"הבומר-רמובר (כינוי לנגיף הקורונה) פועל בדרכיו המסתוריות. מה שנותר לנו הוא רק לתת לטבע לעשות את שלו. אז תשמרו על המשפחות שלכם ושימו עין על הפרס: שוק דיור שבו אנחנו, דור המילניאלס, יכולים סופסוף לשים רגל ולהתחיל לצבור" – הציוץ הנבזי הזה הופיע בטוויטר של צייצן אמריקאי בשם אדם גרונדר באפריל האחרון. המסר ברור וחד: המוות בקרב הדור המבוגר הוא הזדמנות לדור הצעיר. לא רק שצעירים אינם מצרים עליו – יש גם כאלה מהם שמעוניינים בו, בגלוי.

הקורונה חשפה את האוכלוסייה המבוגרת לסכנות כמו מוות, בדידות ועוני – ולא פחות מכך, חידדה את מקומם של הקשישים בחברה. הציוץ משקף רוח מסוכנת שחצתה יבשות ומדינות. זה לא נגמר רק בהתבטאויות מרושעות, אלא מצא את דרכו גם לקבלת ההחלטות הכלכליות וההתמודדות הקלוקלת עם המגפה העולמית.

אין חדש בכך שהקורונה גובה את מרבית קורבנותיה מקרב האוכלוסייה המבוגרת. בארה"ב, למשל, מתוך 180,000 מקרי מוות כתוצאה מנגיף הקורונה – כ-80% היו של בני גיל 65 ומעלה. אך כאמור, מעבר למוות והפחד ממנו, סובלים הקשישים בימינו מבדידות, גילנות ועוני, שהיו קיימים עוד לפני פרוץ המגפה, אך צמחו באופן אקספוננציאלי, אם נשתמש במונח מעולם האפידמיולוגיה.

הנגיף שהיכה באוכלוסייה המבוגרת עוד לפני הקורונה הוא הבדידות. באנגליה, שבה הוקם בשנים האחרונות משרד ממשלתי לענייני בדידות, יותר ממחצית האזרחים מעל גיל 75 גרים לבד. כמיליון אזרחים מדווחים שהם רגילים לעבור יותר מחודש שלם בלי לדבר עם חברים, בני משפחה, או שכנים בכלל.

אט-אט מחלחלת ההבנה שהבדידות היא גורם ממשי למחלות פיזיות ונפשיות. בהתפרצות הקורונה, מדינות שונות בעולם, בהן גם אנגליה עצמה, תיכננו לבודד רק את האזרחים הוותיקים. אמנם עד עכשיו רוב התוכניות לא התממשו, אך ככל שהתקופה הזאת ממשיכה לגל שני ושלישי, אפשרות כזאת ממשיכה להוות איום ממשי על אוכלוסיית הזקנים, ומוצעת חדשות לבקרים על ידי פוליטיקאים המעוניינים להקריב את הציבור המבוגר על מזבח הכלכלה.

במקום לשלטון, צעירים הפנו את הכעס לזקנים

היחס החברתי לזקנים משתקף באופן המובהק ביותר באמצעות הרשתות החברתיות, וטוויטר בפרט. במרץ, כשהנגיף התחיל לפרוץ, הומצא לו בארה"ב כינוי חדש – Boomer Remover. הכינוי מתייחס בציניות לכך שהנגיף הורג בעיקר אנשים מדור ה"בייבי בומרס" (כל מי שנולדו בין השנים 1945-1964).

הביטוי הפך במהירות לוויראלי, והביא את הסכסוך הבין-דורי בארה"ב למקומות חדשים וכואבים. השימוש בכינוי, שהתחיל כבדיחה, הפך בהדרגה לכלי ניגוח. ככל שהתפתח העימות סביב ההתמודדות עם התפשטות הנגיף, באו לידי ביטוי באמצעותו יותר ויותר תחושות כעס ומרמור של בני הדור הצעיר. מול מדיניות של סגר, שהעלה את שיעור האבטלה בקרב צעירים באופן דרמטי, היו שתלו את האשמה במבוגרים – כמו אותו צייצן שהוזכר בתחילת המאמר.

בעולם הלא וירטואלי, בבתי חולים ברחבי העולם, היה צורך להתכונן לאפשרות שלא יהיה מספיק מקום לכל חולה, ולא תהיה אפשרות להציל חיים של כל אדם. לטובת כך, מדינות רבות יחד עם ארגוניים רפואיים בנו המלצות למדיניות, אמות מידה לקבלת החלטות בנושא.

באיטליה, שאחריה עקבו מיליונים מכל העולם כשמערכת הבריאות שלה קרסה בחודש מרץ, ארגון רפואה לאומי בשם SIAARTI הוציא רשימת המלצות שנועדו לסייע לבתי החולים ולרופאים לקבל את ההחלטות הקשות לגבי סדרי עדיפויות בהצלת חיים. אמת המידה הראשונה שהארגון המליץ עליה, הייתה שבית החולים יצטרך להגביל את גיל החולים שנכנסים לטיפול. המחשבה הייתה שאם צריך להחליט איך לחלק את המשאבים, העדיפות צריכה להיות למי שיש בידיו יותר סיכוי לשרוד למשך יותר שנים.

אף אחד לא היה רוצה להיות בנעליהם של אותם רופאים שנדרשו לקבל החלטות בסדר גודל כזה בזמן אמת. עם זאת, חשוב להבין שההמלצות לאמות המידה לקבלת ההחלטות, לא גובשו מתוך עבודה משותפת או התייעצות עם רופאים גריאטריים. ניואנסים של רפואה בקרב זקנים, בטווח גילים של 40-30 שנה, לא נספרו בכלל בחשיבה על קבלת ההחלטות לגבי הזכות הבסיסית לטיפול מציל חיים. כל זה כמובן בנוסף לבעיה האתית העמוקה (שגם רופאים איטלקים העלו) של עצם ההכרעה על ערך חיים שונה של בני אדם חולים.

ההפרטה הורגת, האחריות מצילה חיים

העולם כולו צפה באימה בסצנות המחרידות שצולמו בספרד כשיחידות צבא מצאו והוציאו גופות של זקנים נטושים בבתי אבות. ההערכה היא שכמחצית ממקרי המוות באירופה קרו בבתי האבות. מדוע זה המצב?

כתבה שפורסמה במגזין Jacobin בתחילת יוני תיארה את הקשר למגמת ההפרטה בבתי האבות במדינה. שלושה מכל ארבעה בתי אבות בספרד בבעלות פרטית. לפי המודל הספרדי, הממשלה משלמת לחברת קבלן סבסוד מסוים על כל דייר בבית אבות, בנוסף לסכומים שהמשפחות משלמות.

תהליך זה גרם לכך שהחברות מתחרות על לקוחות ועובדות בהתאמת המוסדות שלהן לקלוט יותר דיירים כדי להשיא רווחים. לעתים, הדבר בא על חשבון רמת הציוד הרפואי, המזון, היקף הסגל במוסד ואיכותו. במקום להוות מרכזים לטיפול והזדקנות בכבוד, הפכו בתי האבות למרכזי רווח המתייחסים לבני אדם מבוגרים כאל סחורה. במציאות כזו, לא היו בידי המוסדות וצוותיהם הכלים והמוטיבציה להגן על דייריהם מפני הנגיף.

אופן התמודדותם של בתי אבות עם הנגיף אינו גזרת גורל. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא סיפורו של בית האבות וילנובה בליון, צרפת, שעליו נכתב בין השאר באתרי החדשות "יורוניוז" ו-LA Times. כזכור, ממשלת צרפת הכריזה בחודש מרץ על סגר כללי. בעקבותיו, התכנס צוות המוסד וקיבל החלטה חריגה: להיסגר עם הדיירים, ולטפל בהם לאורך כל התקופה. האסטרטגיה עבדה, ובסוף הסגר לא היה דייר אחד שחלה בקורונה – בניגוד להמוני מוסדות אחרים ברחבי אירופה.

יש הטוענים שמוסדות הטיפול בזקנים בחברה המערבית היום לא בנויים לרמת טיפול כזאת. אחד מאיגודי העובדים הגדולים בשוודיה דיווח לאחרונה ש-40% מהעובדים בבתי האבות הם חסרי השכלה או הכשרה מקצועית, ו-23% מהם הם עובדי קבלן זמניים.

משמעות הדבר היא שמדובר באוכלוסייה של עובדים צעירים יותר, בעלי הכנסה נמוכה, העובדים בכמה עבודות בו-זמנית. הם חולקים דירות עם שותפים רבים על מנת להוזיל את עלויות הדיור ונוסעים בתחבורה ציבורית. אם מי שפוגש את דיירי המוסדות הם עובדים עם כל כך הרבה נקודות הדבקה פוטנציאליות – זה לא צריך להפתיע שמחצית ממקרי המוות מקורונה היו במוסדות האלה.

גם הזקנים נאלצים לעבוד למחייתם

בעשרות השנים האחרונות מתגברת תופעה של יותר ויותר גמלאים הממשיכים לעבוד לאחר כניסתם לתקופת הפנסיה. לתופעה זו כמה סיבות השלובות זו בזו: ראשית, תוחלת החיים עולה, ואיתה היכולת והרצון להמשיך לעבוד. המשתנה המרכזי הוא הצורך לעבוד.

תוחלת החיים העולה, יחד עם השינויים מרחיקי הלכת במדיניות הרווחה שצמצמו את הבטחון הכלכלי, את הפנסיות ואת ערבות המדינה לקיומו של הפרט – מביאים למצב שלאחר גיל הפרישה נותרות לזקנים שנים רבות לחיות, אך מעט מדי משאבים. הדבר נכון באופן גורף לכלל האוכלוסייה המבוגרת, אך כמובן חמור בהרבה עבור מי שסבלו מעוני ומחסור כבר לפני גיל הזקנה. גם נתון זה, של מבוגרים המגיעים לגיל פרישה כשידם אינה משגת, גדל בשנים האחרונות.

החברות מתחרות על לקוחות ועובדות בהתאמת המוסדות שלהן לקלוט יותר דיירים כדי להשיא רווחים

בתקופת משבר הקורונה, אנו עדים לחוסר ההכרה בכך שמדובר באוכלוסייה שחלק גדול ממנה תלוי בעבודה על מנת לשרוד כלכלית. הנחת המוצא שבני ובנות 65 ומעלה אינם מתקיימים מעבודה אלא מגמלאות, קצבאות וחסכונות בלבד היא הנחה שגויה. על בסיס הנחה שגויה זו, מדינות רבות בעולם המערבי, אשר בחרו להתמודד עם משבר הקורונה על ידי חלוקת מענקים שונים באופן אוניברסלי, בחרו להגביל תמיכות אלו לגילי העבודה בלבד, והן לא ניתנו לבני 65 ומעלה.

בספרד, למשל, המשבר הביא לחידוש מהפכני מבחינה חברתית: קביעת הכנסה בסיסית אוניברסלית לכל אזרח, באופן קבוע ולא חד פעמי. ביחס לגישה חברתית מתקדמת כזו, מפתיע לגלות את העיוורון לצרכים האמיתיים של האוכלוסייה המבוגרת. גם שם – לפי כתבה שפירסם הארגון העיתונאי העצמאי Open Democracy, המהלך השאיר את המבוגרים בחוץ, והוחל רק על בני 65-23. היוצא מן הכלל המעיד על הכלל הוא המקרה בקנדה, שם הזקנים קיבלו לא רק את מענקי הקורונה מהמדינה, אלא סכום גדול יותר, מתוך ההכרה בקושי המובנה של קבוצה זו.

עם שוך הגל הראשון, החלו להתפרסם ברחבי העולם, כולל המדינות שסקרנו מעלה, התבטאויות המכות על חטא בכל הקשור לטיפול הבעייתי באוכלוסיית הזקנים בחברה. מנהיגים ואנשי ציבור החלו להכיר בטיפול הלא הולם אשר הוענק לאוכלוסייה המבוגרת בעת המשבר. חלקם אף הודו בקול רם וברור בכישלונם. נראה שיותר ויותר מנהיגים מבינים שנדרשת מדיניות חדשה ביחס לציבור המבוגרים. מדינות המערב טרם קראו תיגר על הגילנות המובנית וביטוייה החברתיים, המדיניים והכלכליים, וטרם שרטטו כיצד ייראה השינוי בתקופה הקרובה. המאבק על כבוד האדם המבוגר עוד לפתחנו.