׳ץיבוקניפ רגיב | קזנ עונמל ןוצרהו בוט תושעל ןוצרה ,הימונוטוא חשובות בקשר ליעד השחרור. זוהי החלטה מורכבת, עם השלכות אתיות, קליניות וכלכליות. רוב השחרורים מבית החולים נעשים בצורה חלקה, ללא קונפליקטים, כאשר במהלך הטיפול מחליטים הרופאים מתי המטופל מוכן לשחרור לביתו. עם זאת, יש מקרים שהצוותים ובני המשפחה חושבים שבית המטופל אינו בטוח לו מספיק במצבו הנוכחי, או לעבור למסגרת 24/7 וכי עליו לדאוג לעזרה צמודה של בית אבות. מתקיים קונפליקט בין ערכים: מתן אוטונומיה למטופל, קרי כיבוד רצונו להשתחרר לבית שאינו בטוח מספיק עבורו; אל מול הרצון להיטיב עמו, קרי ההמלצה להשתחרר למסגרת מותאמת; והרצון למנוע נזק ולסייע למטופל להגיע למקום בטוח יותר עבורו. אלה הם שלושה ערכים המתנגשים זה בזה הקשיש. הוצאת קשיש מביתו בניגוד לרצונו, יש בה לא רק משום פגיעה בחירותו, אלא שינוי באורחות חייו כפי שהיה רגיל אליהם במשך שנים. במציאות הקיימת ובהיעדר פיקוח מספק על בתי אבות, מדובר לעיתים אף בפגיעה בכבודו של הקשיש... ומשכך, הוצאת קשיש מביתו לבית אבות בניגוד לרצונו צריכה להיות אלטרנטיבה אחרונה, וחובה על בית המשפט, בבחינת 'כיבוד אב ואם', לבחון תחילה את כל החלופות הקיימות (ואף ליצור בעצמו חלופות) כדי להתירו בביתו ולכבד את רצונו". "לא מספיק בטוח לשחרור הביתה מבית החולים" האמירה "לא מספיק בטוח לשחרור הביתה" מתייחסת בעיקר לאדם המבוגר אשר יכול, בהיבט הרפואי, להשתחרר מבית החולים (במקרים שלפנינו מדובר במטופלים שהשתחררו ממחלקת שיקום), אך עולות דאגות לגבי תפקודו וביטחונו בחזרה לביתו: סיכון לנפילה, מוגבלות תפקודית, היעדר יכולת לדאוג לעצמו, קושי בנטילת טיפול תרופתי, קושי בעשיית צרכים, בעיות הקשורות בתזונה, ועוד. כאשר מצבו של המטופל מוגדר על ידי הצוות כ"לא בטוח לשחרור לביתו", עולה השאלה מהו המקום הבטוח ביותר עבורו. למונח "לא מספיק בטוח לשחרור לביתו" אין קריטריונים או הגדרה ברורים. הרי אין מי שמשתחרר מבית חולים כשהוא חף מכל סכנה הקשורה לבריאותו. האם מדובר ב"לא בטוח"? "לא בטוח מספיק"? "מסוכן מדי"? איך בודקים זאת? מהי רמת הסיכון שניתן להכיל? האבחנה אם שחרור הביתה הוא בטוח מספיק נעשית היום מתוך התפיסה האישית של איש המקצוע/המטופל לגבי הסיכון שאפשר להכיל. זה, כמובן, משתנה מאדם לאדם. ההערכה נעשית לא רק על בסיס הסיכון להתרחשות אירוע, אלא גם בהקשר להערכת החומרה הפוטנציאלית של האירוע ותוצאותיו העתידיות. קשה מאוד לחזות את כל אלה וכל מקרה הוא לגופו, ולכן אי אפשר לקבוע סטנדרטים קבועים. מי קובע את רמת הסיכון? שאלה זו יכולה להיות שאלה פטרנליסטית, כשהיא נשאלת על ידי הצוות בהקשר לאדם העומד להשתחרר ומבוססת על דעתו/ם האישית של איש או אנשי המקצוע. דעתו/ם אינה משקפת בהכרח את זו של המטופל, משפחתו ו/או חברי צוות אחרים. למעשה, מתקיים קונפליקט בין ערכים: מתן אוטונומיה למטופל, קרי כיבוד רצונו להשתחרר לבית שאינו בטוח מספיק עבורו; אל מול הרצון להיטיב עמו, קרי קשישים רבים גרים בבתיהם ורוצים להישאר בהם ככל שאפשר, גם אם יש להם מגבלות פיזיות, כלכליות וחברתיות המקשות את עצמאותם, רווחתם ואיכות חייהם. חלק מתוצאותיהם השליליות של מגורים לבד הן נפילות, תזונה לקויה והזנחה עצמית. למרות זאת, רוב הקשישים מעדיפים להמשיך לגור בבתיהם, מכיוון שהם מעריכים את העצמאות שבחיים בבית וחוששים מאובדן הפרטיות והעצמאות במסגרות השונות. ,02/07/2019 , מתאריך 2200-08-17 בפסק הדין כותב בא כוח היועץ המשפטי לממשלה בעניין הוצאה מביתה של קשישה והעברתה לבית אבות בניגוד לרצונה: "ההכרעה הקשה עת מוצא עצמו בית המשפט במציאות נטולת חלופות כמפורט לעיל, שאז הוא צריך להכריע בין רצונו של אותו קשיש לבין פעולה מנוגדת לרצונו של הקשיש, אך נתפסת על ידי בית המשפט כפעולה הכרחית לשמירה על שלומו. על בית המשפט לבדוק עד כמה ינהג בגישה פטרונית כאילו יודע טוב יותר מאותו קשיש מה יותר טוב ולא ומה לא. וגם אם בית המשפט משתכנע כי אכן הוא יודע טוב יותר מאותו קשיש מה טוב לו, עליו לשאול את עצמו אם די בכך בכדי שהוא יכפה את רצונו על אותו קשיש. הוצאת קשיש מביתו - מבצרו, למוסד חוץ־ביתי - בית אבות, היא פעולה משמעותית וקיצונית עת הדבר נעשה בניגוד לדעתו ולרצונו של 46 ||||
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=