קא ןאו | ומרגנש םיישפנ םיטביה :ל ֹוא ְׁש ן ַמ ְז ל ַע ה ָּי ַח שב בי סיב נ הו י ופיט ל בם הפרדוקס שבניסיון לייצר מעטפת של סוד ולטשטש את הפגיעה בשבי נכשל בכל פעם מחדש כאשר הן הבינו שאין להן יכולת לשמור על פרטיותן. העדות, ההדהוד והתוקף של ההתעללות על ידי אחרים בשבי נחוו ביתר שאת. מתוך אלה צמחו תמות של בושה, השפלה והאשמה ביתר שאת. מתוך אלה צמחו תמות של בושה, השפלה והאשמה. האשמה מופנית פנימה, אל מול שלושה מוקדים: האשמה עצמית - על עצם היותן בסיטואציה של חוסר יכולת להגן על עצמן; אשמה מול התפקיד האימהי - על הפגיעה בילדיהן או על חוויית הנטישה שלהם אצל משפחותיהן; ואשמה כלפי משפחותיהן - שנדרשו לשמוע את ההתעללות בהן, לחוות את הסטיגמה שנקשרת לפגיעה המינית ולשלם עבורן כסף שאינו זמין להן. מתוך אלה, הן נטו לשמור בסוד את העובדה שהיו בשבי אפילו מפני שותפות לדירה שהוכרו גם הן כקורבנות סחר. אחת מהשלכות העינויים היא פגיעה באמון האנושי, ולכן השלכות השבי יבואו לרוב לידי ביטוי ביצירת מערכות יחסים, שיהיו מהולות בפחד מפני האחר ובציפייה להיפגע, לעבור התעללות נוספת או לחוות ). במסגרת עצמה, Pérez-Sales, 2023( נטישה ניכר קושי ביכולת לייצר מרחב ציבורי משותף עם אימהות נוספות, ובשל כך לא יכולנו לבצע התערבויות קבוצתיות הנוגעות לעיבוד השלכות השבי. 4. נוכחותם סימביוזה וטשטוש גבולות העצמי. הנפשית והפיזית של הילד/בן הזוג בעת סכנה ובפגיעה עצמה מובילה להירקמות של יחסים סימביוטיים בין האישה לילדה או לבן הזוג המוחזקים יחד עימה. הטשטוש בא לידי ביטוי בחוסר יכולת להפריד בין החוויות האישיות של כל אחד מהם וביצירת חוויה לכידה, שאינה ניתנת להכלה. לעיתים הילד או בן הזוג הופכים לשלוחה של האישה ולעיתים הם נתפסים כמושא לתשומת לב, ובכך גם כהגנה מדחיקה מפני התמודדות עם החוויות האישיות. יש קושי משמעותי לומר, לראות ולהבין מה קרה באופן סובייקטיבי. אתגר מרכזי בטיפול היה האפשרות לשאת ולנכס לעצמן את טראומת השבי. לדוגמה, לעיתים מטופלות דיברו על השבי דרך חוויותיהם של הילדים. 5. כל הנשים חוו קשיים במהלך הריונות ולידות. התעללות מינית ממושכת בשבי. בשל היעדר טיפול, נראה כי הפגיעות הפיזיות והנפשיות השפיעו גם על תהליך ההתעברות והלידה. ההשפעה הייתה זהה הן עבור נשים שילדו בעבר והן עבור נשים שהרו בפעם הראשונה לאחר תקופת השבי. כולן שיתפו על קשיים שהתמודדו איתם כבר מראשית ההתעברות, כאשר חלק מההריונות היו כתוצאה מאלימות מינית שהתרחשה במרחב הזוגי וחלקן אף היו נתונות לאלימות פיזית תוך כדי ההיריון. כולן העידו על מהלך היריון קשה, וחלקן אף נאלצו להתאשפז במהלכו בשל סיבוכים רפואיים שכללו אנמיה, דימומים, עלייה ברמות הסוכר ועוד. לאחר הלידה, מרביתן סיפרו על צורך בהחלמה ממושכת. לכולן היה לכל הפחות ילד אחד שסבל ממחלות מולדות או מעיכובים התפתחותיים. קשיים דומים עולים גם במחקר על אודות נשים יזידיות שנשבו. חלקן סבלו מקשיים מיילדותיים ודיווחו על ). חוויות אלה Ghafouri et al., 2024( בעיות דומות הותירו אצל המטופלות שאלות על אודות היכולות ההוריות שלהן, שנקשרו לתחושת פגימות אימהית. השלכות חוויית אם-פעוט בשבי: בעת שעבדתי במסגרת "דירות משפחה" טופלו בה חמש משפחות שבהן האם הוחזקה בשבי יחד עם ילדה. בעת השבי, הילדים היו בני שנה ועד ארבע שנים, מרביתם בני כשנה וחצי. לשתי אימהות היו ילדים בכורים שהושארו עם משפחתן. בטיפולים, האימהות סיפרו על מורכבות החיים בשבי יחד עם ילדיהן. מחד גיסא, הפעוט היה מקור לחיות, אחריות ומיקוד; מאידך גיסא, הילדים נחשפו לאלימות ולמניפולציות של השובים. בתוך סיטואציות אלה, חוסר האונים של האימהות גבר, עד כדי חוסר יכולת לשאת את הפגיעה. בשלב השיקום נצפו והוצפו על ידי האימהות אתגרים סביב הטיפול בילדים שהוחזקו בשבי בפרט, וביתר הילדים בכלל. ראשית, הילד היווה תזכורת חיה לתקופת השבי, והתגובות אליו נעו לעיתים בין דחייה לא מודעת לבין ציפייה לבגרות ולשותפות. גם שנים לאחר השבי, היחסים נותרו סימביוטיים. שנית, כאשר הילדים הפגינו חוסר הסכמה, עצב או כעס, גם אם בעוצמה מינימלית, התנהגותם פורשה על ידי האימהות כתוקפנית עד מתעללת וגררה תגובות לא מותאמות כגון התפרצות זעם, התכנסות והימנעות וביטול רגשותיהם של הילדים. שלישית, רבות מהאימהות סבלו מקשיי הירדמות ומשינה טרופה. הילדים הושפעו מכך והציגו אף הם חוסר יכולת להירדם ועוררות יתר בשעות הערב והלילה. הילדים שהוחזקו בשבי חוו אם נעדרת רגשית בשלבים התפתחותיים משמעותיים שלהם ובתנאי חיים בלתי אפשריים. נוסף על כך, הם חוו תקופה נעדרת דמויות מבוגרות שיגנו עליהם מפני איומים קיומיים ורגשיים. פיזית, כולם נראו קטנים לגילם ורובם סבלו מקשיים 36 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=