הותיק היה היחיד שהצביע "נמנע". השר חיים כץ, שהשיב מהדוכן בשם הממשלה להצעת החוק ו"קרא", בחיוך, למליאה לא להעביר את הצעת החוק, יצא את האולם מיד כשסיים לדבר. שאר הח"כים מהקואליציה העדיפו פשוט להעלם (אורי אריאל, ניסן סלומיאנסקי, נאווה בוקר, השרה גילה גמליאל, אורן חזן, סגן השר (דאז) איוב קרא, יעקב אשר, השר יעקב ליצמן, יגאל גואטה, וסגן השר יצחק כהן). ההצבעה עברה על חודו של קול: 42 בעד, 41 נגד, ו-1 נמנע. מצלמות ערוץ הכנסת קלטו את גילאון מתרגש עד דמעות, מבעד למבול חברי הכנסת שניגשו לברכו.

"הייתי יו"ר מפ"ם לענייני הפגנות" אמר גילאון בצחוק (מתוך אוסף פרטי של אילן גילאון)

"ביבי אמר לי, אני מבין את הנכים, שברתי רגל בעצמי"

למה בעצם העברת החוק הייתה כל כך משמעותית לדעתך? הרי אם הממשלה התנגדה אז היא יכולה הייתה לתקוע את החוק.

"זה התחיל משהו אחר לגמרי", הסביר גילאון, "עכשיו זה לא עניין של חוק לא קיים. עכשיו הם כבר היו צריכים להפיל את החוק, או למנוע ממנו להגיע לקריאה ראשונה. זה סיפור אחר".

"מיד אחרי שהחוק עבר פניתי לנתניהו", המשיך גילאון. "אמרתי לו תשמע אני מבין שיש לכם בעיה שהעברנו את החוק הזה. קח אותו, אני לא רוצה את הקרדיט. קח אותו אליך, תעשה משהו אחד טוב".

ראיתי שראש הממשלה בירך על ההסכם שהושג.

"אנחנו הרי מתקנים את מה שביבי קלקל לפני 13 שנה!" מזדעק גילאון. "אלמלא הצמיד כשר אוצר את הקצבה למדד יוקר המחיה אז הכל היה מתנהל בהצמדה לשכר, ולא היינו צריכים להגיע להסכם הזה".

ראש הממשלה נתניהו עם רגל מגובסת, יוני 2012 (צילום: לע"מ)

אז ראש הממשלה שינה את דעתו או שזו ציניות פוליטית?

"איך אמר רוסו," פונה גילאון לציטוטים מענקי רוח, ולא בפעם האחרונה בשיחתנו, "הבושה היא בת לוויתה של היכולת להבדיל בין טוב לרע ומי שאין לו בושה לא יכול להבדיל בין טוב ורע. בנאדם נורמטיבי שאומרים עליו פרומיל ממה שאומרים על ביבי, הוא היה קובר עצמו 50 שנה, והוא ממשיך כאילו הכל בסדר".

"אנחנו מדי פעם מחליפים דברים בכנסת, יושבים ביחד. אתה זוכר שהוא שבר את הרגל?" שואל גילאון ומזכיר את הפעם שנתניהו קרע גיד ורגלו גובסה לאחר אירוע יחסי ציבור ב-2012 במסגרתו השתתף במשחק כדורגל עם ילדים. "אז הוא אמר לי 'אילן, עכשיו אני מבין את הנכים, תראה מה זה, שברתי את הרגל'. אמרתי לו, 'וואלה, מרכס צדק. ירעיבו אותך שבועיים תבין גם את הרעבים. ההוויה בכל זאת קובעת את התודעה'".

עם זאת נראה שההבנה של נתניהו את קשיי הנכים לא שרדה את חלוף השנים, וגילאון התרשם שנתניהו אמנם הבין שיצטרך להיות שינוי כלשהו בקצבת הנכות, אך סירב לקדם העניין וקיווה למסמסו.

"הבנתי שעם ביבי זה היה בעיקר נימוס, ודיברתי עם כחלון. קיימנו פגישה והצבעתי לו על מקורות המימון כי החוק שלי (ההשוואה לשכר המינימום – י. כ.) היה אמור לעלות 7.5 מיליארד שקלים, לא 4.2 מיליארד".

הפגנת הנכים בת"א, ח"כ אילן גילאון: "אנו כאן היום בשם כל מי שממשלת ישראל דופקת" (תמונה: דובר ח"כ אילן גילאון)

מה מקורות המימון שהצעת?

"היו לו 17 מיליארד ברזרבות". אמר גילאון.

איך כחלון הגיב?

"אני בא לכחלון ואז הוא מספר לי שהוא יקים ועדה עם פרופ' זליכה. אמרתי לו כחלון אתה צריך מחשבון כיס לא פרופסורים. אין צורך בזה. אתה מקבל את ההחלטות. אמרתי לו, יודע מה, בוא נעשה חשבון כמו אצלנו בבלוק. אני אומר 5,300 שקלים בחודש, כמה אתה אומר? אני אומר פעימה אחת כמה אתה אומר?"

כחלון על פי גילאון שמר על עמימות. "אבל לאורך כל הדרך אני מבין שנפל דבר. בכל מצב, גם בתצורה הכי גרועה שלו, אנחנו נביא משהו שיהיה יותר טוב ממה שהיה אי פעם". גם הסכום של כ-4 מיליארד שקלים תוספת לקצבאות הנכות כבר היה שם בשיחות הראשונות של גילאון עם כחלון.

הפרופסור הטוב, הפרופסור הרע, ואז הגיע ביטן

התהליכים סביב המאבק להעלאת קצבאות הנכות סוקרו בהרחבה מעל דפים אלו. כזכור, כחלון מינה את ועדת זליכה, רק על מנת שנתניהו ימנה לאחר מכן את ועדת שמחון בראשות פרופ' אבי שמחון. "נהיה מצב של הפרופ' הטוב מול הפרופ' הרע", אומר גילאון, "אבל לא זה ולא זה הציעו את מה שהיה בחוק שלי – לא שכר המינימום ולא את ההצמדה לשכר, שהיא נשמת אפו של החוק שלי".

בדרך היה עימות מתוקשר בין גילאון ושר האוצר כחלון. "הוא חשב שאני צועק עליו בשביל הטלויזיה. אבל אני התפרצתי עליו כי לא יכולתי יותר. השתחררו לי הפיוזים".

מה שהביא לפריצת דרך נוספת במאבק היה פגישתם של גילאון ודוד ביטן, ביוני האחרון. "נפגשתי עם דוד ביטן, המכונה האיש החזק במדינה", נזכר גילאון, "וגם עם יגאל גואטה שהעיפו אותו בינתיים מהכנסת, והיה אחד מחברי הכנסת הטובים. ישבנו ביחד וטיכסנו עצה איך אנחנו מביאים נוסחת פשרה".

נוסחת הפשרה, עליה הכריזו בהמשך ביטן וגילאון במסיבת עיתונאים משותפת לכל סיעות הבית, הייתה גם הבסיס עליו נבנה ההסכם שאושר בסוף ספטמבר, ערב יום הכיפורים. "אני הסכמתי לא לקבל את מלוא תאוותי בידי" מסביר גילאון, "ושהקצבה תעמוד על 4,000 שקלים בחודש ולא שכר מינימום, באופן אוניברסלי. אבל הדבר הכי חשוב היה מנגנון ההצמדה, ודיברנו על הצמדה לשכר מינימום.

"הדבר הנוסף היה שדיברנו על העלאת הדיסריגארד (הסכום שנכה עשוי להרוויח מבלי שקצבתו תקוזז ממנו – י.כ.) עד לסכום של 7,000 ש"ח. זה נושא חושב שלא מקבל מספיק ביטוי – אני טוען שמה שמונע מאנשים לצאת לעבוד זה לא גובה הקצבה, אלא זה שאם הם יוצאים לעבודה הם מאבדים את הקצבה".

"כשאני מסתכל על המצב של הנכים ואני מסתכל על מה שיש בהסכם אז אני צריך להסתכל על זה בריאל פוליטיק ולקחת מה שיש. אני יודע שאני נראה פחות מהפכן בגלל זה"

"שיתקפו אותי, אני מרגיש מספיק מהפכן"

אחרי שיצאתם, ביטן ואתה, עם ההודעה על הפשרה ביוני, אני זוכר שהגעת להפגנה וחלק מהנכים היו מאד תוקפניים כלפיך.

"כן, אז מה אתה חושב שאני כועס עליהם? ליבי איתם. יש שם אנשים שמאות שקלים בחודש עבורם זה ההבדל בין חירות לעבדות. פעם היו כאלה שאמרו "למות או לכבוש את ההר" (סיסמת הרוויזיוניסטים – י.כ.) אבל לי היו לי מנהיגים ומדריכים שאמרו לי תמיד תלחם כמה שאתה יכול ותפעל באחריות מקסימלית".

נעלבת? 

"לא, תקפו אותי ויתקפו בכל מצב. אני מרגיש מספיק מהפכן גם כך. אבל יש לי אחריות מסוימת לאנשים".

אף שחלק מארגוני הנכים בירכו על הודעת הפשרה של ביטן וגילאון המחאה נמשכה, ואף החריפה. חלק מהאירגונים והנכים חשבו שאסור לוותר בשום שלב על הדרישה הצודקת לשכר מינימום, כקצבה המאפשרת קיום, ונראה שכל האירגונים חששו שמטרת הפשרה היא להוריד את הלחץ מעל הממשלה. הקיץ התאפיין בהפגנות של נכים, אליהן הצטרפו חברי תנועת דרור ישראל ופעילים חברתיים נוספים, ובחסימות כבישים שבוצעו על ידי אירגוני הנכים השונים.

במהלך אוגוסט הצטרפה ההסתדרות הכללית למאבק. לראשונה, ישבו כלל אירגוני הנכים יחד סביב שולחן אחד, ואיתם נציגי העבודה המאורגנת בישראל. בפגישות אלו התגבשה הסכמה על תהליך המשא ומתן מול הממשלה, מטרותיו והנציגות המשותפת למו"מ של ההסתדרות והארגונים. המשא ומתן מוצה במהירות, במהלך של יום דיונים מרתוני, שכלל עליות ומורדות, ובו השתתף גם גילאון. ההסכם שהושג, ערב יום הכיפורים, מתבסס על פשרת ביטן וגילאון אך משפר את המצב בכמה היבטים – כלל הנכים צפויים לקבל כ-4,050 ש"ח בחודש, חלק מהנכים יקבלו תוספת שהיא בעצם הגדלה של קצבת הסיעוד והדבר החשוב מכל שעוגן הוא ההצמדה של הקצבה באופן שנתי לעליית השכר הממוצע, מה שגילאון מגדיר גם כ"נשמת אפו" של החוק שהוא קידם.

פגישת ארגוני הנכים בהסתדרות, 27/9/2017. מימין לשמאל: יו"ר הסתדרות עובדי המדינה אריאל יעקובי, יו"ר עמותת "נכה, לא חצי בן אדם" אלכס פרידמן, יו"ר ארגון המורים רן ארז, יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן, ראש מטה המאבק למען הנכים נעמי מורביה, מזכ"ל הסתדרות המורים יפה בן דוד, הממונה על תעסוקת עובדים עם מוגבלות בהסתדרות גיא שמחי. (צילום: אורן כהן, דוברות ההסתדרות.)

"להסתדרות היה כאן תפקיד מכריע", אומר גילאון בשיחתנו, "לכניסה של אבי ניסנקורן לעניין היה משקל מבחינת החיבור בין כל האירגונים".

ישנה עדיין ביקורת על ההסכם. האם היה נכון לחתום בשלב ההוא? אולי היה נכון יותר להמשיך את המאבק, לפחות עד לתהליך החקיקה הצפוי בסוף נובמבר?

"תראה, אני הכי נוח לי, בתור אופוזיציונר, להגיד ההסכם הזה גרוע, הוא לא טוב, כדי להרבות את המאבק. מאבק, מבחינה פוליטית, זה תמיד טוב. מצד שני, אני צריך לחשוב שאולי הבחירות ממשמשות ובאות, והחורף מגיע, והמוחים הם חלשים. רוב הארגונים ורוב הנכים תמכו בהסכמים. הרוב הם פחות מיליטנטיים, ואין להם את הכוחות. חלק מהם נפגעו בבריאותם".

אני ניסיתי לדבר עם מובילי המחאה אחרי חתימת ההסכם, אני מספר לו, הם אמרו לי שהם עם חום ובמצב לא טוב. 

"כן, אז אני אומר לעצמי, החורף מגיע. ואני מכיר את הדינמיקה, אתה יודע אני הייתי יו"ר מפם לענייני הפגנות וכו'. בהתחלה יש לך כוח אבל אחרי זה זה עובר, והתקשורת לא מתעניינת בך, והנהגים – שאני אמנם מתבונן בהשתאות על רמת הסבלנות שהייתה, כי אנחנו מכירים את עצמנו, הרי כל אחד מקבל את הג'ננה בתוך האוטו כשמעכבים אותו, אז אני ממש בהשתאות רואה את ההתנהגות בכבישים החסומים – אבל כשאני מסתכל על כל הדברים האלה ואני מסתכל על מה שיש בהסכם אז אני צריך להסתכל על זה בריאל פוליטיק ולקחת מה שיש. אני יודע שאני נראה פחות מהפכן בגלל זה".

גילאון מונה את יתרונות ההסכם: "בהסכם יש את העניין של ההצמדה (של הקצבה לשכר הממוצע – י.כ.). זה היה דבר שהיה לצנינים אצל כל הפרופסורים שניהלו לכל שר וראש ממשלה את העניינים. מעבר לזה יש אוניברסליות, הקצבה עולה לכולם, למרות שיש גם החרגה לסיעודיים. שלישית, אני לא יכול לשכוח שההעלאה הקודמת, רק לפני שנה, הייתה 70 ש"ח בלבד, עכשיו זה יהיה מאות שקלים ואלפי שקלים. ונקודה אחרונה – אני צריך גם להכיר בעוצמתי הפוליטית, אנחנו רק חמישה מנדטים, וכשאני מסתכל איפה היינו רק לפני שנה, כשהחוק שלי עבר בפוקס…"

גילאון מדגיש שהוא חושב שהצדק ניצב לצידם של הדורשים השוואה לשכר המינימום, וכי "בקונייקטורה פוליטית אחרת אני מאמין נוכל להביא את הקצבה לשכר מינימום".

"אני עדיין מצטער שההצמדה היא לשכר הממוצע ולא לשכר המינימום" אומר גילאון, "שכר המינימום זה עניין סטרוקטורלי. לי זה היה חשוב כי כשאתה אומר שכר המינימום אתה אומר בייסיק אינקום, הכנסה בסיסית. ולשם אנחנו צריכים לחתור – הכנסה בסיסית לקיום".

אז בכל זאת, התפשרתם בהסכם.

"לאונרד כהן אמר פירסט ווי טייק מנהטן ד'ן ווי טייק ברלין. צריך לקחת את זה ולהמשיך להילחם".

מחאת הנכים בכניסה לירושלים (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90).

"אני תמיד, בתודעה שלי אהיה ילד עם צרכים מיוחדים"

גילאון בן ה-62 נולד ברומניה בשם פלורין גולדשטיין. בגיל 7 חודשים חלה במחלת הפוליו שהותירה בו את פגעיה, ועל כן הוא נעזר עד היום במקל הליכה או בקלנועית. בגיל 9 עלה לישראל, לרובע ג' באשדוד. התנסויות חייו בשילוב עם אידיאולוגיה סוציאליסטית מעצבות את דרכו הפוליטית.

"איך שלא תהפוך אותי," אומר גילאון, "אני בכל ההחלטות שלי, הראש שלי, ההוייה שלי שמשפיעה על התודעה שלי, והתודעה שלי היא של ילד עם צרכים מיוחדים. כל ההחלטות שלי אני מקבל משם, לא זז מזה".

פעילותו של גילאון ביחס לנכים במאבק הקצבאות מצטרפת לפעילות ענפה שלו בנושא במהלך 4 הקדנציות שלו בכנסת (גילאון חבר בכנסת ברציפות מאז 2009, ולפני כן בין 1999 ל-2003). ביוזמתו נחקקו חוקים שמטרתם הנגשת מבנים ("זה מתקדם בשושו, אבל זו מהפכה תודעתית גדולה"). אך מעבר לעניין הנכות, ישנו עניין האידיאולוגיה, כאמור.

"אני לא ראיתי בזה את המאבק של הנכים באופן סקטוראילי", אומר גילאון, "כל החקיקה שלי היא חלוקתית. אני מאמין שעוני הוא תוצאה של חלוקה לא נכונה של עושר, חלוקה לא הוגנת של עושר. לכן יזמתי הורדת מע"מ מתרופות (הצעה שנדחתה על ידי ועדת השרים לחקיקה – י.כ.) וכו'".

"המטרה שלי היא להעלות אנשים מעל לקו העוני ולהוריד את מפלס החרדה. מה זה מפלס החרדה? זה פחד שיהיה לך קר בחורף וחם בקיץ. אדם צריך להיות משוחרר מהחרדה שיצטרך לבחור בין אוכל לתרופות, ובגיל שלי אני אומר שאדם צריך לדעת שיהיו לו כמה שקלים בכיס לקנות משהו לנכד. המדינה צריכה לתת לאזרחים את הביטוח הזה, את הבסיס הזה".

"ולכן ההעלאה לשכר מינימום הוא הדבר היחיד שדומה פחות או יותר לקביעה הזו של קיום בכבוד בסיסי. הרי 2,342 זה לא "לא קיום בכבוד", זה לא קיום בכלל. וצריך יהיה להביא לשכר מינימום לנכים וגם לזקנים".

משתתפי פגישת המו"מ בנושא קצבאות הנכים עם חתימת ההסכם. צילום: באדיבות דוברות ההסתדרות

"אני בסופו של דבר רוצה להגיע לסיטואציה שאדם יקבל את הקצבה לפי הסטטוס שלו וישלם את המיסים לפי הרווחים שלו, ואז לא תהיה שום אי הגינות"

נגעת בדיוק בחששות שהביעה מירב ארלוזורוב מדה מרקר. היא חוששת מעיצוב "אופנת נכות" שהזקנים ידרשו גם הם קצבה.

"אלה לא מחדשים לי כלום, כל הנובו-קפיטליסטים האלה", אומר גילאון ומתרגז. "יש אנשים שכועסים על כל מה שלא רנטבילי – נכים, קשישים כי זה עולה הרבה כסף. הרי  מה הם אומרים לך, "מדינה זה כמו ביזנס". שטויות. הם אומרים לך בוא נתנהל כמו עקרת בית, לאזן הכנסות והוצאות. אבל, כשאתה מנהל מדיניות, וכשאתה צריך להקים את המפעל הציוני, יש הבדל בין השקעות להוצאות. ולא צריך להראות כמו ביזנס, זה צריך להראות כמו חברת ביטוח, אבל חברת ביטוח הוגנת".

"יש תיקונים שבשנים הבאות צריך לעשות אותם", ממשיך גילאון, "אני בסופו של דבר רוצה להגיע לסיטואציה שאדם יקבל את הקצבה לפי הסטטוס שלו וישלם את המיסים לפי הרווחים שלו, ואז לא תהיה שום אי הגינות. ואם יש מישהו עשיר שמקבל קצבה, שיקבל. אבל שישלם מסים לפי דרגות מס, מבחינתי זה גם יכול להגיע ל-70% מס שולי בדרגות מסויימות, לא קרה כלום".

גילאון לא חושש מהמילה סוציאליזם. "הסוציאליזם של היום כבר לא עוסק בתיקון האדם כמו פעם. היום אנחנו עוסקים בתיקון סביבתו של האדם" הוא אומר, ומביא אותי לשאלה המתבקשת על מפלגתו מרצ. כשריד של מפלגת מפ"ם הסוציאליסטית, אשר השתלבה עם המפלגה הליברלית רצ, אני שואל אותו על מהות מפלגתו. גילאון הכריז שיתמודד על ראשותה, בבחירות המקדימות שיערכו תוך מספר חודשים.

איך אתה מסתדר עם כל הניאו-ליברלים במרצ, אני עוקץ.

"אין ניאו ליברלים במרצ!" הוא מתכעס. "אני רוצה להאמין שמרצ היא ב-100 אחוז מפלגה סולידרית, שרואה באנשים שותפים ולא מכשירים להשתמש בהם. אבל להגיד לך שכל השמאל נקי מזה? לא. יש בשמאל אנשים שאוהבים את האנושות ולא אוהבים אנשים. אצלנו (במרצ) אין דבר כזה".

"אנחנו המפלגה הכי אדומה מבחינה חברתית, הכי ירוקה מבחינה סביבתית, הכי שקופה מבחינת נקיון דרכיה, הכי אפורה מבחינת חריצותה והכי ורודה בחינת זכויות האזרח. רק יש לנו בעיה קטנה, שאין לנו מצביעים", הוא צוחק, "אבל אני מקווה שנוכל לטפל בזה".

מה דעתך על הברית שנוצרה במאבק הנכים. בין כלל הארגונים של הנכים וההסתדרות. האם יש כאן סיכוי לברית השקופים של החברה הישראלית, או שאני אופטימי מדי?

נדמה לי שגילאון שותף לאופטימיות שלי. "שים לב מה ההסתדרות וניסנקורן לקחו על עצמם להתעסק: הפסקת השיטה הזו של עובדי קבלן, העלאת שכר מינימום והנושא של תעסוקת בעלי מוגבלויות. אלה בדיוק הדברים שצריך לטפל בהם כדי שנצא מהמקום הלא מכובד שלנו ברשימות של ה-OECD מבחינת פערים חברתיים".

"אני חושב שאנשים לאט לאט יבינו שזאת הדרך לפיתרון. עוני זו חלוקה לא צודקת ולא הוגנת של העושר, ואפשר לטפל בזה".