בשנת 1880 הנהיג קנצלר גרמניה אוטו פון ביסמרק שורה של מהלכים שנחשבים עד היום אלה שהניחו את היסודות למדינת הרווחה המודרנית. אחד המשמעותיים שבהם היה קביעת גיל הפרישה מהעבודה: 65 לגברים, 60 לנשים. מי שמגיע לגיל הזה, ייהנה מחיסכון שצבר לאורך שנות עבודתו בפיקוח המדינה – או במילים אחרות, פנסיה מביטוח לאומי. אלא שתוחלת החיים בגרמניה בסוף המאה ה-19 הייתה 45. זה נשמע מגוחך, אבל גם כיום בישראל החוקים אינם מותאמים למציאות.

"גמלאים חיים היום 20 שנה ויותר אחרי גיל הפרישה", אומר אפרים קורן, מנכ"ל הסתדרות הגמלאים. "מדובר בשנים לא קלות. הם למעשה נותרים ללא תפקיד חברתי. החברה משדרת להם: 'הכושי עשה את שלו', 'סיימת את תפקידך, תהיה עכשיו בייביסיטר או תנמנם'.

"החברה לא השכילה ליצור תפקיד ומעמד חברתי לאדם הזקן, המבוגר. היא ממדרת אותו. עם קום המדינה, תוחלת החיים בישראל הייתה קרוב ל-60. היום היא 83 – והיא בתהליך מתמיד של עלייה. היום קוראים לזה דור רביעי של גמלאים. מצד אחד, כולם ערים לשינויים הללו, ומצד שני, העולם המערבי ומדינת ישראל בפרט, לא חזו ולא נערכו לדור נוסף של גמלאים, וטרם השקיעו את המאמץ הנדרש על מנת להתמודד עם המצב".

לדבריו, הזמנים השתנו, ויש לבצע התאמות לפי התמורות הדמוגרפיות וצורכי האוכלוסייה. "במישור הכלכלי, צריך באותה צבירת זכויות פנסיוניות לקיים את אותו אדם 20-10 שנה יותר. כלומר, צריך לשערך מחדש את ההפרשות הפנסיוניות גם של העובד וגם של המעסיק".

קורן מתאר מצב שלפיו בזמן שמקורות ההכנסה של הגמלאים יורדים, סל הצריכה שלהם עולה. "יש מספר תחומי הוצאה של אוכלוסייה מבוגרת שהם גבוהים מאוד בהשוואה לאוכלוסיות אחרות: גמלאים מוציאים פי 10-9 על תרופות מכל קבוצת גיל אחרת, ההוצאות הרפואיות גדולות פי 2, הביטוחים בשיעורים גבוהים יותר", הוא מפרט.

"מדובר בציבור שתלוי יותר ויותר בזולת, באנשי מקצוע, דברים שבעבר עשית בעצמך לא תעשה בגיל 80. מתפתחת תלות חדשה, במסוגלות דיגיטלית. הפנאי אף הוא עניין: מה אני עושה עם מאות שעות חודשיות פנויות? לצקת בהן תוכן עולה כסף. נסיעות, לראות הצגה, ליצור בחוג. הפנאי קשור להרבה משאבים שלא נזקקת להם כשעבדת והיית הורה. גם התזונה היא עניין – ההזדקנות מצריכה מזון אחר, פחות מלח, פחות סוכר. נזקקים למוצרים שהולמים את מצבנו הבריאותי – והם עולים בהתאם".

מה מדינת ישראל לא עושה והייתה צריכה לעשות?
"דבר ראשון הוא מניעת העוני. לא מתקבל על הדעת שאוכלוסייה שתרמה את חייה בביטחון, בכלכלה, בחברה, הגשימה את החזון הציוני ושרדה את השואה – עדיין יותר מ-20% ממנה מוגדרים כאוכלוסייה ענייה. הדילמה הקשה בין פרוסה לתרופה היא חוויה ממשית של גמלאים בישראל".

איזה מסר אתה מבין שהגמלאים מקבלים מהמדינה?
"הצרכים של הגמלאים הם שקופים. זה לא בא לידי ביטוי. בדיונים עם האוצר אומרים לנו 'אין לכם ילדים, משק הבית שלכם קטן יותר, הצרכים שלכם קטנים יותר'. מבחינתנו זו טעות. ככל שאתה משכיל יותר ועם צרכים מפותחים יותר, אתה רוצה להמשיך להתפתח. אדם בהזדקנותו עובר אובדנים שונים. הוא מאבד את מקום העבודה, חברים, בני משפחה, חלק מהיכולות שהיו לו בעבר. הוא מאבד השפעה – הסטטוס יורד.

"בהרצאות שלי אני מציג את הדוגמה שכבר אין לך כרטיס ביקור. אתה לכל היותר 'לשעבר'. כשאתה עובר את האובדנים הללו, אתה צריך מזור, תרופה לכאבים הללו. המזור הוא מציאת זהות. אני מאמין שלזקנים זכות להזדקן ולחיות באושר, בתחושת ביטחון ובמסוגלת להגשים את עצמנו לחיים משמעותיים. הזכות להמשיך להתפתח.

"זה להמשיך להיות בן אדם. לחיות בקהילה פתוחה וצומחת, עם אינטגרציה עם המשפחה שלך, ועם בני דורות שונים. אדם מבוגר נמצא ביישוב בו הוא חי רוב זמנו. זה משנה אם הסביבה הזו היא מקום שמותאם לציבור המבוגרים – בהצללת מרחבים, בפתרונות תחבורתיים, במקומות בילוי – או שהיא מדירה את הזקנים ממנה".

קורן לא חושב שיש למקבלי ההחלטות משהו נגד האוכלוסייה המבוגרת. עם זאת, הוא בהחלט רואה במדיניות הממשלה בחירה אידיאולוגית. "אידיאולוגיית השוק מעדיפה להשקיע פחות בציבור הגמלאים. המאמץ להפוך את הביטוח הלאומי למחלקה במשרד האוצר, ולנתק את בלון החמצן שהוא מעניק לאוכלוסייה שבמצוקה – הוא ניסיון לקעקע את הביטחון החברתי-כלכלי מתוך שיקול פרגמטי שלא מייחס משמעות לשיקולים חברתיים. עושים שימוש מניפולטיבי כשמדברים על גירעון, אבל מנגד מסתירים את המבט מזקנים שרעבים ללחם".

האידיאולוגיה השלטת במסדרונות האוצר, כאמור, היא מטרה מרכזית לחצי הביקורת של קורן. "הניאו-ליברליזם לא מסוגל לראות את האזרחים הוותיקים", הוא קובע. "הם לא פרודוקטיביים וללא תועלת, אז אין מה להשקיע בהם. המדינה המודרנית עם כלכלת השוק מתייחסת אל אוכלוסיית המבוגרים כהפסד. זה משבר מוסרי. במקום שהכלכלה תשרת את החברה, את בני האדם בחברה – החברה משרתת את הכלכלה, על חשבון הפרטים בתוכה".

איך זה מתבטא?
"יש לכך ביטויים רבים, אחת מהן זו הגילנות – אפליה מטעמי גיל. אי-ההכרה בזכויות הגמלאים, בתקופה שבה הקבוצה הזו גדלה. כל גמלאי שנוסע לחו"ל פוגש את סוגיית הביטוח שמאמיר. לשיטתי, אי-אפשר להצמיד את השיקול העסקי של כלכלה פרטית לסוגיית החופש של אזרח ותיק לצאת לחו"ל. אנחנו לא נגד יוזמה פרטית, אבל יש צורך ברגולציה, באחריות של המדינה על הצרכים הבסיסים של תושביה".

קורן נוקב בנתון מדהים: רק 16% מבני 65+ סובלים מבעיות תפקוד. "הדעות הקדומות והסטיגמות שמייחסים לציבור הזה יוצרות מצג שווא כאילו מדובר ב-85%", הוא אומר. "סטיגמות אלה מעצבות מציאות מדומה שהופכת להיות נורמה כללית. אתה מגיע לגיל 70, ומבחינת החברה אתה כבר עם רגל בקבר.

"כשאתה בן 67 ופורש מעבודה, יש לך אולי עוד 30-20 שנה של חיים. אתה אמור לחיות כמעט רבע מחייך במצב נחות, עם הדחקה, תחושת דחייה, ניכור. גמלאים רבים חיים בשכירות, ללא מענה לזכותם לקורת גג, זכות לביטחון תזונתי, זכות לבריאות, זכויות חברתיות – להיות חלק מהחברה, להיות שייך. להיות מוגן. זכות לייצוג. זו פעולה חוזרת לא רק על הזקנים, אלא על כל חלקי הקהילה. הקהילה מתרגלת לכך שהזקנים הם שקופים.

"הגמלאים הם אוכלוסייה שמתקשה להתגונן. היא לא יושבת על שיבר, נעדרת מקורות כוח. אמנם כ-20% מציבור הגמלאים ממשיכים לעבוד, אך רבים מהם עושים זאת מתוך כורח. הם חיים ללא פנסיה ועובדים ללא ברירה. הם עובדים בעבודות דחק, ואז אתה פוגש בן 80 מנקה משרד או מאבטח, שזה דבר לא סביר בעליל.

"מחקרים מראים שכ-19% מרגישים מושפלים, מה שמצטרף לחוויה של 40% מהם שמרגישים בדידות, לא שייכים". קורן מצטט ממגילת העצמאות: "'מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות' – לא ידעו אז להוסיף את העניין של הגיל, וזה תפקידנו כיום".

באילו אופנים הסתדרות הגמלאים נכנסת לתמונה?
"תפקידה של הסתדרות הגמלאים בראש ובראשונה הוא להבטיח את רמת ואיכות החיים של האוכלוסייה המבוגרת. היא רואה ומבינה את מפת האינטרסים של הגמלאי. אנחנו רואים את עצמנו כאחראים על זכותו של הגמלאי לאושר והזדקנות בכבוד, להגשמה עצמית בעידן של תוחלת חיים עולה. תפקידנו לקדם שינוי עמדות בחברה הישראלית כלפי האוכלוסייה המבוגרת".

ואיך זה ייעשה?
"הסתדרות הגמלאים היא קודם כל חלק מההסתדרות החדשה. היא רואה את עצמה כאיגוד מקצועי יוצא דופן, כי בעצם לא מדובר בעובדים פעילים. פסק דין בר אילן קבע שוועדי עובדים חייבים להגן על זכויות פנסיוניות וזכויות אחרות שסוכמו עם המעסיקים המתייחסים לגמלאי מקום העבודה, בתנאי שהם מאוגדים באיגוד מקצועי.

"פסק דין זה קבע שיש זיקה בין ההסכמים בין עובדים למעסיק, לבין הגמלאים, שאפשר להגדירם כצד ג', שצריך להופיע בכל הסכם. הכל בתנאי והם מאוגדים באיגוד מקצועי. בגלל הזיקה, מתחזק הצורך שבכל משא ומתן קיבוצי ישולבו נציגי גמלאים. ככל שאדם, ובדגש מבוגר, מחובר יותר ושייך יותר למקום, ולסביבת חייו – כך הוא מוגן יותר".

"לגמלאי צריכים להיות מעגלים שונים שעוטפים אותו", מוסיף קורן. "החוק, זכויות חברתיות, האיגוד המקצועי, מקום העבודה לשעבר, הקהילה שלו, המשפחה שלו – אלו ההגנות שלו, שגם מחזקות אותו בתקופה זו. האיגוד המקצועי הוא גורם מאזן. הוא שומר על החברה גם כשהיא נעה ונדה בעמדותיה שלה. איגוד מקצועי הרואה עצמו כבעל תפקיד חברתי, אשר בראייה מרחיקת לכת נועד לחזק את המניע של החברה לשמור על הגמלאים".

"התפיסה המסורתית של זקנה היא מיושנת ומרושעת"

כשקורן נשאל מה הבעיה המרכזית שלפתרונה נדרשת הסתדרות הגמלאים – הוא משיב ללא היסוס: הבדידות. "אנשים נרתעים מפני הזקן", הוא מסביר. "ההסתדרות פתחה בשנים האחרונות מועדונים ומכללות. הסתדרות הגמלאים מעודדת מבוגרים להיפגש בחוגים ולהתנדב. הצורך של גמלאים להתנדב הוא עצום.

"בגרנטולוגיה (חקר הזקנה) היו שתי אסכולות דומיננטיות: הראשונה, שהייתה נפוצה עד סוף שנות ה-60 במאה הקודמת, היא תיאוריית ההתנתקות. היא גרסה שככל שאנחנו מתבגרים ומזדקנים – אנחנו נפרדים. אנשי המדע והרוח אמרו במשך ההיסטוריה שהאדם צריך בהדרגה להסתגל לפרידה. הוא פחות אקטיבי, זקוק למנוחה, והוא לאט-לאט נפרד מעוולות העולם הזה. זו תפיסה מיושנת ומרושעת שהלכה והתפוגגה עם העלייה בתוחלת החיים".

"התיאוריה השנייה נקראת זקנה פעילה. תיאוריה זו גורסת שככל שאתה פעיל ומעורה בחברה ומשמר קשרים חברתיים, אתה יותר בריא, יותר מאושר, יותר שייך, וכתוצאה מכך אתה מאריך את חייך. האדם רוצה להמשיך להשפיע ולהיות מעורב בתהליכים שקורים בסביבה שלו. ככל שאתה מועיל לעצמך, למשפחתך ולסביבתך, אתה יותר מאושר ויותר בריא. ככל שאתה עושה ספורט, עושה פעילות חברתית, אינטלקטואלית וחי חיים משמעותיים – אתה חי יותר. זה מצב הפוך מאסכולת ההתנתקות".

אז כל הקשישים יעבדו עד יומם האחרון? לא מגיע להם לנוח?

"ודאי שמותר להם. אבל הם צריכים להביא בחשבון שהם עלולים להקטין את חייהם בכך, ואולי אף לקצר. זה לא רק סיבולת לב ריאה, אלא גם יכולת קוגניטיבית ורגשית. זה תרגול, שימור יכולות. ככל שאתה יותר אקטיבי, אתה יותר מאושר. והשאלה היא האם החברה עוזרת לך או שהיא נגדך, אם היא מכילה אותך או לא".

מה משבר הקורונה גרם לאוכלוסייה הזאת?
"החברה הישראלית, ובכללה גמלאי ישראל, נכנסו למשבר הקורונה במצב לא ראוי. מצב הגמלאים לא היה במיטבו. באופן טבעי, תקופת הקורונה העצימה את הדברים הלא טובים. כלל התופעות שציינתי קודם פשוט הלכו והקצינו – המשבר הכלכלי, הגילנות והבדידות.

"לא אחת רואים את בעיתון את הידיעות הנוראיות על מוות של גמלאים עריריים. חוויית הניכור מעמיקה, וכך גם הפערים. תקופת הקורונה מערערת את הקרקע עליה עומדים העסקים בישראל, וזה עלול לערער – אך המשבר גם מחזק את תפקידם החברתי של האיגודים המקצועיים, ועשוי לחשוף את מלוא עוצמתם".

מה החלום שלך ביחס לגמלאים?
"הדבר הראשון שהייתי עושה זה לבטל את חובת הפרישה לפנסיה. שאנשים יפרשו לא על בסיס חובת פרישה בשל גיל, אלא על בסיס יכולת תפקודית ומוטיבציה. הדבר השני שהייתי מכונן הוא מעין אמנת זכויות של הגמלאי. לפעמים נדמה שהחברה מעלימה את הידע על זכויות האדם המבוגר. סקרים מראים ש-80% מהמבוגרים לא מודעים לזכויות שלהם – זכויות רפואיות, צרכניות, משפטיות, אפילו זכויות המבוגר לראות את נכדיו.

"אין הסכמה עמוקה בין אזרחי המדינה כיצד ראוי להתייחס למבוגרים. אני מאמין שצריך לאתחל את מקומו של האדם המבוגר בחברה. זכויות האזרח בישראל נכתבו בסוף שנות ה-80. מאז עברו מים רבים בירדן, אין חקיקה ואין גם הסכמה חברתית. צריך להפעיל מחדש את נבחרי הציבור, האקדמיה, אנשי החינוך והאקטוארים, את האיגודים המקצועיים והציבור הרחב – כדי לבנות מקדמים אחרים, של תקופת חייו של האדם".

קורן מסכם ואומר שהשינוי תלוי בחברה ובערכיה. "עשינו סקר על היחס לגמלאים בקרב צעירים ובני נוער", הוא אומר. "ניכר שבני הנוער מושפעים מכל הסטיגמות שתוארו. כל זה מצריך לא רק שינוי בחקיקה, אלא גם שינוי בחינוך. כששאלנו את הנערים על הסבא והסבתא, הם ציינו שהם חשים אמפתיה כלפיהם – אבל לא כלפי שאר הזקנים. אני מאמין שטיפול ביחסה של החברה אל זקניה ייטיב עם יחסה לשאר חלקיה".