שנתיים לטבח 7 באוקטובר 2023 צוינו היום (שלישי) ברחבי הארץ. בקיבוצים בעוטף עזה ובאתר הנובה נערכו טקסי זיכרון, ובערב נערך בגני יהושע בפארק הירקון "טקס הזיכרון הלאומי" בהובלת משפחות 7 באוקטובר ותנועת קומו.
ב-7 באוקטובר 2023 חדרו אלפי מחבלי חמאס לישראל. 1,163 נרצחו ונהרגו במתקפה, ו-251 נחטפו לעזה. 3,300 ישראלים נפצעו. בעקבות המתקפה החלה מלחמת חרבות ברזל, שנמשכת עד היום. יום הזיכרון הרשמי נקבע סמוך לתאריך העברי של המתקפה, כ"ד בתשרי (יומיים לאחר שמחת תורה).
במתחם מסיבת הנובה ליד קיבוץ רעים ערכו משפחות מועצת אוקטובר טקס. "העם בוכה יחד איתנו, אבל דמעות לא מספיקות", אומר ל'דבר' אמיר כהן, קרוב של דניאל ולדמן שנרצח עם זוגתו נעם שי. "המשפחות דורשות תשובות מול ממשלה שמסרבת זה שנתיים לספק להן כאלו. אי-הקמת ועדת החקירה היא חרפה לאומית, אבל קודם כול סכין בלב המשפחות".
"אנחנו לא מגיעים לפה הרבה, אבל הבוקר הרגשנו צורך להגיע כדי שלא ישכחו את הילדים, שיידעו מי הם היו", אומרת נעמי אביר, אימו של לוטן אביר שנרצח במסיבה. "שיידעו שאף אחד מאיתנו לא ישכח לא אותם ולא את 7 באוקטובר. יש תחושה שלא עוסקים בשכול. עוסקים בחטופים, שאני מתפללת כל יום שיחזרו, אבל לא עוסקים בסיבות למה שקרה כאן ולקיחת אחריות. אנחנו שנתיים מהאסון ויש עשרות משפחות שכולות אבודות לחלוטין, אין להם מענה. הגוף היחיד שעושה עבודה זה ביטוח לאומי. אבל בהנהגה אין אחד שיגיד שאנחנו מצטערים. שיגיד: אתם לא לבד. זו תחושה של הרבה הורים שכולים".
סיגל מנצורי, אימא של נורל ורויה שנרצחו בנובה, אמרה בטקס: "התורה מחייבת אותנו לשבעת ימי סוכה. בטרגיות, ישבנו לשבעה ימים נוספים על ילדינו. בתאריך העברי אנחנו חוגגים חג של אחדות, קרבה, אושר קדושה. זה הפך לסמל של רשע וחשכה. אני עומדת פה ומייצגת את המשפחות השכולות והשבורות. הרבה מאוד שאלות נותרו בלתי פתורות".
מיטב ז'ורנו, אחותה של קארין ז'ורנו שנרצחה במסיבה: "אני רוצה לנסות להסביר איך זה לאבד אחות יחידה. זה מרגיש כאילו מישהו לקח חתיכה מהלב ולא מתכוון להחזיר.
זה להרגיש שאתה מאבד את היכולת לנשום. הבטן מתהפכת ומתגלגלת כל היום.
להביט במראה בלי היכולת לזהות את עצמך. לנסות לחייך ולקוות שיום אחד החיוך יהיה אמיתי".
כיכר החטופים: "יש משהו בלהרגיש את האווירה, וזה מגיע מהתכנסות של אנשים"
מאות אנשים גדשו לאורך היום את כיכר החטופים ברחבת מוזיאון תל אביב. "בשבעה באוקטובר הייתי בבית", מספר ל'דבר' מוטי סנדק, בן 75 מתל אביב, חוקר תיאטרון. "הרגשתי שזו תוצאה של הידרדרות צפויה. התנהלות לא חכמה של ממשלת ישראל מהקמת המדינה ועד היום. יש משהו בלהרגיש את האווירה וזה מגיע מהתכנסות של אנשים. כמו בטקסים".
אייזיק, אולי ודייב הגיעו מניו זילנד.
דייב: "אנחנו בישראל לחתונה של אחיין שלי, ולא היינו פה עדיין, אז חשבנו שזו הזדמנות טובה לנסות להבין מה האנשים כאן מרגישים".
אולי: "כשאני כאן אני מרגיש את הקשר לעם שלי".
אייזיק: "חשוב לי להגיד, כולנו כקהילה מלוכדים ומחכים שהחטופים יחזרו. לא קל להיות יהודי בעולם בימים אלו, התגובות של אנשים לא יהודים לנסיעה שלנו לישראל היו קשות".
"ב-7 באוקטובר הייתי בבית, וקמתי לאזעקות עם הילדים", מספרת מירב מאיר, בת 52 מרעננה. "לא ידענו לתוך מה אנחנו הולכים. אני זוכרת שאמרתי לבת שלי 'אם מגיעים לכאן מחבלים, את עולה לבוידעם'. זה כמה הרגשתי את זה. קמתי היום בבוקר וראיתי טלוויזיה, והבנתי שזה לא טוב ושעדיף להיות כאן. חברות שלי הגיעו איתי ובערב נלך לטקס, בתקווה שבפעם הבאה שאני אבוא נראה את השחרור של החטופים".
ה'יזכור' של ליאת אצילי, שורדת השבי מניר עוזי: "כעוף החול, מתוך האפר נבנה חיים חדשים"
קיבוץ ניר עוז פרסם את דבריה של פדוית השבי ליאת אצילי: "בדיוק לפני שנתיים, חרב עלינו עולמנו. איבדנו 65 אנשים אהובים באותו יום שחור, ומאז בשבי. 83 אנשים נחטפו מבתיהם, 4 מהם הצליחו לברוח, 3 נרצחו בדרך, 76 נכנסו בשערי הגיהנום של עזה. 9 עדיין שם.
"נזכור את קהילת ניר עוז בימי תפארתה, את הבתים, את הדשאים, העצים והשבילים.
את הבריכה ואת הכלבו, מקומות בהם נפגשנו באקראי וניהלנו את שיחות החולין שהיו חלק כה מרכזי ברקמת החיים המשותפת שלנו.
ואת הפאב עם הערקיטו, והגולדסטאר מהחבית.
את בית הילדים על גלגוליו, מטפלות אהובות, מדריכים בברוש ובנעורים, את הסטודנטים והש"שינים
את ארוחות ההקמה והמשחקים על הדשא בבילוי.
את חדר האוכל! צ'יפס לנפש בחמישי ופלאפל בשישי.
את השדות, הפרדסים והמטעים שכל אחד בעונתו סיפק לנו את הירקות והפירות הכי טעימים בעולם.
את השקיעות המרהיבות.
את הנווה, שמי ייתן ועוד נשוב לשמוח בו ושתהיה בו חתונה!
את הדוג' ראם של הגד"ש, עם כל הכלבים בארגז מאחורה.
את החגים שחגגנו יחד, את הריבים והוויכוחים שחלקם בוודאות נראים עכשיו חסרי חשיבות.
את הפרח של ניר עוז.
את היצירה והעשייה שהפכו את ניר עוז לפנינת תרבות בנגב, את התערוכות בבית הלבן ואת ליין ההופעות הכי שווה ever
נזכור את השער הצהוב שהגן על המקום המיוחד שלנו, אך ביום פקודה, כרע תחת המתקפה הרצחנית ולא הצליח לשמור עלינו.
נזכור שכולנו גיבורות וגיבורים, מהתינוקות ועד הוותיקים. כולנו!
נזכור שאנחנו חזקים באלף דרכים ושכעוף החול, מתוך האפר נבנה חיים חדשים.
נזכור את היום.
את היום בצהריו.
את השמש שעלתה על מוקד הדמים
את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים
נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים.
יזכור החי את מתיו
יזכור בן החורין את אסוריו
כי הנה הם מנגד לנו
הנה ניבטות עיניים סביב סביב
ואל דומי, אל דומי לנו עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם".
