לא כל לוחם שסובל מפוסט טראומה יודע להצביע על רגע אחד שבו “הכול התחיל”. לעיתים אין אירוע בודד, אין מטען חבלה מסוים שהחל את הכל, אין היתקלות אחת, ואין תמונה מסוימת שנצרבה בזיכרון. במקום זאת, קיימת הצטברות: שירות מבצעי ממושך, חשיפה חוזרת לסכנה, דריכות מתמדת, מראות קשים, אובדן, אחריות כבדה וחיים ארוכים בתוך מציאות שאינה דומה לחיים רגילים.
עו"ד עדי בן ישי גרינס בעלת משרד עורכי דין המתמחה בתביעות נגד משרד הביטחון, מסבירה מדוע גם במקרים שבהם אין אירוע טראומתי נקודתי, עדיין יש מקום לבחון הכרה מול משרד הביטחון, ומה חשוב להבין לפני שמוותרים על הזכויות.
עבור לוחמים רבים, עצם השאלה "מה האירוע שגרם לפוסט טראומה?" עלולה להיות מתסכלת. הם יודעים שמשהו בהם השתנה. איש איננו יכול לפסוק עבורם אחרת. הם מתקשים לישון, נמנעים ממקומות מסוימים, מתפרצים, מתרחקים מאנשים, מתקשים להתמיד בעבודתם, לחזור לשגרה או לנהל חיים משפחתיים יציבים. אבל כאשר הם נשאלים מה בדיוק גרם לכך, התשובה אינה תמיד פשוטה.
במקרים רבים, הפגיעה הנפשית אינה תוצאה של רגע אחד בלבד, אלא של רצף שירות. של ימים ולילות שבהם הגוף והנפש היו במצב דרוך. של חשיפה חוזרת לאיום, לאירועים מבצעיים, לפינוי פצועים, למראות קשים או לאחריות בלתי פוסקת. דווקא בגלל זה, לוחמים רבים מתקשים להבין האם בכלל יש להם עילת תביעה מול משרד הביטחון.
"זה לא מקרה נדיר, ואני פוגשת בלוחמים רבים שמעידים כי לא היה אירוע אחד שאפשר להניח עליו את האצבע", אומרת עו"ד עדי בן ישי גרינס. "כשנכנסים לעומק הדברים, מבינים שהשירות עצמו היה רצף של חשיפה, לחץ, סכנה והתמודדות. לא תמיד הפוסט טראומה מגיעה מאירוע אחד נקודתי. לפעמים היא תוצאה של מציאות שלמה שהאדם חי בתוכה לאורך זמן".
לא כל פוסט טראומה מתחילה ברגע אחד
התפיסה הרווחת היא שפוסט טראומה נגרמת בעקבות אירוע דרמטי וברור: היתקלות, פציעה קשה, נפילת חבר, פיצוץ, תאונה, פיגוע או אירוע מסכן חיים. אכן, במקרים רבים זהו הרקע לפגיעה. אך המציאות מורכבת יותר.
ישנם לוחמים שאינם יודעים להצביע על אירוע אחד, אך כן יכולים לתאר שירות ממושך בתנאי לחץ קשים, חשיפה חוזרת לאירועים מבצעיים, שהייה ממושכת באזורים מסוכנים, התמודדות עם מראות קשים או אחריות מתמשכת לחיי אחרים. במקרים כאלה, חשוב שלא לפסול מראש את האפשרות שמדובר בפגיעה נפשית הקשורה לשירות.
"צריך להבין שהנפש לא חווה טלטלה תמיד כתוצאה מאירוע אחד. ישנם מקרים רבים שבהם מדובר בשחיקה נפשית עמוקה שנוצרת מתוך הצטברות. אדם יכול לתפקד במשך השירות, להחזיק את עצמו, להמשיך הלאה, ורק בהמשך להבין עד כמה השירות השפיע עליו".
לדבריה, דווקא לוחמים נוטים לעיתים לצמצם את הקושי. "הרבה לוחמים אומרים לעצמם: כולם עברו את זה, זה חלק מהשירות, אין לי על מה להתלונן. אבל העובדה שאחרים היו שם אינה אומרת שהפגיעה שלהם אינה אמיתית. כל אדם מגיב אחרת, וכל תיק צריך להיבחן לפי נסיבותיו".
השאלה המשפטית היא לא רק אם היה אירוע, אלא מה קרה בשירות
בתביעה מול משרד הביטחון, אחד הנושאים המרכזיים הוא הקשר הסיבתי. כלומר, יש להראות כי הפגיעה הנפשית נגרמה בזמן ועקב השירות. כאשר קיים אירוע נקודתי ומתועד, לעיתים קל יותר לבנות את התשתית העובדתית. אך כאשר מדובר ברצף של אירועים או בתנאי שירות מצטברים, העבודה מורכבת יותר.
במקרים אלו, יש צורך להציג תמונה מלאה של השירות: אופי התפקיד, משך החשיפה, סוג הפעילות, תנאי הלחץ, אירועים חוזרים, תיעוד רפואי אם קיים, עדויות של חברים ליחידה או מפקדים, וכל נתון שיכול להסביר מדוע דווקא השירות הוא שגרם להתפרצות הפגיעה הנפשית.
"השאלה היא לא רק האם היה אירוע אחד שאפשר לסמן. השאלה המשמעותית יותר היא מה האדם עבר בשירות, באיזה תנאים הוא שירת, למה הוא נחשף, איך זה השפיע עליו, ומתי התחילו להופיע התסמינים. צריך לבנות את הסיפור העובדתי והרפואי בצורה מדויקת".
לדבריה, עדות על שירות מאתגר כשלעצמו אינו מספיק. צריך לפרט. צריך להראות מה היה שם, מה היה חריג, מה נמשך לאורך זמן, אילו אירועים חזרו על עצמם, ואיך כל אלו קשורים בקשר הדוק למצב הנפשי כיום.
האבחנה חשובה, אך היא איננה סוף הסיפור
כדי לנהל תביעה בגין פוסט טראומה מול משרד הביטחון, יש חשיבות רבה לאבחנה מקצועית. בדרך כלל, אבחנה של PTSD תינתן על ידי גורם רפואי או טיפולי מתאים, ובפרט פסיכיאטר. אך עצם קיומה של אבחנה אינה מספיקה לבדה.
ההליך מול משרד הביטחון דורש חיבור בין האבחנה לבין השירות. כלומר, לא רק להראות שהאדם סובל מפוסט טראומה, אלא להסביר מדוע הפוסט טראומה קשורה לשירות הצבאי או הביטחוני שעבר.
"יש אנשים שמגיעים עם אבחנה, וזה כמובן חשוב מאוד", אומרת עו"ד בן ישי גרינס. "אבל השאלה הבאה היא תמיד: למה זה קשור לשירות? מה בתנאי השירות או באירועים שעברת גרם לכך? כאן נדרשת עבודה משפטית ורפואית מסודרת".
לדבריה, במקרים שבהם אין אירוע נקודתי, החשיבות של בניית התיק גדולה עוד יותר.
"אי אפשר להניח שמשרד הביטחון ישלים לבד את החסר. אסור לנו להניח הנחה שכזאת. צריך להביא את התשתית. לבסס יסודות מוצקים. צריך לדעת איך לספר את הדברים, אילו מסמכים להציג, אילו עדויות לחפש, ואיך לחבר בין השירות לבין המצב הנפשי".
לוחמים רבים מתפקדים שנים לפני שהם מבינים שנפגעו
אחת התופעות המוכרות בפגיעות נפשיות בקרב לוחמים היא פער הזמנים. יש מי שממשיכים לתפקד שנים לאחר השירות, עובדים, מקימים משפחה, לומדים, נראים כלפי חוץ כאילו חזרו למסלול. רק בהמשך, ולעיתים בעקבות אירוע נוסף, עומס בחיים, משפחה, עבודה או מילואים, התסמינים מתחילים להתפרץ בעוצמה.
במצבים כאלה, לוחמים רבים שואלים את עצמם אם לא מאוחר מדי להתחיל בתהליך מול משרד הביטחון, או אם העובדה שתפקדו במשך שנים תפגע באפשרות להכרה.
לדברי עו"ד בן ישי גרינס, מחייבת בחינה פרטנית:
"פוסט טראומה לא תמיד מתפרצת מיד", היא מסבירה. "יש אנשים שמדחיקים, מתפקדים, ממשיכים קדימה, ורק אחרי שנים מבינים שהם משלמים מחיר כבד. העובדה שאדם עבד או הקים משפחה אינה שוללת בהכרח פוסט טראומה. צריך לבדוק איך הוא תפקד באמת, מה היה המחיר, ומה קרה לאורך השנים".
לדבריה, חשוב מאוד שלא להסתפק במראה החיצוני של התפקוד. "יש אדם שעובד, אבל בקושי מחזיק את עצמו. יש אדם שנמצא בזוגיות, אבל מתמודד עם התפרצויות, ריחוק, קשיי שינה והימנעויות. הוועדה ומשרד הביטחון צריכים להבין את החיים בפועל, לא רק את הכותרת החיצונית".
הקושי להוכיח רצף ולא אירוע בודד
כאשר אין אירוע טראומתי אחד, האתגר המרכזי הוא להוכיח רצף. כלומר, להראות שהתמונה אינה כללית או מעורפלת, אלא מורכבת מנסיבות שירות ממשיות שהצטברו והשפיעו על האדם.
כאן נכנסת החשיבות של תצהיר מדויק, עדויות מתאימות, מסמכים רפואיים, ולעיתים גם חיבור בין אירועים שונים שנראו בזמן אמת כחלק טבעי מן השירות, אך בדיעבד ניתן להבין את השפעתם המצטברת.
"כפי שציינתי קודם לכן, לא מספיק לומר 'עברתי שירות קשה'. צריך לפרט מה היה בשירות הזה. האם היו אירועים מבצעיים? האם הייתה חשיפה לגופות או לפצועים? האם הייתה דריכות ממושכת? האם הייתה תחושת סכנה? האם היו לילות ללא שינה? האם האדם המשיך לתפקד למרות סימנים שהתחילו כבר אז?"
לא פעם דווקא הפרטים הקטנים הם אלה שמרכיבים את התמונה. "לפעמים שיחה עם חבר ליחידה, תיעוד רפואי ישן, פנייה לקב"ן, הודעות, או זיכרון של אירוע שחזר על עצמו, יכולים לעזור להבין את התמונה המלאה ולהעבירה הלאה אל הגורמים שאנו מבקשים לפעול מולם. צריך לדעת לחפש את הדברים האלה, וזה חלק בלתי נפרד משירותו המשפטי של עו"ד המתמחה בתביעות משרד הביטחון".
הוועדה בוחנת את הפגיעה התפקודית
גם לאחר הכרה, השלב הבא הוא הוועדה הרפואית. כאן נבחנת דרגת הנכות, ולא רק עצם הקשר לשירות.
בוועדה, השאלה המרכזית אינה רק מה עבר הלוחם בשירות, אלא כיצד הפוסט טראומה משפיעה עליו כיום.
הוועדה תבחן בין היתר את השינה, התפקוד בעבודה, היכולת לקיים קשרים, חיי משפחה, זוגיות, הימנעויות, התפרצויות, הסתגרות, טיפול נפשי, טיפול תרופתי ויכולת לנהל שגרת חיים. לכן, גם בתיקים שבהם הוכר הקשר לשירות, חשוב להגיע לוועדה מוכנים.
"אני נוהגת להסביר ללקוחותיי שהפגיעה אינה נמדדת רק באבחנה. השאלה היא מה הפוסט טראומה עושה לחיים שלכם. כיצד הדברים מתבטאים ביום-יום. אלו הם פרטים שמוכרחים להיות מוצגים בצורה ברורה ומדויקת".
לדבריה, לוחמים רבים מתקשים לדבר על הדברים האלה, ולכן ישנה גם חשיבות בהכנה טרם ההגעה לוועדה הרפואית; "יש בושה, יש קושי, יש רצון להיראות חזקים. כחלק מההכנה שאני עורכת, אני מסבירה את החשיבות שבשקיפות. לשקף. להסביר. לפרט. הוועדה איננה יכולה לנחש. אם הדברים לא נאמרים ולא נתמכים במסמכים, הם עלולים שלא לקבל את המשקל שמגיע להם".
אל לכם לוותר רק כי אין "אירוע אחד" שגרם לפוסט טראומה
אחד המסרים החשובים ביותר עבור לוחמים הוא שלא לוותר מראש רק משום שאינם יודעים להצביע על אירוע אחד ברור. העובדה שאין אירוע נקודתי אינה אומרת שאין פגיעה. היא גם אינה אומרת שאין אפשרות להכרה. היא כן אומרת שהתיק צריך להיבנות בזהירות רבה יותר.
"אני אומרת ללוחמים: אל תפסלו את עצמכם לפני שבדקתם", מסכמת עו"ד בן ישי גרינס. "יכול להיות שהתיק מורכב יותר, יכול להיות שצריך לאסוף יותר חומר, יכול להיות שצריך לבנות את הקשר הסיבתי בצורה יסודית יותר. אבל זה לא אומר שאין מה לעשות".
עו"ד עדי בן ישי גרינס מייצגת נכי צה"ל ומגישי תביעות מול משרד הביטחון, לרבות בתיקי פוסט טראומה, פגיעות נפשיות, ועדות רפואיות וערעורים. אם אתם מתמודדים עם תסמינים של פוסט טראומה בעקבות שירות צבאי או ביטחוני, גם כאשר אינכם יודעים להצביע על אירוע טראומתי נקודתי, מומלץ לפנות לייעוץ משפטי מקצועי, לבחון את נסיבות השירות לעומק ולבנות את ההליך נכון כבר מהשלב הראשון.